יש דבר כזה הקרוי תסמונת האלבום השני ובדר"כ מתכוונים לאלבום מוזיקלי שני. אפשר כמובן לשייך את זה גם לספרים ולתהות האם נפלנו על ספר שני פחות טוב מהציפיות שעורר הספר הראשון. יוסטון, יש לנו בעיה.
4 שנים רצופות (עם כתיבת שורות אלה) עמד ספרו הראשון של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, בעשיריה ואפילו בחמישיה הפותחת של רשימת רבי המכר בסוגה העיונית. ולא בכדי. הספר הראשון הוא חיבור מרהיב של תולדות האנושות, אותה אנושות שהחיטה בייתה אותה. לא יודעים על מה אני מדבר? כנראה אתם מהבודדים שטרם קראו.
הררי לא נח על זרי הדפנה ומיד ניגש לספר השאפתני לא פחות, ההיסטוריה של המחר, שם עם אוקסימורון, עם הבטחה ועם ציפיות. האם ההבטחה קוימה? האם התממשו הציפיות? התשובה פתלתלה וגורמת לי להתפתל, אבל לצאת בתגובה חד משמעית לגמרי: כן ולא.
הספר הראשון עמוס תובנות, בעל היקף פנומנלי, כתיבה אקסטרווגנטית וחזון אימפריאלי. זו גם היתה הביקורת נגדו: ההיקף, הירי לכל כיוון, העיסוק בדברים שבהם הכותב לא מתמחה דווקא. ביקורת נכונה, אבל קטנונית עד כאב, זניחה ונשכחת. זה היה חיבור מרהיב בכארבע מאות ומשהו עמודים, בלי כחל ושרק, בלי סחור סחור, ישר בפרצוף. ללקק את האצבעות. האם אחרי ספר כזה יכול לבוא אחד נוסף?
הררי מוכיח שכן.
הספר שלפנינו בהחלט נופל בתסמונת האלבום השני, אבל זה בגללנו, משום שאנו המוגבלים ביכולת לספוג מידע אותנטי רב כל כך, נכון כל כך, מרהיב כל כך, רהוט וזורם.
הפעם שאף הררי גבוה יותר ורחוק יותר, הניח את האנושות שנבנתה אט אט והגיעה לקרשצ'נדו אליו הגיעה עם שואה של שישה מיליון יהודים מתים ואייפון 6 (וסליחה על ההשוואה, אבל זה ככה, לטוב ולרע) ונסע הישר אל המחר. ומתי זה מחר? זה היום שאחרי היום, כשהררי מודה בעצמו שקשה לחזות את חמש השנים הבאות וחמישים זה בכלל לוט בערפל ואפילו לא פתגם על המצאותם של נביאים בעירם.
אבל המחר זה תקווה, זו יכולת טכנולוגית מרהיבה, זה התפוצצות מידע, מידע ממנו לראשונה מרוויחים כולם וככל שיהיה ממנו יותר, הרווח ממנו יהיה רב וסינרגטי יותר. אחד ועוד אחד כבר לא יניבו (רק) שניים. הררי אף נועז מזה ומדבר על אופציות כמו חיים ארוכים ובריאים, על הנחת כזב הדת בצד, על אלימות מועטה יותר וזכויות אדם רבות יותר. כל זאת הוא כותב מתוך כאן ועכשיו, 2015, עם דוגמאות חיות מהשטח, אבל, ויש אבל, מנבאים שב-2050 האסלאם תהיה הדת השניה בגודלה בעולם וב-2070 הראשונה. זו דת לא סובלנית, שואפת התפשטות ורצח וכל היופי שמבטיח לנו הררי קצת עולה בעשן השמיימה: "לאנשים שלא נולדו לתוך האסלאם, האסלאם הרדיקלי מציע עוד פחות. קשה יהיה לשכנע יוונים מובטלים או הייטקיסטים מתוסכלים בקליפורניה שהאסלאם הוא התשובה. האסלאם הרי בקושי מבין את השאלה... האסלאם הרדיקלי נמצא בעמדה חלשה עוד יותר מהסוציאליזם. הוא עדיין לא השלים אפילו עם המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 – קל וחומר שאין לו משהו רלוונטי לומר על הנדסה גנטית וננוטכנולוגיה". אמירות חביבות להפליא.
אם עד עכשיו לא הובן, מדובר בספר בועתי. הכתוב בו, בעיקר הניצחון על המחלות והעוני והסבל, אמורים לגרום לנו לשאוף לעולם מרהיב ומרענן שכזה. לכאורה, למה שלא נרצה לשאוף לעולם שכזה? שוב, יוסטון, יש לנו בעיה. בחלקים גדולים מדי של העולם הדת מתחזקת, בעיקר חלקיה הלא נחמדים, העוני שריר וקיים, תאוריות כמו שכר ועונש עדיין קיימות, בעיקר במובן הזה שאם הכל נחמד וטוב הרי שעונש חייב להגיע. מייגע.
האם האנשים הנכונים קוראים את ספריו של הררי ומוכנים באמת לשאוף אל מחר פחות מייסר, מחר שבו ימגרו את הסבל וירדפו אחרי האושר? בינתיים יש יותר אנשים לא נכונים מנכונים, הנכונים נחשבים הזויים או פוליטיקאים כושלים ולרוב סובלים מחסרון כיס מדכא.
והשורה התחתונה והבלתי מגמגמת? ספר מרהיב הנופל במלכודת מרהיבותו של הראשון. ומי גרם ליופי הרב הזה? התודה והברכה לפרק השלישי המרהיב, המסכם הכל, המביא תובנות נשגבות כל כך, רק נותר ללקק את האצבעות.
על מה יכתוב הררי בספרו הבא?

