הרגע בו סטאלין גרם לי לצחוק

סווטלנה, המורה שלי לתולדות ברית המועצות, הייתה מה זה משעממת, במבטאה הרוסי הכבד, ובמשפטיה שנאמרו כמו דו"ח מס הכנסה יבשושי, ובמונוטוניות הורסת שלא פעם גרמה לי לתרדמת. אבל מה תתפלאו, סווטלנה סיפרה יום אחד במפתיע סיפור יוצא דופן, על האופן בו סטאלין מת, ולא יכולנו לעצור את פרצי הצחוק, אנחנו יחד עם המורה סווטלנה.

כעת אני חייב לספר לכם על האנקדוטה שהוציאה אותנו מגדרנו.

יום הפלישה עוסק בפלישה לנורמנדי, כשהבריטים והאמריקאים, בסיוע עוד כמה, החליטו על מהלך משנה משחק במלחמת העולם השניה והבאת המלחמה לסיום, כמו גם הצלת אירופה משיני הנאצים.
באוקטובר-נובמבר 1942 ניגפו הנאצים באל-עלמיין במצרים ובפברואר עד יולי 1943 הובסו הנאצים בסטלינגרד. אלא ששני קרבות חשובים אלה לא הביאו לסיום המלחמה ולא עצרו מאת הנאצים. היה צורך בחזית נוספת מול הנאצים, פרט לחזית שכבר היתה מול הרוסים.

כשדיווח על הפלישה לנורמנדי, הכתב הצבאי האמריקני הנודע, ארני פייל, ביקש לספר לקוראיו "במה הייתה כרוכה פתיחת החזית השנייה, כדי שתדעו ותבינו ותהיו לנצח אסירי תודה למתים ולחיים שעשו זאת למענכם" (עמוד 7).

הספר "יום הפלישה D-DAY" מאת העיתונאי וההיסטוריון הבריטי <mark>ג'יילס מילטון</mark> (הוצאת כתר, 2022) הוא ניסיון נוסף לבאר ולתאר את הדרמה הגדולה, האפית שבפלישה לנורמנדי, אחד הקרבות המכריעים במלחמת העולם השנייה

תחשבו על זה רגע: ההיסטוריה - היא בעצם סוג של רכילות.
הרי מהי היסטוריה? אירועים מסויימים שקרו לאנשים מסויימים בזמן מסויים. באותה מידה, היה אפשר לצרף לספרי ההיסטוריה, כתבה שעוסקת בבר רפאלי ובגברים שאיתה ניהלה מערכת יחסים.
קריאת ספרי היסטוריה, אם תחשבו על זה, היא כמו קריאת מדור רכילות בעיתון. זה מעניק לך ידע מסויים, רכילותי אפשר לומר, על אנשים שונים בהיסטוריה, ועל אירועים שקרו להם. אבל זהו. הסיפו

הרבה לפני הספר הזה, ועוד יותר הרבה לפני פייסבוק, היה הרסגור. פרופסור מיכאל הרסגור סיפר בתוכנית רדיו, בגלי צה"ל, סיפורים משולי ההיסטוריה. אנקדוטות מרתקות על אנשים שפעלו מחוץ לנורמה. היו כאלה שפעלו מתוך עמדות מרכזיות, האחרים היו שוליים הרבה יותר, אבל איכשהו המעשים שלהם נכנסו לספרי ההיסטוריה, אם כי לא לאותה היסטוריה שמלמדים אותנו בבתי הספר. הייתי מרותקת לתוכנית הזאת. אהבתי את הקלילות שבה סופרו הסיפור

התקופה שבין המאה ה-15 למאה ה-17, נקראת בהיסטוריה עידן התגליות. אנגליה, הולנד, ספרד ופורטוגל היו שותפות לעידן הזה בו נשלחו על ידן מגלי עולם המפורסמים לגלות ארצות חדשות ובהמשך הפכו אלו לקולוניות.

אך לא רק ארצות חדשות התגלו בשנים האלו. אחד הגלויים החשובים של תקופה זו, היו התבלינים: ציפורן, קינמון ובעקר אגוז המוסקט. כאשר הכריזו רופאי אנגליה במאה ה–16 שאגוז מסתורי שהגיע לאירופה בתיווכם של סוחרי תבלי

לא מעט כתבו כאן על הספר הזה לאחרונה, והנה קרה שגם אני קראתי אותו.
בתקופות שונות אני מטלטל בין מציאת עניין גובר בספרי עיון והיסטוריה לבין התמסרות לספרים שהם בדיה מוחלטת.
בעיניי, לאלו וגם לאלו יש מקום של כבוד בעולם הספרות. אסתטיקה, יכולת כתיבה, רהיטות הלשון, יצירתיות וביטוי של רעיונות הכובשים את הקורא, באים לידי ביטוי בספרי עיון והיסטוריה לא פחות מאשר ברומנים גדולים. נכון, אני מחפש בהם משהו אחר,

פרשת פגישותיהם של "שלושת הגדולים" סטלין, צ'רצ'יל ורוזבלט בניסיון לתאם מדיניות משותפת כנגד גרמניה הנאצית עם פלישת גרמניה לרוסי (מבצע "ברברוסה) - מתוארת באופן מבריק ומעניין. מעבר לאפיון הדמויות של המנהיגים, הספר עוסק בעוד כמה דמויות שנמצאות לכאורה מאחורי הקלעים - אווריל הארימן האמריקאי - שליחו המיוחד של רוזבלט לצ'רצ'יל ואחר כך כשגריר ארה"ב במוסקבה, וארצ'י קלרק קר - שליחו של צ'רצ'יל לסטלין ואחר כך הש

גם לעיתונאים יש מקום במדף הספרים.
והספר הזה מדגים את המשפט הזה יותר מהכל.
הלך איש אחד, <mark>ג'יילס</mark> שמו, ואסף המון סיפורים שהוא חשב שהם קטנים ושוליים מההיסטוריה. למשל איך תפסו את אייכמן. נכון שאחרים עשו מזה ספרים גדולים, אבל לפי דעתו - זו הערת שוליים מרתקת מן ההיסטוריה.
ועוד כל מיני סיפורים, חלקם ריכולותיים, חלקם עובדתיים וחלקם אפילו מעשירים את הידע. נחמד.
אבל הספר יצא משעמם. הסגנון העיתונאי היבשושי