ספרו של פוסה אינו יכול , לדעתי, להיקרא בקריאה רציפה בצד טרדות היום יום; הוא מזמין לקריאה איטית, להשתהות, ולהרהור. הקטעים קצרים ופשוטים לכאורה, אבל הם נפתחים לאט, ורק כשנותנים להם זמן ושקט הם מתחילים להתחבר זה לזה. מצאתי את עצמי קוראת פרק אחד, סוגרת את הספר, ונותנת לו להישאר איתי קצת, כמעט כמו ישיבה עם זיכרונות שעולים ונרגעים.
בסיפור הפותח "ככה זה התחיל” מזמין פוסה את הקורא להשתתף ברגע קטן של אכזבת ילדות ראשונה: הכרה שקטה בכך שמושא האהבה אינו מושג. בסיום הסיפור הוא חוזר אל אותה דמות בבגרותה: היא נשואה, אם לילדים, חלק מחיי הכפר, וגופה השתנה. פוסה אינו מפרש את החוויה ואינו מסיק ממנה מסקנה מפורשת — משימה שהוא מותיר לקורא, המפרש את הסיטואציה מתוך מהלך חייו וניסיונו. הסגנון המאופק והתיאורי מציע לקורא אפשרות לבחור את הלקח: קריאה פסימית, הרואה בחיים רצף של אכזבות, עצב וכישלונות; או קריאה אופטימית יותר, המציעה מידה של נחמה — אין כאן טרגדיה גדולה אלא הכרה בכך שכך נראים חיים רגילים, וכי גם בתוך השחיקה והפשרות נמשכת תנועתו השקטה של הזמן. הכותרת "ככה זה התחיל” פועלת כרמז דק לקורא: היא ממסגרת את אכזבת הילדות כרגע ראשוני שממנו מתהווה הבנה רחבה יותר על החיים ואולי כמצפן לקריאת כל הספורים באוסף.
סדק ראשוני זה בגן עדן הילדי מתרחב בספור השני " תמונות ילדות". הסיפור מתמקד בגיל ההתבגרות המוקדם, שבו, על פי אריך פרום, הנער נע בין freedom from - חירות מן המערכת המשפחתית והחינוכית ומן הקרבה והפיקוח שהן מייצרות; לבין freedom to –החירות לפעולה, יצירה ובחירה. הסצנות הקצרות מתארות נער ברגע מעבר עדין מאוד: הוא עדיין נטוע בעולם מוגן ובטוח במרחב המשפחתי והכפרי החם והמכיל, אך בחברת בני גילו בודק מתנסה בחוויות מעצבות גבריות כגון עבודה תמורת שכר, קמפינג בהרים, שיט בסירה בפרויד, התנסויות מיניות, שתיית אלכוהול ומשחקי קלפים, הרחק מעיני המבוגרים. הנער חש דחף להתרחק ולגעת בעולם שמעבר, אך אינו באמת עוזב. כך מתואר מצב ביניים: לא עוד ילדות סגורה לחלוטין, אך גם לא התבגרות שמובילה לפעולה או להיפרדות של ממש. לצד תחושת הביטחון והחום של המרחב המשפחתי מופיעים בסיפור גם סדקים דקים בגן־העדן הילדי: פציעות, אזכורי מוות, רגעים של שבריריות. אלה אינם מוצגים כאירועים דרמטיים, אלא כחלק כמעט יומיומי מן העולם, ובכך הם מערערים בעדינות את תחושת השלמות. נוכחותם מרחיבה את הסדק שנרמז כבר בסיפור הראשון: ההכרה בגבולות אינה רק רגשית ואישית אלא גם גופנית וקיומית. העולם עדיין מכיל ובטוח, אך כבר אינו שלם לגמרי.
