לבד בתיאטרון המוות, ספרו הפנומנלי הקודם של הייז, פורסם בחו"ל ב-2013 ואט אט זלג לישראל ופורסם באיחור מפלצתי של שנתיים. שוב עברו עשר שנים ובחו"ל פורסם שנת הארבה בנובמבר 2023. לו היו חושבים בידיעות ספרים לפרסמו מיד בישראל, משום העניין בלבד בתיאטרון המוות, מי היה בכלל מתייחס אליו אחרי השבעה באוקטובר? אז חיכו וחיכו, ופרסמו באפריל 2025 כשחלק מחנו של הספר זו איראן המפלצתית, המתגלה עד מהרה ביוני אותה שנה כנמר של נייר, נייר טואלט רך במיוחד לטוסיקים ענוגים. וכך, באחת, ישראל הפכה את הספר לדי לא רלוונטי. האם חוסר רלוונטיות זו היא בעיקרה בעוכרי הספר? הלוואי.

רידלי קיין, לא ה"אזרח", המרגל, הוא מסוג המגה מרגלים, היודעים כל, מין מרגל-מגייוור כזה, כשגם שהוא רצוץ-צמא-עייף-פצוע-מאוים, עדיין באים לו רעיונות אנטיביוטיים, ידע בזרמי ים ושימת לב לבארות המפיקות מי רעל ולא מי שתיה. מה שהיה חינני ברעיונות שומטי הלסת בלבד בתיאטרון המוות, הפך למופע משעמם ואיפשר לקפץ קלות מעל פסקאות דרדלה לא מעטות.

אסון התאומים, באחד עשר בספטמבר 2001, הפך את ארה''ב למדינה פרנואידית. דאעש שקמה הפכה לאיום כמו בן לאדן מהתאומים. ארה''ב כבר לא יכולה היתה לשבת בחיבוק ידיים. עתה זה צבא הטהורים, שהייז לקח כביטוי שהיה נהוג בפקיסטן בעבר ונקרא בערך צבא הטהורים.

רידלי קיין, מרגל של ה-CIA, קצין צוללות בעברו ולוחם בודד בהווה, נשלח למשולש המוות פקיסטן-אפגניסטן-איראן כדי לעלות על זנבם של הטהורים – אנשים שכל הווייתם רצח ומוות בשם האסלאם הרחום ורודף השלום כמובן. כל נשקו של קיין קלצ'ניקוב המכיל GPS וכשהוא מגלה היכן הטהורים, הוא רק צריך לשאול בנימוס מה הם מתכוונים לעשות לחביבתם אמריקה, שם גנרי לארה''ב. כשהוא נתקל בהם, הם מתעניינים בנשק החביב עליו, לא עונים לשאלותיו, הוא איכשהו בורח מהם וחצי ספר מתבזבז על שטויות והמצאות ירודות רק כדי להשאיר ברקע את סוד הפגיעה אותם רוצים הטהורים לפגוע באמריקאים. ברקע תקראו גם על האַמְגּוֹשׁ, רעיון מהנצרות דווקא, שאיכשהו השתרבב למזימה הכל מוסלמית נגד אמריקה. אם החמצתם, לא הפסדתם דבר. מה שכן, קיין מצליח לפגוע דווקא באחד משני המשפיעים העיקריים בטהורים, אבל השני קטלני יותר ומחזיק את החלק השני אחיזה רעועה לגמרי.

אם החלק הראשון עוד החזיק מים, ובמדבריות איראן וחברותיה המאיימות לא פחות חם ויבש רוב השנה, מים הם לא עניין של מה בכך. בחלק השני, האיום הערטילאי כבר חסר שם, אבל מתבטא באחד רוסי מאיים, רומן קזינסקי, הר אדם ירוק עיניים, שעל גבו קעקוע של ארבה, ממנו תצא הרעה כלפי אמריקה. כאן הסיפור כבר מדרדר למחוזות הפנטזיה המוחלטת. כל הרעיונות המקסימים בלבד בתיאטרון המוות התאיידו. במקומם מצא מקומו רעיון מרכזי, עליו לא אומר מילה, רק אציין שקיין חושב שהוא זה שצריך לחזור ולהתייצב מול הרע ולהציל את אמריקה. אז כן, ירו לו ברגל בחלק הראשון והשיקום ארוך. מילא שיקום, אבל פסיכולוג האמור לבדוק את כשירותו הנפשית איכשהו מתנגד לחזרתו למשימה המורכבת כל כך. מה האיום? או, טוב ששאלתם.

