פתח דבר


העד הלא משוחד היחיד היה השמש. במשך ימים היא התבוננה בעצם המוזר המתנודד מעלה־מטה על פני האוקיינוס, מטולטל ללא רחמים על ידי הרוחות והגלים. פעם או פעמיים התקרב כלי השיט לשונית וכמעט התנגש בה, דבר שאילו התרחש היה מסיים את סיפורנו. ובכל זאת, בדרך כלשהי — אם הודות לגורל, כפי שיהיו מי שיטענו בעתיד, או סתם בגלל המזל העיוור — הוא נסחף אל תוך מפרצון בחוף הדרומי־מזרחי של ברזיל, שם הבחינו בו כמה מתושבי האזור.


כלי השיט, אורכו 15 מטרים ורוחבו שלושה מטרים, היה סירה כלשהי, אם כי נראה כאילו הודבק מגזרי עץ ושאריות בד ואז נחבט ואיבד כל צורה. מפרשיו היו קרועים לגזרים והמנור1 שלו מרוסק. מי ים חדרו לבטנו וסירחון עלה מתוכו. המתבוננים מהצד שהתקרבו בהיסוס שמעו קולות מרתיעים בוקעים ממנו: שלושים אנשים היו דחוסים על הסיפון, גופיהם מדולדלים עד העצם ובגדיהם מפוררים כמעט לגמרי. פניהם היו מכוסים שיער, סבוך ומכוסה מלח כמו אצות.


כמה מהם היו חלשים כל כך, שלא היה בכוחם לעמוד, ואחד מהם נשם כעבור כמה דקות את נשימתו האחרונה ומת. אבל אדם אחד, שנראה כמי שהשליטה בידיו, התרומם במאמץ בלתי נתפס של כוח הרצון והודיע כי הם ניצולים מאוניית המלחמה הבריטית 'וֵייגֶ'ר'.


כאשר החדשות הגיעו לאנגליה, הן התקבלו בחוסר אמון. בספטמבר 1740, במהלך עוד מלחמה בין בריטניה לספרד, הפליגה מנמל פורטסמות שייטת ובה ה'וֵייגֶ'ר' במשימה סודית: ללכוד גַלֵיאוֹן2 ספרדית גדולת מידות ועמוסה באוצרות שנודעה בכינוי "הפרס של כל האוקיינוסים". בקרבת כף הוֹרן, בקצה הדרומי של אמריקה הדרומית, נקלעה השייטת לסערת הוריקן, וההנחה הייתה כי 'וייג'ר' טבעה עם כל 250 הקצינים ואנשי הצוות שהיו בה. והנה, 283 ימים אחרי הדיווח האחרון על האונייה, הופיעו האנשים האלה בדרך נס בברזיל.


האונייה שלהם התנגשה באי שומם בקרבת החוף המערבי של פטגוניה. רוב הקצינים ואנשי הצוות נספו, אבל שמונים ואחד ניצולים הפליגו בסירה מאולתרת שהם הרכיבו בחלקה משרידי האונייה הטרופה. צפופים על סיפון הסירה, דחוקים כל כך עד שבקושי יכלו לזוז, הם התמודדו עם ים סוער ורוחות עזות, סופות קרח ורעידות אדמה. יותר מחמישים אנשים מתו במהלך המסע הקשה, ועד שהשורדים המעטים הגיעו אל חופי ברזיל, שלושה וחצי חודשים אחר כך, הם עשו מרחק של 4,800 קילומטרים בקירוב — אחד המסעות הארוכים ביותר של ניצולים מאוניות שתועדו אי־פעם. הם זכו לתהילה על התושייה ואומץ הלב שגילו. כפי שהעיר מנהיג החבורה, קשה היה להאמין ש"טבע האדם יכול לעמוד במצוקות הנוראות שסבלנו".


