המבקרים של יובל נח הררי מתגודדים בקבוצות דיון נכלוליות בפייסבוק, כמו מכשפות סביב קדרה, ואני קורא (למה אני עושה את זה לעצמי?) ומכרכם את פני. אני לא רוצה להיכנס לעימות איתם. הם יתישו אותי בטיעוניהם וינצחו אותי בנסיונם ברטוריקה ריקה. הם פולמוסנים (לכן מעולם לא הצליחו בכתיבה), ולעומתם הוא זן נדיר של היסטוריון-אינטלקטואל. לכן הצליח: הוא לא חושב "מה יגידו?" או "לאיזה זרם פוליטי או אינטלקטואלי אני צריך לשייך את עצמי כדי להצליח?" אי אפשר לתייג אותו תחת זרם אידאולוגי. יש בטקסטים שלו משפטים שיכולים להרגיז הן שמאלנים והן ימנים.
היסטוריונים מערערים על השיטה של הררי להציג טיעונים - אסוציאציה טובה, משל שמעביר מסר בדבר שינוי היסטורי - ובכך מוכיחים שהם לא מבינים איך להנגיש היסטוריה לקהל הרחב.
הם נטפלים לדוגמאות כי הם לא מצליחים לערער על הרעיון הכללי. כשהיסטוריון עלום שם כותב מאמר הפרכה שלם על שורה אחת של הררי ("למה עזבו הבריטים", הארץ, 4.5.13), וגם בכך טועה (הררי התייחס לנושא מנקודת מבט גלובלית, לא לוקאלית), קשה לזהות מניע בכתיבה כזו חוץ מקנאה. הטקסט שלהם נצבע בירוק מרוב קנאה. הם מבקשים לומר: "גם אני יכולתי לעשות את זה! זה כל כך קל!" אז למה לא עשיתם את זה? זה לא לרמה שלכם?
אינטלקטואלים בגרוש מקנאים בהצלחה של הררי, כי הכתיבה שלהם-עצמם מעולם לא זכתה לתפוצה ולהשפעה כמו שלו, כי הם באים עם אג'נדה. הם טוענים שהוא משתמש בכתיבה היסטורית ככסות להעברת אידאולוגיה. נכון. האידאולוגיה שלו היא ערכי המוסר, החופש, השוויון והמדע. חבל שכל כך מעט כותבים ניסו להעביר לי אידאולוגיה תוך כדי כך שהם מלמדים אותי כל כך הרבה היסטוריה, קושרים אותה לשאלות של אקטואליה ומוסר, וכך הופכים אותה לרלוונטית.
בשיחת TED אמר כריס אנדרסון: "הררי כתב את הספר שאני הייתי רוצה לכתוב, לו רק הייתי יכול." זה מה שאוכל אותם: שהם יכלו לכתוב את הספר הזה! כן, הם יכלו! אם רק היתה להם היכולת שלו לקשר בין הדברים. תירוצים עלובים. הם מקנאים. כל כמה שנים מתפרסם ספר חדש שמנסה להקיף את ההיסטוריה של העולם: ההיסטוריה של העולם לצעירים (גומבריך), ההיסטוריה של עליית המערב (גרינבלט), ההיסטוריה של הציוויליזציה המערבית (ניאל פרגוסון), קץ ההיסטוריה של פוקויאמה מול התנגשות הציוויליזציות של הנטינגטון, טבענו הטוב, של סטיבן פינקר, והמוני ספרים בזרם החדש הזה, של היסטוריה עולמית. זה זרם שהתחיל עוד באמצע המאה העשרים, עם היסטוריונים שניסו לצאת מהפיצ'יפקעס של ארוע נקודתי ולהסתכל על המכלול הרחב, על מאות שנים. החיבור הקלאסי שייסד את זרם הכתיבה הזה הוא "היסטוריה של הים התיכון" מאת פרנן ברודל. כל כמה שנים מנסה היסטוריון לכתוב ספר שיכלול הכל, אבל בקיצור. הם אומרים שהם עושים את זה כדי לגשר על הפער בין האקדמיה לקהל הרחב. מה שבטוח, הם רוצים להתפרסם. והם מקנאים.