הרי אם תקנו את הספר, מן הסתם תקראו עד הסוף את הטלנוטבלה הריגולית הזו ותקוו למתח. אם לא תקנו, לא הפסדתם דבר.

הייז, אוסטרלי במוצאו, נשוי לאמריקאית וגר בפורטוגל לאחר שגר זמן מה בשוויץ והוא בכלל תסריטאי. סתם ציינתי את כל זה רק כדי לציין שכגודל האכזבה נותר רק לתת לו תואר אחר אחרון: סופר של ספר אחד.

אני בהחלט לא מאלה המצפים לרעיונות הדוקים והגיוניים בספרי מתח, בטח לא בספרים מסוגת הריגול. אבל הסה"כ צריך לתת תמונה רחבה, מאוזנת ומענגת. האם קיבלנו מזה בספר הזה? עניתי כבר.

לא קראתם את לבד בתיאטרון המוות? זה הזמן.

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

#
כל חובב מותחנים יודע, שהמתח בהם בנוי על הפחדים של הקוראים. אם בעבר מה שהפחיד את קוראי המותחנים היה מה שהם כינו "שיגעון" שסיכן, לדעתם, את חיי השפויים, כמו האישה המסוכנת הכלואה בקומה העליונה של הבית ב"ג'יין אייר", והאיש רב האישיויות ב"ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". המוסדות שכלאו באותה תקופה אנשים שנחשדו בחולי נפשי, היו דומים לגהינום כפי שהצטייר להם, וזה מה שהגיע, לדעתם, ל"משוגעים". בעולם המערבי של היום משגשג הפחד מהאיסלאם, שנראה בעינינו כסוף המערב, כפי שהיכרנו. האיסלאם (הקיצוני, ממהרים להוסיף המדקדקים) בדרך לכבוש את העולם כי מתישהו – יש הנוקבים בשנה מדוייקת – יהיו מאמיניו רוב בעולם. ואנחנו יודעים כמה מסוכן הרוב.למיעוט, לא ככה?

מזמן לא קראתי ספר שהצליח להחזיק אותי ערה בלילה, שגרם לי להאמין לכל מה שהוא מתאר, למרות שההיגיון המאותגר שלי נדהם ודוחה את היתכנותו של הסיפור. שכשקראתי הרגשתי שמספרים לי את האמת של "מאחורי הקלעים" למרות שמתארים לי (כמעט רק) אנשים מוכשרים מאד ומסורים מאד, ואני יודעת שבכל מקום, גם בארגונים בטחוניים, אנשים מתפלגים בהתפלגות הנורמלית, כלומר מעטים מאד מוכשרים ומסורים מאד, מעטים מאד עצלנים, או חסרי יכולת, או מועלים בתפקידם עבור בצע כסף, והרוב מתפרסים אי שם בין אלה לאלה. הייז הצליח באמצעות כישרון כתיבה מצויין לשכנע אותי, בחלקו הראשון והמוצלח מאד של הספר, שמה שהוא כותב אמין ומבוסס, למרות שהכלים שלי לשפוט הם דלים עד בלתי קיימים.

הספר הארוך (כמעט 700 עמודים בספר המודפס) מחולק למספר חלקים, שנראים כמו סיפורים שונים, שגיבורם הוא במקרה אותו אדם. החלוקה הזו מאפשרת לקורא לשנות גישה ולגשת לסיפור ולהזדהות עם הגיבור מזוויות שונות. יכול להיות שלקוראים ישראלים יהיה אפילו קל יותר להזדהות מלקוראים המתגוררים במקומות שלווים יותר, כי הם שמעו וראו חלקים מהספר הזה לאחרונה בתקשורת והיו מודעים ליכולות המפלצתיות של משטר רצחני, ששם לו למטרה להשמיד מדינות מרוחקות ממנו, כי השמדתן תאפשר לו לשלוט בעולם, לדעתו.

ולמרות מה שאמרתי, כדאי היה להייז לחלק את ספרו לשני ספרים נפרדים. בשלב מסויים הוא פונה לכיוון שמקשה מאד על קוראיו להמשיך ולהאמין במה שהוא כותב. אם היה מדובר בשני ספרים שונים, הייתי, כנראה, נהנית משניהם ונמנעת מהדיסוננס הקוגניטיבי שחוויתי. במצב כזה הייז היה מרוויח כפליים, עם מעט מאד עבודה נוספת על שני ספרים, במקום הספר האחד שכתב. זה ספר מרתק, כאמור, אבל החוזה שבין סופר לקורא(ת) הופר. הוא אמנם סיפק לי ספר מרתק, אבל ויתר על האמינות. וויתר על הכוכב החמישי שהיה שלו רוב הספר.