***


שישה חודשים לאחר מכן נסחפה סירה אחרת לחוף, הפעם בעיצומה של סופה בחוף הדרומי של צ'ילה של היום. הסירה הזאת הייתה קטנה יותר — מעין דוגית שהתקדמה באמצעות מפרש שנתפר משמיכות מרופטות. על הסיפון היו שלושה ניצולים נוספים, שמצבם היה נואש אף יותר. הם היו עירומים למחצה ורזים להחריד; חרקים זחלו עליהם ונגסו את מה שנותר מבשרם. אדם אחד היה חסר הכרה ודמדם במידה כזאת שהוא "איבד את עצמו לגמרי", כפי שאמר אחד מחבריו. "לא זוכר את השמות שלנו… אפילו לא את שמו שלו."


אחרי ששלושת האנשים האלה התאוששו וחזרו לאנגליה, הם הטיחו האשמה מזעזעת בחבריהם שנחתו בברזיל. הם לא היו גיבורים - הם היו מורדים. במחלוקת הקשה שהתעוררה, עם האשמות והאשמות־נגד משני הצדדים, התבהר בהדרגה כי כאשר היו ניצולי ה'וייג'ר' נטושים על האי, נאבקו הקצינים ואנשי הצוות לשרוד בתנאים הקיצוניים ששררו במקום. בעומדם נוכח רעב וקיפאון הם בנו מחסה, וניסו לכונן מחדש את הסדר והמשמעת הנוהגים בצי. אבל ככל שמצבם הידרדר, הקצינים ואנשי הצוות של האונייה — אותם שליחים־לכאורה של הנאורות — שקעו בהדרגה במצב של שחיתות הוֹבּסיאנית.3 נוצרו חבורות לוחמות יריבות, והפקרוּת ורציחות הפכו לשגרה. כמה מהאנשים הידרדרו לקניבליזם.


נשוב לאנגליה; הדמויות המרכזיות מכל קבוצה יחד עם בעלי בריתם נקראו להתייצב באדמירלות ולעמוד למשפט צבאי. המשפט איים לחשוף לא רק את מעשי הנאשמים, אלא גם את הטבע האמיתי של אימפריה שהשליחות המוצהרת שלה הייתה הפצת תרבות.


כמה מהנאשמים פרסמו תיאורים סנסציוניים — ומנוגדים לחלוטין אלה לאלה — של מה שאחד מהם כינה "פרשה אפלה ומסובכת". הפילוסופים הצרפתים וולטר, מונטסקיה וז'אן־ז'אק רוסו הושפעו מהדוחות על מסעה של ה'וייג'ר', וכמוהם גם, מאוחר יותר, צ'רלס דרווין ושניים מגדולי הסופרים שכתבו על מסעות בים, הרמן מלוויל ופטריק או'בריאן. המטרה העיקרית של החשודים הייתה להשפיע על האדמירלות ועל דעת הקהל. ניצול מאחת הקבוצות חיבר את מה שהוא כינה "נרטיב נאמן למציאות", וטען בעקשנות כי "נזהרתי בקפדנות גדולה לא לכלול מילה אחת שאינה אמת: שכן שקרים מסוג כלשהו יהיו מגוחכים ביותר בחיבור שנועד להציל את שמו הטוב של המחבר". המנהיג של הצד האחר טען, בתיאור המאורעות שכתב בעצמו, כי אויביו סיפקו "נרטיב לא שלם" ו"השחירו אותנו והוציאו את דיבתנו בצורה הנוראה ביותר". הוא נשבע, "אנחנו נקום וניפול עם האמת; אם האמת לא תתמוך בנו, דבר לא יוכל לעשות זאת."


***


כולנו אוכפים עקביות כלשהי — מובן מסוים — על המאורעות הכאוטיים של קיומנו. אנחנו מחטטים בדימויים הגולמיים של זיכרונותינו, ובתוך כך בוררים, משייפים ומוחקים. אנחנו מגיחים כגיבורים של הסיפורים שלנו, ועל ידי כך מאפשרים לעצמנו לחיות עם מה שעשינו, או לא עשינו. אבל האנשים האלה האמינו כי חייהם תלויים בסיפורים שהם סיפרו. הם ידעו שאם לא יעלה בידם להציג סיפור משכנע, הם עלולים להיות מובלים אל אחת מאוניות הוד מלכותו ולהיתלות מהתורן שלה.