נהניתי מאוד מקיצור תולדות האנושות אבל אני חושבת שלמרות ההייפ סביבו הוא רק מה שסלל את הדרך למאסטרפיס שהוא ההיסטוריה של המחר.
ספר זה הוא אמנם קריא הרבה פחות ולפיכך, מניחה, זכה לפופולריות נמוכה יותר אבל אם משקיעים בו את הזמן והקשב הדרושים אפשר להפיק ממנו המוןץ הוא גם מלמד אותנו על ההיסטוריה וגם על פיתוחים שאני מודה שלא ידעתי על קיומם אבל גם מעלה שאלות פילוסופיות עם איכויות של הופשטטר.
ספר שהרחיב את התודעה שלי, לימד אותי מה היא תודעה ואז גם הטיל ספק בחשיבותה.
מומלץ מאוד

האם הנבואה ניתנה להיסטוריונים ?

מאז ומתמיד האדם ביקש לחזות את העתיד, היה בכך משהו מסתורי ואלוהי, שהעניק לו יכולת על אנושית להתמודד עם אי וודאותם של החיים. לצורך כך הוא הקים מגדלים אסטרונומים, ומתחמי ענק בהם קרן אור בודדת החודרת דרך חרך, במועד מסוים מבשרת על שנה שחלפה ועל זאת העומדת בפתח. באמצעות התחזית הזאת, האדם ידע מתי להכין את הקרקע ולזרוע לקראת הגשם העתיד לרדת. כשהוא יצא לקרב, הוא ביקש את הכוהנים שיפרשו לו את סימני הכוכבים, האם הוא ינצח ?

האדם המודרני ביקש לחשוף את העתיד בדרך מדעית, באמצעות גישה חדשה, היסטוריה דטרמיניסטית, באמצעותה האמין ההיסטוריון, כי ניתוח מגמות העבר מאפשר להבין את הנתיבים אליהם ההיסטוריה תנועה בעתיד. יש באמונה הזאת, החוזרת אלינו מעת לעת, בגלגולים שונים, את הקסם של האדם הצופה בקרן האור שחדרה מבעד לחרך במתחם האסטרונומי, ובאמצעותה לגלות את המחזוריות והחוקיות שקיימת בעונות השנה. האם החוקיות הזאת אפשרית גם בהיסטוריה האנושית. את השאלה העצומה הזאת, המאתגרת באופן אינטלקטואלי, וגם היהירה, מציב נח הררי בספרו השני, ההיסטוריה של המחר, שבו הוא מנסה לשבור אקסיומות ומוסכמות, באופן שהוא מציע דרך מהפכנית לחזות תהליכים היסטוריים, מההווה לעתיד, הפוך מכפי שההיסטוריה מגדירה ומגבילה את עצמה, כחקירת העבר מנקודה נתונה בהווה המעניקה פרספקטיבה ופרשנות לעבר.

הררי מוליך אותנו לשלושת החלמות הגדולים העכשוויים של האנושות, הרדיפה אחרי האושר כתהליך שמקורו ביולוגי, המוביל לחלום גדול ונועז יותר, לאדם נצחי שיביס את המוות ויהפוך לאלוהים. האם תמונת העתיד של הררי המרהיבה והמפתיעה, הנותנת פרשנות חדשה לתמונת הבריאה בקפלה הסיסטינית, היא גם משכנעת, באופן שבו הררי מחבר בתזה הגדולה שלו את אלוהים למדע, לכאורה שני תחומים העומדים בסתירה האחד לשני ?

לאחר שחשבנו שתפסנו את הרעיון העיקרי של הררי, המצייר את תמונת העתיד, הוא לפתע מטלטל אתנו לכיוון בלתי צפוי, בטענה שהעתיד לא ניתן לחיזוי, כפועל יוצא של כמות נתונים רבה המציפה את האנושות, ועל כן התחזיות של הררי הן כלליות ומתייחסות למספר אפשריות, מטרתו לפתח דיון על ההווה בכדי לשנות או להשפיע על העתיד. הררי טוען כי שיח על עתיד, עשוי להשפיע באופן פרדוקסאלי, אם האדם ידע מראש את עתידו, הוא עשוי לשנות, או למנוע אותו, ובכך תחזית העתיד בעצם עשויה שלא להתממש.