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

קראתי את הספר בנשימה עצורה, ולא רק בגלל שהוא מותח. הוא בהחלט מותח. אלא שהייתי דרוכה מאוד. מתי תגיע התפנית, שהופכת אותו מספר ריגול לספר מד"ב, מטמורפוזה ממנה הזהירו אותי כל המבקרים.

הגעתי לפרק העוסק בצוללת ושאלתי את עצמי, נו, על זה כל המהומה? זה מד"ב לעניים, בשום אופן לא למד"ביסטים מומחים. אבל פתאום צץ הדבר האמיתי ואמרתי לעצמי, נו, נו, טרי הייז התחרפן לגמרי.
שכן הייז בנה את החלק ההזוי הזה מארבעה מרכיבים עיקריים:
1. מסע בזמן
2. מדע בדיוני טכנולוגי
3. דיסטופיה
4. מפלצות אדם
והסלט לא ערב לחיכי כלל וכלל.
למי שקרא את לבד בתיאטרון המוות, לא צריך להציג את טרי הייז. הוא חכם, שנון, בעל ידע נרחב, עושה תחקירים מצוינים על הטובים והרעים, בונה סיפור מעולה, ובקיצור, לבד היה ספר מצוין למרות החורים בעלילה והמופרכות הנחוצה כדי לבנות סיפור כזה.
שנת הארבה נופל ממנו גם בחלק הנטורליסטי שלו. החורים גדולים יותר, המופרכות שכיחה יותר, והספר דומה הרבה יותר לספריהם הבינוניים להפליא של בראד תור או של גריגורי הורוביץ, מאשר ללבד של טרי הייז.
מעשה במרגל של הסי.איי.איי, איש צעיר ורב יכולות, הדובר כמה שפות המכשירות אותו להיות "סוכן של אזורים האסורים בכניסה". רוסיה, כל המדינות המסתיימות ב-"סטן", אירן ושאר הארצות הנשלטות על ידי פאנטים. כלומר, ברור לכם שהאיש הצעיר ורב הקסם הזה, חוץ מהיותו רב אומן בלחימה בנשק הוא גם רב אומן באומנויות לחימה ודובר כמה שפות ללא מבטא זר כלל וכלל. הוא גם נוכח אישית במרתפי לאנגלי, שם הוא מבריק בין כל עדת מנתחי המידע המבריקים, והוא חביבו של ראש הסי.איי.איי.
לידידנו רידלי קיין, או קיין, בקיצור, יש משימה חשובה, לפגוש איש קשר במפגש הגבולות של אירן ומדינות ה"סטן", שם ימסור לו איש הקשר מידע על איזה מבצע טרור רב עולמי. לצערנו, ולצערו של קיין המבצע שלו נכשל שלא באשמתו, לאחר דרך חתחתים איומה במדבריות פקיסטן, ובמקום להציל את העולם הוא נשבה על ידי מגה טרוריסט בעל זהות כפולה, שבי שממנו ייחלץ תודות לעוז רוחו וליכולת ההישרדות והטריקים המדהימים שלו.
אני מתנצלת מראש, אני ממש משתדלת שלא לעשות ספוילרים, ולכן אני נוגעת לא נוגעת ולא מוסרת לכם יותר מידע מאשר קיין מסר לאהובתו רבקה, רופאת חדר המיון.

החלקים שאהבתי באמת, הם החלקים הדדוקטיביים שבהם שואבים מנתחי המידע בלאנגלי את שביבי הרמזים ביחס לדרכו של המגה טרוריסט, שאותו צריך קיין לתפוס.
ואז נשכח המגה טרור כאילו כלום, וטרי הייז עובר לפרוייקט הבא שלו, שכפי שציינתי עוסק בצוללת עתידנית, ומשם הוא עובר אל מחוזות המד"ב שלא סבלתי כלל וכלל. אבל אל דאגה, לבסוף ישיב אותנו טרי הייז אל עידן השפיות בצעד ענק, בלתי הגיוני ומנומק בקושי, ונקבל את קיין שלנו בגירסה פרברית של מרגל בדימוס, שמגדל משפחה וחי על זיכרונות.
אני מודה ומתוודה שמד"ב על כל צורותיו אינו כוס התה שלי. קראתי כמה ספרי מד"ב שאהבתי מאוד, כמו על החוף ותחנה אחת עשרה. גם פנטזיה לא ממש אהובה עלי, למרות שאהבתי מאוד כמה מספרי סטיבן קינג. מה שאני ממש שונאת אלה ספרים או סרטים על זומבים או מפלצות אדם או אורקים, כפי שהם מכונים בספר הזה.
כשכותבים ספר שאינו ריאליסטי, ולא חשוב אם מדובר בפנטזיה, מד"ב או דיסטופיה, חייבת להיות חוקיות ברורה הנשלטת על ידי הסופר ומובנת לקורא. בחלק המד"בי של הספר הזה, החוקים מתערבלים, מתערבבים, מתכופפים, מתעוררים ונרמסים על פי גחמותיו של טרי הייז, ללא הסבר מניח את הדעת.
בשנת הארבה החלק המד"בי הוא לא רק הפרת החוזה שבין הסופר לקורא (כפי שכתבה יעל בביקורתה), הוא גם מבולבל, לא מנומק והרס את מעט הטעם הטוב שהותירה הקריאה בחלקו הראשון.
לחלק ה"נורמלי" הייתי נותנת 3.5 כוכבים, בכל זאת טרי הייז עשה תחקיר רציני מאוד, הוא שולט בהרבה מאוד מידע בנוגע לנשק, ריגול, צוללות, הייטק, לואוטק ומה לא. הוא יודע לכתוב היטב כשהוא לא נכנע לחלקים ה"דביקים", הרגשניים והמאוד אמריקאים. אבל לחלק המד"בי אני לא נותנת יותר משני כוכבים. אין פה ממוצע, אז שלושה כוכבים בקושי.