חלק ראשון
עולם של עץ


1


הקצין


כל אחד מהאנשים בשייטת הביא איתו, נוסף על תיבת המסע שלו, את סיפורו המעיק: סיפור של אהבה נכזבת, גזר דין פלילי שנשמר בסוד, אישה הרה שנותרה בוכייה על החוף או רעב לתהילה ולעושר. דייוויד צ'יפ, לוטננט־ראשון על ה'סֶנטוּריוֹן', אוניית הדגל של השייטת, לא היה שונה בעניין הזה. צ'יפ, סקוטי חסון עם אף ארוך ועיניים עזות־מבע בראשית שנות הארבעים לחייו, היה במנוסה — מקטטות עם אחיו על הירושה שלהם, מנושים שרדפו אחריו, מחובות שלא אפשרו לו למצוא כלה ראויה. על החוף צ'יפ היה על סף אבדון, ללא יכולת לנווט את חייו בין השרטונים הלא־צפויים הגודשים אותם, אבל כאשר ניצב על הסיפון העליון האחורי של אוניית מלחמה בריטית השטה במרחבים העצומים של האוקיינוס, כובע ימאים לראשו ומשקפת בידו, הוא שפע ביטחון עצמי, ויש מי שיאמרו, אפילו קמצוץ יוהרה. עולם העץ של האונייה — עולם שאת גבולותיו קובעים הכללים הנוקשים של הצי המלכותי הבריטי, החוקים השוררים בים, ויותר מכול, קשרי הרעוּת ההדוקים שנוצקו בין דורות של יורדי ים — סיפק לו מפלט. הֵציף אותו בתחושה של סדר מוקפד וצלול כגביש, של תכלית ברורה. וההצבה האחרונה של צ'יפ, למרות הסיכונים הרבים שנשאה בחובה, ממחלות וטביעה ועד אש תותחי האויב, סיפקה את הדבר שערג לו: הזדמנות לזכות סוף־סוף בפרס גדול, וקידום לדרגת קפטן של אונייה משל־עצמו, למעמד של אדון הימים.


הבעיה הייתה, שהוא לא הצליח להתרחק מהיבשה הארורה. הוא היה לכוד — מקולל אפשר לומר — במספנה של פורטסמות, על שפת התעלה האנגלית, מתאמץ בחוסר הצלחה לסיים את הכנתה של ה'סנטוריון' להפלגה. גוף העץ הענקי שלה, אורכו 50 מטרים ורוחבו 14 מטרים, עגן במספנה סגורה. נגרים, מומחי איטום, אנשי חיבֵּל ובעלי מלאכה אחרים התרוצצו על הסיפונים כמו חולדות (שגם הן לא חסרו שם). קקופוניה של פטישים ומסורים. הרחובות בקרבת המספנה התמלאו מריצות שגלגליהן טרטרו על אבני המרצפות, ועגלות רתומות לסוסים, סבלים, רוכלים, כייסים, מלחים ופרוצות גדשו אותם. מדי פעם בפעם פילח את האוויר צליל משרוקית מקפיא דם של רב־מלחים, ואנשי צוות כשלו החוצה מבתי הבירה, נפרדים מאהובות ישנות או חדשות, ומיהרו אל האוניות העומדות להפליג כדי שלא לספוג הצלפות שוט מהקצינים שלהם.


זה היה בינואר 1740, והאימפריה הבריטית הייתה נתונה במרוץ התגייסות למלחמה באימפריה הספרדית. ואז, במהלך ששיפר באחת את סיכוייו של צ'יפ לעתיד טוב יותר, קטפה האדמירלות את ג'ורג' אנסון, הקפטן שצ'יפ היה כפוף לו ב'סנטוריון', העלתה אותו לדרגת קומודור והפקידה אותו על שייטת של חמש אוניות שעמדה להשתתף במלחמה בספרדים. הקידום לא היה צפוי. כבנו של אציל כפרי חסר חשיבות, אנסון לא נהנה מקשרים עם פטרונים חזקים — "גורמים בעלי עניין", כפי שהיה נהוג לכנותם מטעמי נימוס — שהזניקו קצינים רבים במעלה התורן, יחד עם הכפופים להם. אנסון, שהיה אז בן ארבעים ושתיים, הצטרף לצי בגיל ארבע־עשרה, ושירת כמעט שלושים שנה בלי להוביל מערכה צבאית גדולה או להעלות בחכתו תגמול עתיר רווחים.