האם האדם יוצר את עתידו, או שתכונותיו הביולוגיות הן המכתיבות את גורלו כתהליך דטרמיניסטי, שואל הררי שאלה גדולה, חובקת עולם ומעוררת מחלוקת. מה הפך את האדם לבעל יתרון ביחס לחיות, מהי בכלל אנושיות, האם מותר האדם, האם קיימת נפש, הליבה האנושית, המרחב בו פועלת המודעות, בה מתקיימת יכולת שיפוט אנושית המאפשרת להבדיל בין טוב לרע, המבטאת את האדם ההומני, כמי שעומד במרכז ההוויה האנושית, שואל ההררי, ומחבר בין היסטוריה, לתפיסה דתית, לביולוגיה של המוח ולטכנולוגיה עתידית.

הררי טוען שנפש האדם היא פיקציה, למעשה האדם הוא מכלול של מעגלים חשמליים ואלגוריתמים, שאיננו שונה מחיות מפותחות, אלא רק ביכולתו לפתח שותופויות בקנה מידה גדול, אם כך, מה יקרה אם הבינה המלאכותית, המורכבת גם היא ממעגלים חשמליים תתפתח, האם יתרונו של האדם יתפוגג, והוא יהפוך לנחות ומיותר ואולי לאישות אחרת, שהיא שילוב של רובוטים ובני אדם, הסייבורגים, אותם מכנה הררי, הומו-דאוס, שישלטו בעתיד, ובכך יגיע קץ האדם. האדם יקרוס ליצירי כפו, הטכנולוגיה והמידע. האם הגולם קם על יוצרו, שואל הררי, או יותר נכון כותב את הכתובת על הקיר ?

הררי המשלב בצורה מרהיבה בין מדע, לעתידנות ולדיסטופיה אלוהית של אחרית הימים, הופך לנביא שכליו הם היסטוריה המשולבת במדע, באמצעותם הוא מבשר על קץ תקופת האדם ההומני, כמיתוס נזר הבריאה, הסיפור שסיפרנו לעצמנו בעת החדשה וכל כך רצינו להאמין במשמעיות שלו עבורנו, כפי שמייצגת הקפלה הסיסטינית, כעת אצבע אלוהים וירטואלית של מחשב על, תיגע באדם ותברא אותו מחדש. האם היכולת לדעת יותר באמצעות בינה מלאכותית, תגרום לאדם להיות מגורש מגן העדן הליברלי וההומני, לעולם בו בני אדם ישודרגו, או ישלטו על ידי מחשבים. האם מדובר בתרגיל מחשבתי, או במציאות אפשרית, שתחילתה מתממשת, כמו המכונית ללא הנהג של גוגל ?

באו נחזור למצפה הכוכבים, הררי מספר לנו שהאדם בונה כלים המסיעים בידו לקבל החלטות, אך בניגוד למצפה הכוכבים מהעבר שמטרתו הייתה מוגבלת, מחשבי העל מתחילים בהדרגה לנהל את האדם, לקבל עבורו החלטות, ולהפוך אותו למיותר. מצפה הכוכבים המודרני הופך להיות תחליף לאדם ולאלוהיו. המידע יהפוך לדת חדשה, אם כן מהו האדם, האם הוא תופעה חד פעמית באופן שהוא עתיד לחלוף מהעולם, או שאולי האדם ימציא את עצמו מחדש ?

הררי גורם לנו לחשוב ומותיר אותנו עם שאלות פתוחות רבות ומהדהדות, על האדם, ועתיד האנושות, שהוא ממש כאן ונוגע בנו באופן קונקרטי. זהו בעצם הסיפור שלנו. ההיסטוריה של המחר, הוא ספר מרהיב.