בסיפור השלישי, “השיער של לינה”, נודע לנו לראשונה ששם הנער הוא קנוט, ולכן אינו עוד נער כלשהו. עצם חשיפת השם מסמנת התחלה של גיבוש זהות אישית, רגע נוסף בהתבגרות שבו הסדקים בגן העדן הילדי ממשיכים להתרחב. זהו השלב שבו הדמויות ההוריות, ובעיקר האב, חדלות להיות אידיאליות: הנער מתחיל לראות בו תימהוני, לבוש ברישול, שונה, מעורר מבוכה, ועכשיו גם עולה אפשרות של בגידה. בניגוד לשני הסיפורים הראשונים, כאן הסיפור נמסר כמעט כולו דרך זרם מחשבותיו של הנער, כאילו תודעתו נסרקת מבפנים בזמן אמת. הכתיבה עוקבת אחר תנועה לא ליניארית וחזרתית של מחשבות המסתעפות ומתקנות את עצמן. התחושה כמעט קלינית — אך דווקא המעקב המדויק מאפשר לזהות דרכי התמודדות אופייניות לגיל ההתבגרות: קשב דרוך למה שמתרחש סביבו כדרך לפרש את העולם; בושה באב וניסיון (שאינו מושלם) להיפרד ממנו; תחושת אשם על עצם הבושה; ופנטזיה שאם יצליח לשנות את יחסו הפנימי כלפי אביו, אולי ישתנה גם המצב החיצוני. יש כאן תפיסה אומניפוטנטית של מתבגר, המאמין כי שינוי פנימי עשוי להשפיע על המציאות עצמה. עזיבת האב מעוררת בקנוט חרדה: “זה אומר שאבא שלי ואמא כבר לא שותפים למה שיצא ממני…”. אם האב כבר חושב על שיער אחר, גם הוא עצמו נשאר תלוי במה שהיה פעם. אבל קנוט אינו מרגיש כעס אלא גם הזדהות עם האב: מחשבותיו של האב על שיער אחר אינן זרות לנער, שכן גם הוא עצמו מתחיל לפנטז. הבגידה האפשרית אינה נחווית רק כאיום אלא גם ככניסה לעולם המבוגרים.
הקרבה החריגה הזו לתודעתו של קנוט עוררה בי, כקוראת וכאם וכסבתא, התרגשות עמוקה ורצון כמעט פיזי לחבק ולהגן: לא רק על הילד המנסה להבין את עולמו המתערער, אלא גם על האב, הנוכח ברקע כאדם פגיע ואוהב, המודיע לבנו בעיניים דומעות על עזיבתו. הקריאה מייצרת אפוא תנועה כפולה של הזדהות—עם הנער החרד ועם האב שאינו חדל להיות הורה גם ברגע של פירוק. בתוך המבט הכפול הזה מתחדדת תחושת היסוד של הסיפור: אין כאן דמויות שיש לשפוט, אלא בני אדם הלכודים במהלך החיים עצמם.ובתוך כל זאת חוזרת התחושה המוכרת מן הסיפורים הקודמים: "ככה זה בחיים". המשבר המשפחתי לא מתואר כטרגדיה גדולה, וגם לא כאירוע לא מוסרי שיש לשפוט, אלא כחלק מרצף רגיל של קיום.