היה משהו מרוחק באיש הזה, שהיה גבה קומה ובעל פנים ארוכים ומצח גבוה. עיניו הכחולות היו חסרות הבעה, והוא כמעט לא פצה את פיו, אלא אם היה בחברתם של ידידים נאמנים. "אנסון, כרגיל, אמר מעט מאוד," העיר פוליטיקאי אחד אחרי שנפגש איתו. הוא המעיט אפילו יותר בכתיבת מכתבים, כאילו הטיל ספק ביכולתן של מילים כתובות למסור את שראה או הרגיש. "הוא לא אהב לקרוא, ופחות מזה לכתוב או להכתיב את מכתביו," כתב עליו קרוב משפחה. "ודבר זה, שהצטייר כהזנחה מצידו, עורר עליו את חוסר אהדתם של רבים." דיפלומט אחד פלט במועד מאוחר יותר כי אנסון היה משולל ידע כלשהו על העולם, שכן הוא "הסתובב סביבו, אבל מעולם לא היה בתוכו".


אף על פי כן, האדמירלות ראתה באנסון את מה שגם צ'יפ ראה בו במהלך השנתיים שעברו מאז הצטרף ל'סנטוריון': ימאי אדיר. הייתה לאנסון שליטה מלאה בעולם העץ, ומה שחשוב לא פחות, הייתה לו שליטה בעצמו — הוא נותר קר רוח ויציב גם תחת לחץ כבד. קרוב משפחה שלו העיר, "יושר, כנות וכבוד היו בראש סולם הערכים שלו והוא דבק בהם בלי פשרות." נוסף על צ'יפ הוא הקיף את עצמו בקבוצה של קצינים ובני חסות זוטרים מוכשרים, שהתאמצו כולם לשאת חן בעיניו. אחד מהם סיפר כעבור זמן לאנסון כי הוא מכיר תודה לו יותר מאשר לאביו, וכי הוא יעשה "הכול כדי לנהוג בהתאם לדעתך הטובה עליי אשר אתה מואיל להחזיק בה". אם אנסון יצליח בתפקידו החדש כקומודור של שייטת, הוא יהיה בעמדה שתאפשר לו למנות מפקדים כרצונו. וצ'יפ, שהתחיל את דרכו בתפקיד הקצין השני של אנסון, יהיה מעתה יד ימינו.


בדומה לאנסון, גם צ'יפ העביר חלק גדול מחייו בים — צורת קיום גדושה במהלומות, שבתחילה קיווה להיחלץ ממנה. כפי שסמואל ג'ונסון העיר פעם, "אין אדם שיהיה מלח, אם כישרונו לחבל תחבולות מספיק לו כדי להיכלא בבית סוהר; שכן להיות באונייה, הרי זה כמו להיות בכלא, עם סיכויים לטבוע." אביו של צ'יפ היה הבעלים של נחלה גדולה בחבל פַייף, בסקוטלנד, ונשא באחד מאותם תארים — הלֵיירד4 השני של רוֹֹסי — שהעלה על הדעת אצולה גם אם לא הקנה לנושאו מעמד של אציל. המוטו שלו, שהיה רקום בסמל המשפחה, היה Ditat virtus (לטינית: "המידה הטובה מעשירה"). היו לו שבעה ילדים מאשתו הראשונה, ולאחר מותה נולדו לו עוד שישה ילדים מאשתו השנייה, ודייוויד היה אחד מהם.