לפני חודש בערך, נסענו, אני ואחותי, לחדר שלה במעונות ליד אוניברסיטת חיפה שבה היא לומדת, לקחנו את כל הציוד שיש לה בדירה, ועזרתי לה להעביר אותו לדירה החדשה שאליה היא עוברת - דירת שותפים גדולה ומרווחת עם נוף לים שנמצאת רק במרחק מעט גדול יותר מהאוניברסיטה.
ושם, בזמן שחיכינו למונית שתיקח אותנו, ראיתי פתאום חתול ג'ינג'י, חמוד ויפה כזה שנראה מאוד מטופח, שוכב ונח לו על המדרכה שליד הבוטקה של השומר. אמנם לא קוראים לי 'שונרא החתול', אבל גם אני חובב חתולים מושבע, וככזה הפיתוי לגשת אליו וללטף אותו, היה חזק מדי בשבילי. אז החלטתי שלא להיאבק בדחף, וכך קרה, ששנייה אחת בלבד לאחר מכן, כבר הייתי רכון ליד החתול, מלטף אותו ברכות ובעדינות. החתול, למרבה ההפתעה, לא ממש נראה מפוחד למראה הנער שניגש אליו. למען האמת, הוא נראה די אדיש, והוא הרשה לי ללטף אותו (או שהוא פשוט לא התנגד לזה). אבל כשהתחלתי ללטף אותו, אני חושב שהוא גירגר קצת מהנאה. כך או כך, בעודי מלטף אותו, כשאני ממהר להכריז בפני אחותי שאני מרגיש שביני לבין החתול הזה יש כימיה נהדרת (ושיש מצב שזה גם הדדי) - פתאום באה, כאילו משום מקום, הנשיכה. כן כן, שמעתם נכון: החתול הזה נשך אותי! החתול החמוד והמתוק הזה, שלמראית עין נראה ממש כמו מלאך קטן שלא יעז לפגוע בזבוב (ובטח שלא בנער צעיר) - מלאך קטן אולי, אבל גם נושך. ואני נשבע לכם שלא עשיתי לו כלום. פשוט ליטפתי אותו, וזה הכל, ואז הוא נשך אותי! סתם ככה, פשוט ככה. ואיך שהרגשתי את הנשיכה שלו על כף ידי, מיד קמתי כנשוך נחש, עדיין לא מצליח להבין למה לעזאזל החתול הזה עשה את מה שהוא עשה (וגם עכשיו אני עדיין לא מבין למה, כי אני חושב שהייתי לגמרי בסדר איתו), עזבתי אותו בכעס רב, וכמובן שגם הפסקתי ללטף אותו. הייתה אולי גם איזו קללה חרישית שהסתננה מבין שפתיי, אך אינני זוכר מה בדיוק הייתה קללה (נראה לי כוסססאמק, אבל אני לא סגור על זה).
אולי מהתיאור הזה שנתתי עכשיו אפשר לחשוב בטעות שזו הייתה נשיכה שבעקבותיה צרחתי מרוב כאב כמו שלא צרחתי מעולם, כמו איזה מטורף, ושכל מי שהיה לידי לא הבין מה לעזאזל קורה איתי - אבל האמת היא שהנשיכה הזו בכלל לא כאבה לי. כן כן, שמעתם נכון - היא לא כאבה לי. היא הייתה נשיכה קטנה וחלשה, בכלל לא חזקה (למזלי הרב), לא שונה בהרבה משריטה קלה (חוץ מהעובדה שהיא התבצעה דרך הפה, ולא דרך הציפורניים), ואני אפילו לא בטוח שהיא הצליחה בכלל לחדור לי לבפנים, מתחת לעור - אבל מה שכן, הנשיכה הזו הייתה מספיק חזקה כדי לגרום להיפוכונדר ברמות קיצוניות שכמוני להתחיל לפתח חרדות, דאגות וחששות, ולחשוב שהנה, הגיע הסוף שלי ואני עומד למות (וזה יכול לקרות ממש בכל רגע). שהנה, הייתי צריך להקשיב לאחותי שאמרה לי לא לגעת בחתול, אבל כמו מטומטם אני לא הקשבתי לה, ושעכשיו אני עומד לשלם על זה בחיים שלי: כי מי יודע באילו תעלות מלוכלכות החתול הזה זחל, ואיזה מחלות הוא העביר לי דרך הנשיכה הזו שלו??

איזה מזל שמיד לאחר מכן התחלתי לקרוא את 'ההיסטוריה של המחר' של יובל נח הררי, שהרגיע אותי ושהזכיר לי שאני חי במאה ה- 21 ולא במאה ה- 19 או ה- 18, ואפילו לא במאה ה- 20, ושבניגוד למאות הקודמות, אם אני ננשך על ידי חתול, זה לא אומר שגזר דיני נקבע, ושגם אם, חס וחלילה, יקרה לי משהו בעקבות הנשיכה, תמיד אוכל לגשת למרפאה הקרובה שבעיר מגוריי ולבקש מהרופא שייתן לי את הטיפול הנדרש (תרופה, חיסון, או כל דבר אחר שיכול לעזור) וצ'יק צ'ק כל הבעיה תיפתר - וזה משהו שבמאה ה- 20 אנשים היו יכולים רק לחלום עליו, ובמאה ה- 19 או ה- 18 אפילו לחלום על נס רפואי שכזה לא היה אפשר.
כי פתרונות יש כיום בשפע. והשפע הזה רק ילך וייגדל עם הזמן...

***

אני לא אתפלא אם בעתיד הלא רחוק, שמו של יובל נח הררי יהיה חקוק בין דפי ההיסטוריה האנושית, כאחד שהשפיע עליה רבות. שכן מה שהוא עושה זה דבר מדהים: הררי לא מחדש כמעט שום דבר בכל מה שקשור להיסטוריה האנושית ולמדע (הוא בסך הכל מוסר עובדות ומספר על מה שקורה בתחום) אבל כשקוראים ספר של יובל נח הררי, זה נראה כאילו הוא כן יצר משהו חדש, משהו מיוחד ושונה משל עצמו. משהו שרק הוא יכול ליצור, ולא אף אחד אחד אחר. מה שנקרא, "קיצור תולדות האנושות מאת יובל נח הררי" (ו'מאת' במובן הכי ישיר ומופשט של המילה), וכל זאת בצורה פשוטה לקריאה ויחסית מתומצתת.
הררי הוא בעצם סוג של מודל - וכל הקוראים כל כך מתלהבים ממנו, ובצדק.

