תחילת הספר רוויה בקיטש של חיי הזוהר האמריקאים המזויפים והריקניים, אבל מהר מופיעים הכאבים והתסכולים שעומדים ברקע, אלה שמקנים לחיים את תחושת המציאותיות. תכנית הטלוויזיה שמנחה הגיבורה היא מעין מיקרו-קוסמוס, לא רק של החברה האמריקאית אלא של הדחף להיראות, להיאהב, להתוודות ולהרגיש - גם אם זה נעשה במחיר חשיפת פצעים בלתי מבוקרת.
הרומן לוקה ברעה החולה האמריקאית - ביטוי מפורש של רגשות: "אני צריכה שתגיד לי שאתה אוהב אותי"; "אני מרגישה שעלי לסלוח כדי לשים את זה מאחורי ולהתקדם" וכו' - מי מדבר כך בחיים האמיתיים? זה נאיבי עד כדי חוסר אמינות. אבל אלה חולשות סגנוניות, לא חולשות מבניות. ספילמן נזהרת מהטחת ערמת פצעים בפרצופו של הקורא, באופן חסר ביקורת עצמית (ועריכתית, ולקטורית) - לתשומת לבו של הקורא רוגל אלפר. מינון, תזמון ובניה הדרגתית של הרקע הופכים את הרומן הזה, שבתחילתו נקרא כקיטש אמריקאי טיפוסי, לרומן חזק בעל קול ייחודי, ליצירה מהורהרת, נוגה ובשלה.
הדילמות מעוצבות באופן מורכב. ספילמן לא מוותרת על הצגת הסתירות והניגודים שבדמויות, לא מסתירה את חולשותיהן ואת חטאיהן - גם של אותן דמויות שהיא רוצה בבירור שנאהב אותן. אפילו הסוף, בניגוד למסורת של הרומן-האמריקיטשי-הערוך-היטב, מעוצב באופן שלא מאפשר לקורא לשכוח את זרמי העומק העכורים שינועו תמיד בין הדמויות, גם אם הכל נסלח. כי לשכוח את הפגיעה אי אפשר. וזו אחת מנקודות החוזק של "אבני הסליחה". רומן שממש לא מגיעה לו כריכה ורודה של רומן למשרתות מתבגרות או רומן משרתות למתבגרות. כי זה לא.
4 מתוך 5.