ואי אפשר בלי הערה להוצאה לאור. למה יש טעויות כתיב בספר? בשביל מה יש מתרגם, עורך ועורך תרגום. למה אני, לא בלשנית ולא עורכת צריכה לפגוש את הטעויות הללו?

עוד ספר אקשן אמריקני מבית היוצר של טרי הייז, התסריטאי של כמה להיטים הוליוודים ביניהם 'סחרור מסוכן' עם סטאלון, והסופר של ספר המתח המצליח 'לבד בתאטרון המוות' חוזר אלינו שוב עם 'שנת הארבה' ספר עם הרבה עמודים.
אני לא מקנא בסופרי המתח שצריכים להוציא מוצר היום תחת ידם בתקופה שבה הם צריכים להתחרות במבצע הביפרים או בתקיפה באירן, פתאום כל סיפור בדיוני מחוויר אל מול המציאות.
כמו שהייז מצטט את לנין: יש עשורים שכלום לא קורה בהם ויש שבועות שעשורים קורים בהם'.
אז הסוכן קיין יוצא לסכל ארגון טרור דעשי חדש במותחן קיצבי וסוחף. הספר כתוב במקצועיות ואין בו רגע דל. על החורים, הרבים, יש לומר הוא מדלג בעזרת קצב מסחרר שלעיתים מקשה את המעקב אחרי העלילה.
איך מתיישב הדיסוננס בין חורים בעלילה לכתיבה מקצועית? מתיישב. הוא יודע את העבודה זה מורגש, אך לעיתים לוקה בחוסר אמינות שקשה להתעלם ממנה והדבר מעיב על החוויה.
סביב עמ' 450, שזה דיי והותר לספר נורמלי, הייז לוקח פנייה חדה למחוזות המד"ב.
עכשיו, סוקרים שהעלו סקירות קודמות התבאסו על העניין אבל לא ציינו במפורש כדי לא לספיילר, אני ארמוז במחוות קולנועיות.
אני בתור קורא הייתי רוצה לקבל עוד קצת פרטים בכדי לקבל עוד כלים ולהחליט אם בא לי להיות מושקע בספר כזה ארוך. ומי שחושש מספויילר מוזמן לנטוש.

החלק השני תופס כיוון של שעטנז ממספר סרטי קאלט. יש את בניית הנבל מסרטי גיבורי העל, יש את הצוללת שהופכת לדלוריאן, ואת הזומבים המוסלמים שמאיימים להשתלט על העולם ומביאים לדיסטופיה בסגנון 'אני האגדה'.
יש לו חיבה יתרה ל'קליף האנגרים' הוליוודים וסביב עמ' 500 יש סצנה שמזכירה את הסצנה מ'קליף האנגר' סרטו - סחרור מסוכן, אחד לאחד.

זה לא שהספר חף מטעויות, אבל הקצב הגבוהה ממסך וסך הכל המוצר טוב ועושה את העבודה אם לא לוקחים אותו יותר מידי ברצינות. ספר לטיסה ארוכה.

3.5 בסולם מאני.

חיכיתי הרבה זמן לספר השני של טרי הייז אחרי לבד בתיאטרון המוות.זה היה אחד הספקים הזכורים עליי ביותר. משהו שלא יכולתי להניח מהיד.