בספר זה יובל נח הררי מכה שנית. אבל בעוד ש"קיצור תולדות האנושות" הוא ספר של תשובות (בעיקר משום שהוא מדבר לרוב על העבר וההווה, ורק מעט על העתיד), "ההיסטוריה של המחר" הוא יותר ספר של שאלות (בעיקר משום שהוא מדבר לרוב על העתיד וההווה, ורק מעט על העבר).
איך ייראה סדר היום של האנושות במאה ה-21, אם היא (האנושות) כבר הספיקה לעשות בעצם כמעט הכל? מהם הדברים החדשים שיעסיקו אותנו במאה הנוכחית? האם הרופאים יצליחו אי פעם לפתח תרופה נגד המוות, כמו שהם פיתחו עד עכשיו תרופות נגד סוגים שונים של מחלות, ובכך נוכל בעצם לחיות חיי נצח? האם נצליח אי פעם לגלות מהי הנוסחה לחיים מאושרים, ובכך בעצם נשים קץ לסבל ונוכל סוף סוף לחיות גם חיי נצח וגם חיים מאושרים? אם בני האדם המציאו את האלים, אז למה שהם גם לא יהפכו לכאלה בעצם, ובכך אנחנו גם נחיה לנצח, גם החיים שלנו יהיו מאושרים וגם אנחנו נהיה חזקים כמו האלים? (והאם זה באמת יקרה?) האם מה שנראה לנו עכשיו 'מדע בדיוני', יהפוך ביום מן הימים לרק 'מדע'? האם הדת ההומניסטית, שהציבה את האדם מעל הכל (וגם מעל לאלוהים), ושגרמה לו לחשוב שאין דבר העומד בפני כוח הרצון, ושבזכותה האנושות עשתה כל כך הרבה דברים נפלאים - האם הדת הזו תביא בסוף, איכשהו, לקריסה של האנושות? האם הרצון הזה, של לעשות עוד ועוד ועוד ועוד ועוד, כמו בסיפור מגדל בבל, יביא בסוף דווקא לאסון ולמחסור, וייצור מצב שבו יש רק פחות ופחות ופחות ופחות ופחות, ושכל המגדל שבנינו יתמוטט? או שאולי דווקא השפע הטכנולוגי והקדמה, ולא האנושות עצמה, הם אלו שיביאו לקריסתה של האנושות ולקריסתה של הדת ההומניסטית גם יחד? (כלומר, האם רובוטים ומכונות יחליפו את בני האדם בכמעט בכל תחומי החיים, וכבר לא נזדקק יותר לאנשים בשר ודם? - או האיום הכי גדול על אוהבי הספרות המודפסת: שאף אחד כבר לא יקרא ספרים מודפסים, וכולם יעברו לקרוא רק ספרים דיגיטליים.) האם הקצב המואץ של הטכנולוגיה והקדמה, יוכל להשפיע על הפוליטיקה במדינה שבה אנו חיים, כמו שהוא עשה כבר כמה פעמים בעבר? האם, במקרים כאלו, האדם ימשיך לתת משמעות לעולם כמו שהוא עשה עד עכשיו? (ואם לא, אז איזו משמעות בכלל תהיה לקיום שלנו?) האם האדם יצליח להבין מה קורה ולהציל את המצב, לפני שזה יהיה מאוחר מדי? ואולי שום דבר נורא או מיוחד בכלל לא יתרחש, והחיים ימשיכו כרגיל, בערך כמו שהם עכשיו, ושום דבר מהותי לא ישתנה? שאלות אלו ועוד שאלות נוספות מחכות לכם בין דפי הספר הזה, כשלכולן יש בעצם מכנה משותף אחד: הן שואלות מה צופן לנו העתיד.
ועל מנת לענות על כל השאלות האלו (או לפחות על חלקן) יובל נח הררי לוקח רוורס לאחור, וחוזר כמה שנים אחורה - ליתר דיוק, 2 מיליון וחצי שנים - ליום שבו האדם הגיח אל אוויר העולם. מיהו האדם, במה הוא שונה משאר היצורים החיים (אם הוא בכלל שונה במשהו), איזה מן עולם הוא יצר וכיצד הוא בדיוק פועל, איך האדם חושב ומה היה הדבר שאיפשר לו לכבוש את העולם, הן בין השאלות המרכזיות שהררי עוסק בהם בספרו.