הסיפור הרביעי, “הוא”, חידתי בעיני, אך גם אחד הסיפורים המקסימים ביותר בספר, על אף , ואולי דווקא בשל , היותו קצר ומרוכז. הוא מתאר מפגש בין אב לחתנו המתארח בביתו יחד עם בתו. הם יושבים בסלון ומחכים לארוחת הערב. בטלוויזיה משודרת ברקע תכנית בידור עם כוכב נורבגי פופולרי המשוחח עם אישה שחורה יפה. ערב רגיל, ואולי לא לגמרי רגיל כשיש אורחים. דרך תודעתו של הגבר המבוגר, ובהמשך גם דרך זו של החתן, אנו מתוודעים לעימות שקט בין השניים — מעין מלחמת שתיקה. זהו עימות שאינו נסוב על אירוע כלשהו, אלא על עצם המיקום במעגל הזמן: גבר אחד כבר עבר את שיאו, והאחר מצוי בתוכו. ברגעי השתיקה הללו מתחדדים ההבדלים ביניהם: האחד כפרי, מעוגן בהרגלים, אוהב אוכל פשוט, חי בזוגיות שחוקה עם אשתו שאיתה כבר אינו ישן כארבע עשרה שנה; האחר סופר צעיר, מעשן, נמנע ממאכלים כפריים ובלתי מעודנים, וחי זוגיות פעילה עם הבת. שתי דמויות רקע מבליטות את המתח הזה: אשתו של המספר, הרוטנת אליו בעייפות אך פונה ברוך אל הבת ומזכירה את העבר, ובכך מעגנת אותו בתוך זוגיות שנשחקה ומדגישה את המעבר של מרכז החיים אל הדור הצעיר; והטלוויזיה ברקע, המקרינה מודל של גבריות פעילה ומושכת ומבליטה, בשקט, את מקומו המשתנה של האב. את התמונה ממלאים גם קולות: מוזיקה של להקת אבבא ונקישת עקב נעלו של האב ברצפה, הממלאות את השתיקה מחד, ומסמנות את נוכחות הגוף ואת חלוף הזמן מאידך. הסיפור מעורר בי תחושה נוגה, אולי משום שאני עצמי נמצאת בשלב דומה לזה של האב — מעבר מחיים פעילים אל חיי פרישה, וחשש לאבד רלוונטיות.
כמו בסיפורים הקודמים, אין כאן עימות דרמטי מוחצן אלא עימות מרומז סביב מיקומו המשתנה של האדם בתוך חייו. עם זאת, העובדה שהחתן הוא סופר פותחת אפשרות קריאה נוספת, כמעט חידתית: מי הוא “הוא” שבכותרת הסיפור? האם זהו האב המבוגר המתבונן בחתנו ונעשה מודע למקומו ההולך ונע לשוליים? או שמא זהו הסופר הצעיר, המביט בדיעבד בביקורו בבית הוריה של אשתו ומנסה להבין כיצד הוא נתפס בעיני הגבר המבוגר שישב מולו? הבחירה בין האפשרויות מסיטה את התובנות מן הסיפור. אם “הוא” הוא החתן, ופוסה משמיע את קולו של האב המדבר על חתנו, הרי שיש כאן הכרה במציאות של פרידה מן המרכז והכורח לפנות מקום לדור הבא. לעומת זאת, אם “הוא” הוא האב, והסיפור נמסר דרך תודעת החתן המנסה לחוש כיצד הוא נתפס בעיני חותנו, הרי שמדובר בשלב נוסף בהתבגרות: גיבוש זהות נפרדת מזו של ההורים — הרגלים אחרים, זוגיות אחרת, אולי אפילו עולם אחר. הזהות מתגבשת לא רק מתוך המשכיות אלא גם מתוך ריחוק, כמעט ניכור לדפוסי הדור הקודם. אני מסיימת את הקריאה בתחושה שלרגע אנו החתן, וברגע אחר האב, "ככה זה בחיים".