בשנת 1705, השנה שבה חגג דייוויד את יום הולדתו השמיני, יצא אביו מהבית להביא חלב עיזים, וצנח מת. בהתאם למסורת, הבן המבוגר ביותר ירש את האחוזה ואת רוב הנכסים, ובמקרה הזה היה זה ג'יימס, אחיו־למחצה של דייוויד. וכך דייוויד נחבט וטולטל על ידי כוחות מחוץ לשליטתו, בעולם שנחלק בין בנים בכורים לבנים צעירים, בין מי שיש להם ומי שאין להם. ומה שהוסיף לזעזוע בחייו היה הנטייה של ג'יימס, שהחזיק עתה בתואר הליירד השלישי של רוסי, לשכוח לפרקים להעביר את הקצבה הקבועה שנקבעה בצוואה לאֶחָיו ולאחותו מהאישה השנייה: דם סמיך ממים, אבל מסתבר שדמם של אחדים היה סמיך יותר מדמם של אחרים. בחיפושיו אחר עבודה נעשה דייוויד שוליה אצל סוחר, אבל חובותיו הלכו ותפחו. וכך, בשנת 1714, השנה שבה מלאו לו שבע־עשרה, הוא ברח לים, החלטה שהתקבלה בברכה במשפחתו — כפי שכתב האפוטרופוס שלו לאחיו הבכור, "ככל שהוא יקדים להסתלק, כך ייטב לך ולי."


אבני הנגף שנתקל בהן גרמו לצ'יפ להיאחז בעקשנות גדולה יותר בחלומות שתססו בקרבו, והוא דבק בעוצמה בשאיפתו להפוך את כיוונו של מה שכינה "גורל אומלל". בכוחות עצמו, באוקיינוס, מרוחק מהעולם שהכיר, הוא יוכל להוכיח את עצמו במאבקים עם כוחות איתנים — לעמוד בפני סופות טייפון, לגבור בקרב על אוניות אויב, להציל את חבריו.


אבל גם אם צ'יפ רדף אחרי כמה פיראטים — בכללם הנרי ג'ונסון האירי הגידם, שנהג לירות ברובה שלו כשהוא משעין את קנה הרובה על הגדם שלו — המסעות המוקדמים האלה עברו ללא מאורעות ראויים לציון. הוא נשלח לפטרל בין איי הודו המערבית,5 משימה שנחשבה לגרועה ביותר מאלה שהוטלו על הצי בשל האיום הקבוע של מחלות קשות. הקדחת הצהובה, השֶטֶף הדמי, הקדחת שוברת העצמות, המוות הכחול...6


אבל צ'יפ החזיק מעמד. האם עניין זה לבדו לא היה ראוי להכרה? יתר על כן, הוא זכה באמונו של אנסון והתקדם לדרגת לוטננט־ראשון. העובדה ששניהם בזו לדברי לצון חסרי רסן, או מה שצ'יפ הגדיר "קשקושי הבל", בוודאי הועילה לו. איש דת סקוטי, שנעשה קרוב לצ'יפ בתקופה מאוחרת יותר, הבחין כי אנסון העסיק אותו מפני שהיה "איש שניחן בתבונה וידע". צ'יפ, בעל החוב הנואש מהעבר, נמצא במרחק שלב אחד בסולם מעמדת הפיקוד שחשק בה. ועם הכרזת המלחמה על ספרד הוא עמד לצאת לראשונה בחייו לקרב כהלכתו.


***


העימות היה תוצאה של ההתכתשות הממושכת בין המעצמות האירופיות, ששאפו להרחיב את האימפריות שלהן. כל אחת מהן ניסתה להשיג שליטה בנתחים גדלים והולכים של כדור הארץ, כדי שתוכל לנצל את משאבי הטבע ולשלוט בשווקים של אומות אחרות, ואגב כך הן שעבדו עמים ילידיים רבים מספור, תוך שהן מצדיקות את מעשי האכזריות שלהן (שכללו הסתמכות על מסחר העבדים הטרנס־אטלנטי המתרחב ללא הרף) בהכרזה כי הן מפיצות איכשהו את "הציוויליזציה" למחוזות האפלים של כדור הארץ. ספרד הייתה זה זמן רב האימפריה הדומיננטית באמריקה הלטינית, אבל בריטניה הגדולה, שהלכה והתחזקה וכבר היו לה מושבות בחוף המזרחי של אמריקה, החליטה לשבור את אחיזתה של האימפריה היריבה.