שמעתי פה ושם כל מני לחשושים שאמרו שהספר הזה לא רע אבל 'קיצור תולדות האנושות' הרבה יותר טוב, שב- 'ההיסטוריה של המחר' יובל נח הררי חוזר על עצמו, ועוד כל מני דברים בסגנון.
אני לא מסכים עם כל הלחשושים האלה. הספר הזה מצוין בדיוק כמו קודמו, לא פחות ולא יותר. אני לא חושב שהררי חוזר על עצמו, ואלה שני ספרים שהם די שונים - אמנם יש דברים שהוא קצת חוזר עליהם בספר הזה, כמו למשל כל העניין הזה עם המלחמות והמחלות, ההשוואה בין אז לעכשיו ובין הלקטים-ציידים לבין בני האדם של ימינו, וההומו סאפיינס שכבש את העולם וכל זה, אבל גם כשהוא חוזר על דברים, זה לא נעשה בצורה מעייפת או חופרת, ובדרך כלל הררי גם נותן על הנושאים האלו דוגמאות שונות מאלה שהוא נתן בספר הקודם, חדשות ומרתקות, ובאופן כללי הם מוצגים בצורה מעט שונה משהם הוצגו בספר הקודם. חוץ מזה, יש גם דברים שהוא מעמיק בהם יותר בספר הזה, ושבספר הקודם הם היו די שוליים, כמו הנושא של הדתות ההומניסטיות למשל, וכל מה שנמצא מסביב, או מושגים חדשים לגמרי שלא הוזכרו כלל בספר הקודם, כמו 'נשמה', 'תודעה', 'אלגוריתמים', 'האני המספר והאני החווה', 'דת המידע' ועוד. לדעתי מדובר בספר מרתק, מעורר מחשבה ורלוונטי מאוד לימים אלו, בלי קשר ל'קיצור תולדות האנושות' הקלאסי והנפלא, וגם האיורים המדויקים שפוגעים בול של רואי דה לנגה, רק מוסיפים על חווית הקריאה, ואני מקווה שתצליחו להינות מהספר כמו שאני הצלחתי להינות ממנו.

***
חודש עבר מאז מקרה הנשיכה שעברתי. ואני, לפחות כרגע, לא מרגיש משהו שונה. הכל בסדר, הכל כרגיל. אני לא מרגיש שפיתחתי בגופי איזשהם תסמינים מחלתיים כלשהם שנגרמים עקב נשיכת חתול, אם זה מה שאתם רוצים לדעת. עובדה שאני הצלחתי לכתוב עכשיו כמות לא מבוטלת של מילים (וזה הרי ברור שאם היה קורה לי משהו בעקבות הנשיכה, לכתוב כנראה לא היה לי כוח והייתי שוכב עכשיו במיטה בבית החולים, גוסס ומותש) - אז הכל בסדר, ולא קרה שום דבר חריג. כנראה קרה לי איזה נס, ומתברר שכל הדאגות, החרדות והחששות שהיו לי, היו לשווא, ולגמרי מיותרות, למזלי הרב (מסתבר שיש לי יותר מזל משכל...)
אז אם ככה, אולי כדאי באמת שאגש עכשיו לבטל את התור שקבעתי לוטרינר...




http://postimg.org/image/x9vyc54t9/

(כאן אפשר לראות אותי מלטף את החתול, שניות ספורות בלבד לפני רגע התקיפה - עדיין מחייך, אבל לא למשך הרבה זמן)

הספר הראשון של הררי יצא לאור לפני מספר שנים והתקבל באהדה לא רק בישראל אלא גם בעולם , כשבסופו השאיר טעם של עוד.
הספר השני שלו, יצא לאור רק עכשיו, כראוי לכל ספר היסטורי שמכבד את עצמו.

לאכזבתי הרבה, "ההיסטוריה של המחר" מתחיל להרקם באמת רק לקראת חציו האחרון . עד שהגעתי אליו נאלצתי להסתפק "באירועי הפרק הקודם" של 'קיצור תולדות האנושות' .
(שחזור חצוף ומועתק ברובו מספרו הראשון.)

גם החלק האחרון של הספר לא באמת מחדש דברים שלא הבנו כבר,לא מתקרב לרמה שהכרנו ומשום מה עתיר ביותר מדי מושגים,הסברים מסורבלים ,ואוסף קטעים מכל מיני תקופות שלא תמיד מתקשרים זה בזה.
כל אלה הופכים את הספר לכזה שאיבד את הקסם שלו לגעת בקהל הרחב . ובעיקר רציתי שהוא כבר ייגמר.

לזכות הסופר, אציין כי כתיבתו הסובייקטיבית ,שבדרך כלל מוסרת מספרי היסטוריה,היא זו לדעתי,שעדיין מציבה את הספר ברמה אחת מעל לאלה הרגילים . בנוסף רציתי להודות אישית על שנתת ביטוי,אם כי מועט, ליצירתיות שלך ולתרחישים הפרטיים שלך בכל מה שנוגע לעתיד. זה היה מאוד מעניין לקריאה.