הסיפור החמישי, "הכלב כבר יכול לבוא", הוא הסיפור שהתקשיתי לאהוב בקובץ. ייתכן משום שהוא מערער את תחושת ה-"ככה זה בחיים, וזה לא נורא", שליוותה אותי בארבעת הסיפורים הראשונים. כאן זה כבר כן נורא: רצח בלתי מוסבר של כלב מוביל לנקמה ולרצח נוסף, אכזרי, באמצעות קלשון. והאלימות השרירותית מתפרצת דווקא, במפתיע, בתוך המרחב הכפרי השלו, שבו נורמות ברורות של מה מקובל ומה לא מקובל נאכפות ללא הרף — על ידי שכנים חטטנים, זקנות רכלניות ועוברות אורח מזדמנות. דווקא המקום המסודר והצפוי כל כך מתגלה ככזה המסוגל להכיל גם אלימות קשה. נדמה לי שפוסה מותח כאן קו שהולך ומעמיק לאורך הקובץ כולו: מן הסדקים הקטנים בגן־העדן הילדי: אהבה נכזבת, פגיעות, מוות, התפרקות המשפחה , דרך עימותים שקטים בין דורות, אל רגע שבו הסדק כבר נפתח לרווחה ומציג אלימות גלויה. הקריאה בסיפור הזה החזירה אותי למחשבה על פרום ועל “המנוס מן החופש”: לא הרסנות במובן הפשוט של התפרצות אלימה, אלא הרסנות שנולדת מתוך היצמדות עמוקה לסדר מוכר. כאשר הסדר הזה נסדק עם רצח הכלב, התגובה נדמית כמעט מתבקשת בתוך אותו עולם של כללים — ניסיון להשיב גבולות ולהחזיר תחושת שליטה. האלימות כאן אינה מתפרצת מחוץ לסדר אלא דווקא מתוכו. גם השכן וגם עוברת האורח מבינים שהגיבור הוא הרוצח, אך מבחינתם “ככה זה בחיים”, ואין צורך להסגירו. לאחר שהסדר כביכול מושב, “הכלב כבר יכול לבוא”: הדברים הוחזרו למקומם והחיים יכולים להימשך. ובכל זאת, עבורי כקוראת, נותרת תחושה של אי־נחת. אולי משום שהמעגל נסגר במחיר אלימות שכבר אינה מאפשרת את אותה חמלה ששרתה בסיפורים הקודמים.
לסיפור האחרון פוסה נותן את השם היפה “נחלם באבן”: המספר חולם את מותו. אם בסיפור הקודם האלימות כבר ערערה את האפשרות לומר “ככה זה בחיים”, כאן המשפט הזה חוזר — אך מול המוות. פוסה מתאר את המוות כחלק מהחיים, לא כמפולת אלא כרצף זעזועים זעירים, סדקים כמעט בלתי מורגשים המצטברים עד לרגע המעבר, שהרי, כפי שאומר נהג המונית המסיע אותו, יש "משהו משום דבר בכל". יש גם רמזים לאור הלבן שמתארים לעיתים מי שחזרו מן המוות: "ואז דממה, הבקיע הגדול עם האור שלו". אין כאן התגלות דרמטית אלא אירוע שקט, אפילו נעים כשהגיבור עטוף באהבת אשתו, בנו ואנשי הקהילה. כשהוא חולם את מותו בתוך הקבר היפה עם האבנים המסותתות היפות, הוא מרגיש ש "אני לא כמו שאני, אלא כמו מה שאני בתוכי", הנשמה נשארת, גם אם הצורה משתנה. רק פרט אחד מסמן את החריגה: הוא זקוק להסעה מיוחדת, לא לאוטובוס הרגיל. כאילו המעבר קיים, אך אינו אלים — עוד שלב במסע שכבר התרחש לכל אורכו של הקובץ. נדמה שהסיפור האחרון מהדהד לאחור את הסיפורים הקודמים ובכך מדגיש עוד יותר את מקומו של המוות בתוך החיים. אזכור הפציעה בגיל שבע מחזיר את הגוף אל סדק ראשון, קדום; החזרה על “המפולת” מזכירה אובדנים קודמים; הקבר היפה מהדהד את קבר הכלב מן הסיפור החמישי. גם התיאור שהוא מת עטוף באהבת אשתו ובנו רומזת כי למרות שזעזועים קורים במשפחות, הקשרים נשחקים, משתנים, ובכל זאת מחזיקים. אולי גם כאן פוסה אומר בשקט: זה לא מושלם, אבל זה מה שיש — וזה מספיק כדי למות בתוכו. כאילו כל הסדקים הקטנים שהצטברו לאורך קובץ הספורים מתנקזים כאן לרגע מעבר שקט. כך המוות אינו מופיע כאירוע זר אלא כהמשך של תנועה שכבר החלה מזמן.
בעיני זהו אחד הספרים שנשארים אתך וממשיכים ללוות גם לאחר הקריאה. תמונות ורגעים ממנו עולים שוב — בהליכה בטבע, בשטיפת כלים במטבח, בישיבה בכורסה לעת ערב.