ב־1738 הוזמן קברניט אנגלי בשם רוברט גֶ'נקינס לפרלמנט, ושם סיפר כי בהיותו בים הקריבי השתלט כוח ספרדי על ספינת הסוחר שלו, ומפקדו האשים אותו בהברחת סוכר ממושבות ספרדיות וכרת את אוזנו השמאלית. לפי המסופר, ג'נקינס הציג את האיבר הכרות, שנשמר כבוש בצנצנת, והצהיר, "הייעוד שלי הוא הייעוד של ארצי." התקרית הלהיטה את הרוחות הסוערות ממילא בפרלמנט ובקרב מחברי הפמפלטים של לונדון, ועודדה אנשים לקרוא לשפיכות דמים — אוזן תחת אוזן — ולביזה. לא עבר זמן רב ובלחץ דעת הקהל הכריזה בריטניה מלחמה, שקיבלה את השם "מלחמת האוזן של ג'נקינס".


השלטונות הבריטיים הגו במהרה תוכנית יציאה להתקפה על מרכז חשוב של עושר קולוניאלי ספרדי: קַרטַגֶנָה. העיר הדרום אמריקאית שעל שפת הים הקריבי הייתה נקודת היציאה של רוב הכסף אשר הופק מהמכרות בפרו: שם העמיסו אותו על אוניות שהפליגו בשיירות חמושות אל ספרד. ההתקפה הבריטית — שכללה צי ענקי של 186 אוניות בהובלתו של אדמירל אדוורד וֶרנוֹן — נועדה להיות ההתקפה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה של המערב. אבל היה בצידה מבצע נוסף, קטן בהרבה: זה שנמסר לפיקודו של קומודור אנסון.


עם חמש אוניות מלחמה וספינת סיור חד־תרנית, הוא ואלפיים אנשיו היו אמורים לחצות את האוקיינוס האטלנטי, להקיף את כף הורן, ואז "להשתלט, להטביע, לשרוף או להרוס בדרך אחרת" אוניות אויב ומאחזים ספרדיים חלשים באוקיינוס השקט לאורך חופי אמריקה הדרומית והפיליפינים. הממשלה הבריטית, בעת שרקחה את התוכנית שלה, רצתה להימנע מיצירת רושם כאילו מדובר בפיראטיות בחסותה. ובכל זאת, בלב התוכנית עמד מעשה שוד: ללכוד גליאון ספרדית עמוסה בכסף לא מעובד ובמאות אלפי מטבעות כסף. ספרד שלחה אונייה כזאת פעמיים בשנה — לא תמיד הייתה זו אותה אונייה — ממקסיקו לפיליפינים כדי לקנות אריגי משי ותבלינים וסחורות אסייתיות אחרות, אשר בהמשך נמכרו באירופה ובשתי האמריקות. חילופי הסחורות האלה היו חיוניים לסחר הגלובלי של האימפריה הספרדית.


צ'יפ והאחרים שנצטוו לבצע את המשימה לא היו מודעים למטרות של מקבלי ההחלטות, אבל נמשכו למשימה בכוחו המגרה של התגמול הצפוי להם: חלק באוצר. ריצ'רד וולטר, הכומר בן העשרים ושתיים של ה'סנטוריון' ומי שהיה עתיד לחבר תיאור של המסע, תיאר את הגליאון כ"פרס הנחשק ביותר שהיה אפשר למצוא על פני האדמה".


על פי התוכנית — "אם יתרצה האל ויברך את כלי נשקנו," כפי שניסחה זאת האדמירלות — הם התעתדו להקיף את כדור הארץ לפני שיבתם הביתה. האדמירלות נתנה לאנסון צופן וקוד לפענוח שהוא אמור היה להשתמש בו בהודעות הכתובות שלו, ואיש ממשל הזהיר כי המשימה חייבת להתנהל "באופן הסודי והמהיר ביותר". שאם לא כן, השייטת של אנסון עלולה להתגלות ולהישמד על ידי שייטת ספרדית גדולה שהייתה בתהליך הקמה ועמדה תחת פיקודו של דון חוסה פיסארו.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*