בקיצור,
גם אם נחשפתי למספר פסקאות טובות. אין זה מעיד על ספר שלם. סינדרום הספר השני מכה,כמו רבים וטובים גם בהררי, שמעדיף לרוב לכבס את מילותיו מאשר לא לכתוב בכלל. וחבל.

ספר קליל וחביב.
מפתיע שהספר נכתב ב 2015 ועדיין מתאים מאוד ב 2023 (ChatGPT, מלחמות וכו).

אחרי ההצלחה של הספר הראשון הייתי חייב לקרוא גם את השני. את הספר הראשון סיימתי לקרוא תוך שבוע בעוד שאת הספר השני לקח לי לקרוא כחצי שנה. הספר מדבר על העתיד ועל המטרות שהאדם הציב לעצמו (אושר, חיי נצח והפיכה לאל). הספר היה יכול להיות מוצלח עם רק הסופר לא היה סוטה מן אותן מטרות לנושאים שונים שלא ממש קשורים לעתיד. זה לא הפעם הראשונה שזה קורה, גם בספר הראשון זה קרה אבל לא במידה כזו כמו בספר השני. ישנם חלקים ממש לא קשורים שאפילו היה אפשר למחוק אותם מהספר על מנת לפנות יותר מקום לנושא העתיד. ישנה חזרה מאוד גדולה על התוכן של הספר הראשון, לעיתים היה פשוט נדמה שלסופר לא היה מה לכתוב ולכן העתיק מספרו הקודם. כמו כן הסופר לא תיקן מספר שגיאות אשר הוא עשה במהלך הספר הראשון כמו דעותיו האישיות אשר הוזכרו כמשהו מובן מאליו לעיתים קרובות, כמות מוגזמת של דוגמאות ופירוט לא נחוץ וסטיות חדות מן הנושא. החלקים שמדברים על העתיד, הנושא של הספר, הם ההקדמה והפרק השלישי (האחרון). שאר הפרקים מדברים על נושאים אחרים שלדעתי לא היו אמורים להופיע בספר והקשר שלהם לנושא הכללי היה דל. לספר יש המון מקום לשיפור והוא לא יגיע לרמה שאליו הגיע הספר הראשון אבל הוא ספר שמרחיב אופקים ומעלה המון נושאים שמקשרים את ההיסטוריה עם הכלכלה, המדע, הפסיכולוגיה, הביולוגיה, הדת ועוד. היה מעניין לקרוא אותו אבל הוא אינו מומלץ לכל אחד. בספר מוצגים בסופו של דבר 2 אופציות לעתיד ואני מאמין שהעתיד יהיה שילוב של אותן אופציות כמו שבכלכלה (שמוזכרת לאורך הספר באופן קבוע) הדרך הנכונה היא שילוב של הליברליזם והסוציאליזם. הספר הוא ספר טוב למרות הדברים שציינתי והוא מאיר את ההיסטוריה והעתיד באופן שונה מאוד מכל מה שאנחנו מכירים היום. אני בטוח שהסופר יכתוב עוד ספרים בנושא ואני מקווה שהוא ישפר את השגיאות שלא. אני יודע שכאשר יצא הספר הבא אני אקנה אותו ואצפה להצלחה הכבירה של הספר הראשון.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, לא פחות מהראשון שלו שקראתי לפני 5 שנים. אמנם הספר הזה אמור לעסוק בעתיד ועוסק בכך. אבל רובו של הספר עדיין נותן המון תובנות מהעבר, כמו הספר הראשון שלו. ומתוך העבר המחבר מעניק תובנות על ההווה ועל סמך זה הוא בונה את תחזיותיו לעתיד לבוא. לפחות על פניו הן לא נראות מופרכות מהיסוד וזה לדעתי מספיק טוב בשביל תחזיות לעתיד. כי הרי "הנבואה ניתנה לשוטים". ואם המחבר מצליח לצאת מזה בשלום, מגיע לו יישר כוח על האומץ ועל התוצאה המוצלחת.

מה שכן, יש דברים שאני חולק עליהם בספר. לא אכנס יותר מדי לפרטים ואציין שני דברים.

דבר אחד הוא עקרוני: אמנם המחבר מגלה בסוף הספר שהוא אינו מקבל שהאדם הוא ס"ה צירוף של אלגוריתמים מתוחכמים ומתריע שצריך להיזהר ממסקנות כאלה. אבל בחלקים נרחבים בספר הוא "מפקיר" את הזירה בספר לתעמולת, אדם = אלגוריתמים.