שנת הארבה אמנם מזכיר במשהו את הרעיון של "לבד בתאטרון המוות" מבחינת האקשן של האדם הבודד שעושה את הבלתי יאמן והיכולות שלו מול הבלתי אפשרי בכל עולם הריגול והחשאיות אבל עדיין יש גם הרבה הבדל.
אני מסכימה עם ביקורת אחת שנכתבה פה שבה נאמר כי עדיף היה לחלק את הספר לשני ספרים שונים. לא מצאתי כל כך את הטעם ללכת למחוזות עולם המדע הבדיוני לאחר 400 עמודים של סיפור כמעט אחר לגמרי.
יחד עם זאת אני כן נהנתי גם מהחלק האחרון. ברגע ששיחררתי את חוסר ההתאמה לחלק הראשון ובאמת צללתי לסרט המדע הבדיוני הזה נשאבתי לעלילה וגמעתי את 200 העמודים האחרונים בכמה שעות. לכן אינני חושבת שמדובר בסיפור רע בחלקו השני אלא פשוט באמת שזכינו ב 2 סיפורים בספר אחד.
אפשר לאהוב ואפשר שלא ולהעדיף לפצל אבל בסוף שניהם עשו את העבודה. ספציפית אצלי גם התחום הזה של מדע בדיוני הוא התחום האהוב עליי בז'אנר (רמז: לא סגנון מלחמת הכוכבים)ולכן באמת אהבתי.

ישנם עמודים גם מיותרים בסיפור וניתן היה לקצר אותו בהחלט אבל בסוף נהנתי.
אולי את אפקט "לבד בתיאטרון המוות" לא ניתן יהיה לשחזר ואולי באמת לא יהיה עוד ספר כזה אבל טרי הייז יודע לכתוב סיפורי מתח מורכבים (לפעמים מורכבים מידי) ועל כך אני שמחה שצלחתי 670 עמודים בזמן יחסית קצר ואני אחכה לספרו הבא.

את "לבד בתיאטרון המוות" אהבתי מאוד. כששמעתי שיצא ספר חדש של טרי הייז, חיכיתי בציפייה שיגיע לספרייה, וכשראיתי שזה לא קורה החלטתי לקנות אותו. אני מודה שבסוף הספר עמד אצלי על המדף הרבה זמן, בכל זאת, 678 עמודים, והיה לי קשה להתחיל.
כשהצלחתי סוף סוף להתחיל, התחרטתי שחיכיתי כל כך, כי הספר נכנס לעניינים די מהר. החצי הראשון שלו (או יותר נכון, שני השלישים הראשונים) באמת זרם מבחינת הכתיבה והיה מעניין. עם זאת, הוא לא חף מבעיות - הוא נראה כמו הרבה סיפורים שחיברו יחד, ולא תמיד הבנתי את הקפיצות ביניהם. בנוסף, כל הזמן ניסיתי להבין מה עוד אמור להתפתח בסיפור.
ואז הגיע החלק השני - לכאורה החלק שאמור לענות לי על התהיות, אבל הכל שם היה תמוה בעיניי והרגיש מאוד לא קשור. הייתה לי תחושה שגם הסופר בעצמו הבין שזה לא הגיוני, אז במקום לנסות לספק הסבר לדברים שקורים, הוא פשוט נתן לדמויות להגיד כמה זה לא הגיוני ואין להן מושג איך זה קרה, אבל שאולי כדאי בכל זאת להשתמש בזה כדי לפתור את הבעיה (מחילה על העמימות, אבל רציתי להימנע מספוילרים).
מצד אחד נהניתי מאוד מהחלק היותר "הגיוני" בספר. מצד שני, החלק האחרון שהיה אמור להיות השיא, הרגיש לי כל כך תלוש, שהוא קצת העיב על כל חוויית הקריאה והשאיר אותי עם טעם חמוץ בסיום.
בדיעבד, האורך של הספר הגיוני מאוד: הוא פשוט מכיל בתוכו שני ספרים שונים שהיו חוויה נפרדת לחלוטין. בעיניי, הסופר היה יכול למצוא דרך לסגור את הסיפור אחרי 400 עמודים, ולא היה שום צורך במריחה הזאת שהייתה חסרת קשר ולא הכרחית. הרגיש לי שהוא פשוט רצה להשתעשע קצת בכתיבת מדע בדיוני, ואני הייתי שפן הניסיונות שלו.

הספר מתחיל טוב.
דומה לספרו לבד בטיאטרון המוות שהינו ספר מצוין.
העלילה בסוף הסרט הולכת קצת לאיבוד ומקלקלת את חציו הראשון.
בהחלט שווה קריאה ומהנה