בילדותי היתה לי דודה אחת ובני דודים בני קיבוץ, ודוד שעזב את הקיבוץ עם משפחתו בלחץ אישתו וכל חיו התגעגע לשוב לשם. כך שבתות ילדותי היו רצופים בלא מעט ביקורים בשני קיבוצים שונים ורחוקים זה מזה – ראש הנקרה וגבעת חיים איחוד. אמי תיארה את הקיבוץ כגן עדן לילדים – מרחבי הדשא, פינת החי, הבתים הפתוחים תמיד, שלא כמונו העירונים הנעולים בתוך בתינו ואוסרים על ילדינו לצאת סתם כך החוצה. בני הדודים הקיבוצניקים שלי היו ילדי טבע חופשיים, בלונדיניים שזופים ויפים, מסתובבים יחפים ברחבי הקיבוץ, ואני נשרכת אחריהם בנעלי הלכה השחורות המלוקקות שלי, ואבי צועק אחרינו "לאן אתם הולכים עכשיו? תזהרי בכביש! אל תתרחקו!" ודוד שלי עונה לו "נו באמת, כאן זה קיבוץ. כאן הילדים יכולים לעשות הכל!"
זה היה גן העדן הקיבוצי. חתיכת גן עדן. גן עדן שבו הילדים יכלו לעשות הכל מלבד לחיות עם הוריהם. ביקור יומי אצל אנשים זרים כמעט, אמא ואבא, שעתיים וזהו, חוזרים לבית הילדים. עולם שבו הילדים חיו לבד, נתונים לחסדן של המטפלות, ללא נשיקת לילה טוב ויד מלטפת של אמא כשמתעוררים מסיוט באמצע הלילה. עולם ללא דקה אחת של פרטיות ואינדיבידואליות. עולם שבו אסור להתבלט בשום צורה – מחוננים, לא ולא! לא בבית ספרנו! זה נוגד את עיקרון השיוויון הקיבוצי. טפשים – גם הם מוקצים מחמת מיאוס, דמם הפקר ומותר לצחוק עליהם ולרדת לחייהם. רק שלא כמו בעיר, בקיבוץ אין לאן לברוח. לא לעבור דירה או בית ספר. "הילדה קיבלה את התעודה המצטיינת ביותר בשכבה" או "הילדה זכתה במקום הראשון בתחרות נגינה בפסנתר" היה אבי משוויץ בביקור התורן, עדיין לא מסוגל להפנים שאמירותיו אלו לא ממש רצויות במקום הזה. דודי היה מסתכל בו, מצמצם את עיניו לשני חרכים רעים ועונה "לא היה מזיק שבמקום זה היא תהיה קצת יותר חברותית, קצת יותר כמו כולם. היו אוכלים אותה כאן בלי מלח בקיבוץ, אתה יודע." אבי היה משתתק נעלב ומתכנס בעצמו, ובדרך הביתה משם מקלל את כל התנועה הקיבוצית. בתור מי שמעולם לא היתה כמו כולם הקיבוץ היה בעיני המקום שבו מלך ומלכת הכיתה שולטים באופן גורף ומוחלט, 24 שעות, לתמיד. גיהנום במסווה של גן עדן.
יעל נאמן מתארת בספר את ילדותה בקיבוץ יחיעם. זו לא ממש סיפורת, יותר כמו מסמך עיתונאי אוביקטיבי. נאמן לא שופטת, לא מתבכיינת ולא מתלוננת. היא פשוט מתארת את הדברים כהוויתם.
הספר נטול עלילה וכמעט נטול דמויות. לשון הכתיבה היא כמעט תמיד ברבים, כאילו להדגיש שגם בסיפור על קיבוץ אין מקום לאינדיבידואליות. מצד אחד זה יתרון, כי כתיבה כזו מדגישה את תכונות הקיבוץ אותן נאמן מטיבה לתאר. מצד שני חסרות לי עלילה ודמויות ונקודת מבט אישית יותר שתאפשר לי לשקוע בתוך העלילה, כמו שאני אוהבת בספר טוב.
יאמר לזכותה של נאמן שהביקורת שלה מתוארת ביד אוהבת, בהבנה, בסלחנות, ללא כעס. זהו פשוט סיפור קורותיו של אחד הניסויים החברתיים הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל. אף אחד לא פעל בזדון, אף אחד לא התכוון להרע לילדים. זה רק יצא ככה. ובסופו של דבר גם המבוגרים והוגי החזון סבלו לא מעט בהגשמתו. וכאילו במקרה נאמן היתה שם כדי לספר לנו מה היה.
מומלץ פחות כספרות ויותר כמסמך הסטורי על אחד המפעלים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