בתור המחבר ששייך לעולם של מדעי החברה, קשה לצפות ממנו להיות מעודכן בספרים של מדעי הטבע. אבל כדאי מאוד לדעת שב-1994, פרסם פיזיקאי מוערך וידוע, סר רוג'ר פנרוז (זה שכתב ביחד עם סטיבן הוקינג את הספר המפורסם "קיצור תולדות הזמן"), ספר ושמו Shadows of Mind, ובו הוא מוכיח מתמטית-לוגית ששום צירופים אלגוריתמיים בינאריים-דיגיטליים לא יוכלו לעולם להכיל/להסביר את התפיסה האנושית שנעשית באמצעות המוח. הוא מוכיח שעקרונית, פעולת המוח האנושי אף פעם לא יכולה להיתחם בשלמות באמצעות שום בינה-מלאכותית בינארית, מורחבת ככל שתהיה. ניתן לקרוא את הסקירה שלי על הספר כאן: https://www.goodreads.com/review/show/2511390945

הדבר השני הוא בניסוי מסויים שהוא מציג בספר ושניתן להפריך את מסקנתו על-ידי שאילת שאלה פשוטה. אני כותב כאן מתוך זיכרון: הניסוי בא להוכיח שאין לאדם תודעה אמיתית כי אין כביכול לאדם "אני" אמיתי. לפי הניסוי, יש לאדם "אני" אחד שרק חווה כל הזמן ו"אני" שני רק מספר את סיפור החוויות של האני הקודם ושאין קשר הכרתי בין שניהם. האדם לא מודע שקיימים בתוכו שני "אניים" נפרדים והוא רק חי באשליה שיש לו רק "אני" אחד מוגדר. אנשים שעוברים תחת הניסוי לא מודעים לכך והם נותנים תשובות שונות או מוזרות לפי איך שהניסוי מגרה "אני" זה או אחר אצלם.

אבל כאן אפשר לשאול את השאלה: מה יקרה אם כעת לאחר הניסוי, יגידו לאותם האנשים על שני ה"אניים" שחבויים בתוכם ואז שוב הם יתבקשו לעבור תחת הניסוי ?? ניתן להניח די בוודאות שאותם האנשים כעת יתאמצו להיות מודעים לעובדה חדשה זו ושלפחות הם ישתדלו בזמן מתן התשובות בניסוי לתקן את עצמם ולהיות יותר מודעים לעצם. לא בטוח שהם יצליחו יותר הפעם לתת תשובות משופרות, אבל לפחות הם ישתדלו לעשות כן.

אז השאלה שנשאלת היא: איזה חלק בדיוק במוחם רוצה ומתאמץ לשפר את עצמו במתן התשובות ?? בין אם זה החלק החווה ובין אם זה החלק שמספר, אחד מהם חייב להיות הדומיננטי ואז אולי זה האני האמיתי שלהם. ואם זה לא החלק הזה ולא האחר, אז איזה חלק שלישי נכנס כאן לתמונה ?? בקיצור, מהו או מי הוא החלק השלישי במוח או בכל מקום אחר בגוף שרוצה לתקן את עצמו ?? משהו מתוך כל אלה חייב בסוף להיות הדומיננטי.

האמת שיכולתי לבחור ולכתוב על מספר לא מבוטל של נושאים, כמו תסמונת הספר השני, מניבוי ההיסטוריה לניבוי העתיד, ניתוח פסיכולוגי של המחבר מילדות לבגרות ההצלחה בראי הספר השני, הצמחונות לאן, בנאי האנוש לאן וכו וכו וכו
אבל הפער הבלתי נתפס בין ספרו הראשון לשני הוא שהספר השני ממש ממש עשה לי דיכאון, ממש התבאסתי לקרוא אותו בניגוד לראשון שהיה מאוד מרוממם.

ואז נזכרתי בבדיחה על הזקנה שבסוף ברצאה על היקום והקוסמוס ניגשה למרצה ואמרה לו "אדוני המרצה , השמש באמת תשרוף את כדור הארץ עוד 5 מליוני שנה ?" "לא לא ממש לא גבירתי, אמרתי 5 מיליארד שנה" עונה לה המרצה "אההה" אומרת הזקנה "לרגע דאגתי"

נח הררי מצליח לתאר בספריו תמונה הוליסטית של ההיסטוריה האנושית, קולחת ציורית וממרום הלווין שמאפשרת באמת לטעום על קצה המזלג את הדרך שעשתה ההיסטוריה האנושית לימינו אנו. שני ספריו מעניינים ומרתקים בייחוד נוכח תמונת המבט שהוא מספק לנו (כמו האופן שבו החיטה שהשתלטה על האנושות וכדומה) וסטיגמות שמפרוקות על ידו לא פעם, אם כי כאמור צריך להיזהר מלראות בהם עובדות צרופות.

הניסיון לצבוע את העתיד בספרו השני בהתבסס על מגמות נוכחיות הוא לכל היותר מאתגר ומלא בחורים, אבל יפה לקריאה. בהקשר זה אני נזכר באופן שבו דויד פסיג כעתידן ניגש למשימת ניבוי העתיד ובהחלט שווה להשוות. בשורה התחתונה לאוהבי הזאנר הוא בהחלט חובה ומאתגר, לשאר בני האנוש הוא לא תמיד קל לעיכול, ותמיד לזכור שבסוף מה שחשוב באמת זה להמשיך לנשום נכון, השאר יבוא מאליו.