ההיסטוריה של האנשים הפשוטים
הסיבה העיקרית לכך שאנשים שונאים ספרי היסטוריה היא, ואני מתנצל, ספרי היסטוריה: הם אחוזי חרדה מפני האפשרות שישכחו להזכיר מלך זוטר או מלחמה שולית; הם מלאים תאריכים, שמות, קרבות ומהפכות שלא אומרות כלום לאף אחד. הם לא מעלים שאלות שקשורות למוסר, לתרבות או לפילוסופיה - לחיים האמתיים. בקיצור, הם לא רלוונטיים לחיים, והם נכתבים כאילו שם התואר "מעניין" הוא כינוי גנאי. הבעיה העיקרית שלהם היא זו: כשמלכים נלחמו, כרתו בריתות והזיזו גבולות, 99% מהאוכלוסיה עיבדו את האדמה, התחתנו, הולידו, חלו ומתו - ולא ידענו עליהם כלום, למרות שהם ההיסטוריה. ואז באו "רובים, חיידקים ופלדה" מאת ג'ארד דיימונד ו"קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי שהשאיר בזכרוני את הכתב והדת, את הכסף והחרב, פלוס דוגמאות מאירות עיניים להתהוותם. פתאום היסטוריה היא סיפור מרתק.
"בגן חיות הטרף" הוא רב מכר, ובצדק. אריק לארסון לא כתב ספר אקדמי יבש, אלא היסטוריה קולחת ומרתקת, שלא מוותרת על שימוש דקדקני במקורות היסטוריים. הרבה נכתב על חיי היום יום של גרמנים מהשורה תחת המשטר הנאצי. בראשית האימפריה הגרמנית, עם צעדת הצבא הגרמני לחבל הריין ב-1935, סיפוח אוסטריה וחבל הסודטים בצ'כיה ב-1938, חש הגרמני ברחוב שהיטלר אינו מסוגל לטעות או להפסיד. כמעט כל גרמני הרוויח מנישול היהודים: רכושו של השכן היהודי שהיגר (ומסוף 1941 גם גורש) הועמד למכירה בפרוטות; משרדו של היהודי, תפקידו בשירות הציבורי; דירתו וחנותו במגזר הפרטי - כל אלה עברו לגרמנים. בשנות ההשמדה (שהספר לא דן בהן), כליאת היהודים בגטאות מרוחקים (בגרמניה לא היו גטאות) והרצח ההמוני במזרח היו רחוקים מכדי שיעוררו תשומת לב, אהדה או דאגה. עיקר הדאגה של הגרמני מהשורה היתה לבנו, המשרת בחזית הרוסית.
מה ידעו אזרחים זרים בגרמניה בזמן אמת? רמזים. חשדות. פחדים שמסתננים דרך ארועים קטנים ומצטברים, ביניהם משובצים ארועים גדולים, ארועים שמהווים מכות לתודעה. כל זאת חוו אזרחים זרים בגרמניה דרך הפריזמה של אזרחותם הזרה, אזרחות שגם היא לא תמיד גוננה עליהם. עיתונאי זר עומד למסור דיווח אוהד לארצות הברית. דיפלומט מנסה להניא אותו מכוונתו. כמה שעות לפני הדיווח, בנו של העיתונאי מוכה ברחוב לעיני שוטרים שמגחכים ולא עושים דבר. העיתונאי חווה תפנית של 180 מעלות בגישתו. זו רק אחת מהסטירות הקטנות שמעניק לנו לארסון, סטירות שגורמות לנו לרצות לתפוס בדשי המעיל של הדיפלומטים הזרים, העיתונאים הזרים ובני משפחותיהם ולצרוח עליהם: "אתם לא מבינים לאן כל זה מוביל?"
לא חסר מחקר על ה"חיים מלמטה" בגרמניה הנאצית: יומנים אישיים של מתנגדי המשטר כמו סבסטיאן הפנר; יומנים של יהודים שניצלו מהגירוש בזכות נישואיהם לנוצריות, כמו ויקטור קלמפרר; לא-יהודים, כמו רות אנדריאס פרידריך, שניסו להגן על יהודים מסתתרים או בעלי זהות בדויה. רבות נכתב גם על חיי הגרמני הפשוט תחת המשטר הנאצי: גאוותו במשטר שהחזיר את תחושת העוצמה; תחושת האימפריה נוכח הנצחונות הראשונים; ההבנה ההדרגתית שהכיבושים כרוכים בשעבוד מסיבי של אוכלוסיות זרות; ולבסוף - ימי המפלות בסטלינגרד ובקורסק, הנסיגה מערבה והחורבן של 1945.
"בגן חיות הטרף" הוא קלאסיקה מיידית של היסטוריה פופולרית, ספר היסטוריה מוקפד שנקרא כרומן רהוט. הנושא הוא אמנם שגריר ארצות הברית בגרמניה, ויליאם דוד ומשפחתו, בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי, ולבטי החלונות הגבוהים, הן בגרמניה והן לבטי שולחיו המתנכרים של דוד בארצות הברית, אבל מבעד לעיניו של דוד מראה לארסון בנאמנות, מזווית מקורית, הצצה לחייהם של גרמנים בשנות הגורל האלה, שנים של תהילה ושל אימה, דרך חריר הצצה, עם רמזים מצמררים ואלימות כבושה, מאיימת, שאיש אינו יודע מה היא צופנת בחובה. אין הישג גדול מזה למי שמבקש לראות בהנגשתו של מדע ההיסטוריה לקהל הרחב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
