קשה להסביר את סוד הקסם בכתיבתה של קאסק. היא נעה באופן משוכלל בין תיאור אירועים, תצפיות על רגשותיה בעת האירועים, ופה ושם תיאור האנשים שסביבה, כשלי התפיסה שלהם והפגיעויות שלהם. אנשים אצל קאסק הם פגומים, חסרים, חלקיים, והיפה הוא שהיא כוללת את עצמה בניתוח הזה, בהתבוננות העצמית הזו, אבל תוך שמירה על איזון. היא לא יורדת לפרטים במידה מעייפת, אלא רק במידה שמפגינה תובנות על החיים. היא לא שוכחת שהיא סופרת, לא מסאית. ברגעיה הטובים, היא מזכירה את הגאוניות של קנאוסגורד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
