****





פתאום חשבתי כמה זה מוזר שאני תיכף בן חמישים, ואת הספרים של סטיבן קינג (שאז קראתי לו סטפן) אני קורא בערך מאז גיל שתים עשרה, כשהייתי שואל מהספרייה של "אגד" בשדרות הרצל בירושלים שישה או שמונה ספרים בכל פעם - סטפן קינג, סידני שלדון, הרולד רובינס, רוברט לדלום, אליסטייר מקליין, ז'ול ורן, פרדריק פורסיית... שישה ספרים היו מספיקים לי לשבוע. ככה זה כשאתה ילד, הכול הולך, אתה יכול לטרוף בלי למצמץ שמונה ספרים בשבוע ועשרה המבורגרים ממק דייוויד ולא לעלות גרם. הייתי קורא כל הזמן - כל הפאקינג זמן. בהליכה, בשירותים, בלילה מתחת לשמיכה, בבוקר מעל השמיכה. בבית ספר מתחת לשולחן בזמן השיעורים. בהפסקות. אני זוכר איך כשקראתי את "אש זרה" היו לי צמרמורות של עונג. צמרמורות. וואו, כמה שזה היה טוב.

מאז, קראתי עוד לא מעט ספרים של קינג, חלק עשו לי צמרמורת (מהסיבות הנכונות, והלא-נכונות...), חלק היו מעולים וחלק פחות, חלק הפחידו וחלק היו פשטניים, כמעט אידיוטיים, אבל בכל הספרים - גם בגרועים - הרגשתי כמה טוב סטיבן קינג יודע לספר סיפור.

עברו כמה שנים מאז שקראתי את הספר האחרון של קינג, נדמה לי שזה היה "מתחת לכיפה השקופה" הדי בינוני, אבל כבר בשורות הראשונות של "המכון", חשתי שוב את צמרמורת העונג ההיא, הזכורה לטוב מימי "אש זרה", צמרמורת של ציפייה, סקרנות והנאה מספרות פשוטה ולא מתיימרת, לא מתוחכמת, ולחלוטין משוללת רבדים נסתרים, אמירות שברומו-של-עולם או סאב-טקסט. לספרים האלה יש מטרת-על אחת: כיף. פשוט כיף. וכמה זה נדיר.

הספר הזה אינו מהשורה הראשונה של היצירות הנפלאות של סטיבן קינג. ללא שום ספק הוא ארוך יתר על המידה (למרות היותו כחוש יחסית לספרים אחרים של אותו מחבר), ואפשר היה להסיר ממנו 150 עמודים בלי להפסיד הרבה (אם כבר, להיפך). ההתחלה שלו נבנית באיטיות רבה מדי, האמצע נחמד אבל חסר חן והסוף סביר ומותח, גם אם אנטי-קליימטי. שום דבר שאקח איתי הלאה... ובכל זאת, נהניתי. כרגיל אצל קינג, העל-טבעי משולב בעולם האמיתי בדיוק במידה שאני אוהב, הכתיבה לא מנסה לשאת חן, אינה משופעת בדימויים ותיאורים לא חיוניים, הרעים - רעים לתפארת והטובים מצליחים לעשות את זה במחיר הישרדות גבוה, כמעט בלתי נסבל. זה נחמד.

אשמח לקרוא עוד ממנו, אבל עוד איזה שנה-שנתיים. מקווה שקינג ימשיך לכתוב עוד הרבה, ושאני אצליח לחזור - טוב, לא לתקופה שהייתי בן שתים עשרה, ואפילו לא לשישה או שמונה ספרים בשבוע, אבל לפחות לתחושה הראשונית ההיא, של התלהבות והנאה מוחלטות, שהספר הוא כל עולמי ולא רק משהו שאני עושה בין לבין, כדי לא להיבלע כל-כולי בעולם המבוגרים.


****

את סטיבן קינג התחלתי לקרוא בנעורי, עניין של כמה עשרות שנים, ומאז יש בינינו יחסים לא אחידים. כשהתחלתי עם הניצוץ, הפחד היה כל כך נוכח שלא העזתי להוריד רגליים מהמיטה בלילה, ליתר ביטחון. חיכיתי לאור הבוקר. את בית כברות לחיות שעשועים סגרתי אחרי כמה עמודים. "זה" היה עצום, מעל אלף עמודים של בניית אווירת אימה ובסופו של דבר הוכיח עצמו. עונות מתחלפות הניב ארבעה סיפורים קצרים, מהראשון נעשה הסרט חומות של תקווה ומהשני, הגופה, נעשה הסרט המעודן והיפהפה אני והחבר'ה, למרות היות הסיפור גס רוח כדרכו של קינג. מהסרט אזכור תמיד את מערכת היחסים הנוגעת ללב בין ויל ויטון, גורדי, לבין ריבר פיניקס, כריס. את הסיפור אזכור פחות.
ועתה המכון. צריך לשים קלפים על השולחן, לפרוס ולהודות שהיד כבר אינה מי יודע מה. 550 עמודים אינם כלאחר יד. זה סיפור מלוהג היטב, קינג מנסה כהרגלו לבנות אווירת אימה ומתח, אבל משיג בעיקר את קוצר רוחו של הקורא. הסיפור ה"זה" איבד את "הניצוץ".
ובמה דברים אמורים?
אחד טים עולה לתומו למטוס הטס לניו-יורק. הטיסה מתעכבת ודיילת מלווה באיש כלשהו מבקשת מנוסע, כל נוסע, לוותר על כסאו עבור סוכן FBI. איש לא מוכן לוותר, אבל טים שוקל את ההצעה למלון ופיצוי מוגדל ויורד רק כדי למצוא עצמו נוסע בטרמפים לניו-יורק ומגיע לעיירה שכוחת אל. בסופו של יום הוא מוצא עצמו עובד בעיירה ההיא כנוקש בלילות, שומר מטעם המשטרה העובר בין הבתים והעסקים ומוודא שהכל תקין.
במקום מרוחק משם נחטף ילד בן 12, לוק אליס, מביתו. הוריו נרצחים. הוא עצמו ילד מחונן שאך זה נבחן לשתי אוניברסיטאות יוקרה גם יחד, בהן ילמד במקביל. במכון אליו נחטף נבחנים כישוריו כט"ק, ילד טלקינטי, כזה היכול להזיז חפצים בכוח המחשבה. במכון נבחנים גם ילדים טלפתיים, כאלה היכולים לקרוא מחשבות. המבחנים אותם הם עוברים כוללים זריקות מכאיבות ועינויים לא נעימים. לוק מחליט לברוח ממקום שלכאורה לא ניתן לברוח ממנו. הרי מדובר לכאורה במתקן ממשלתי שמור היטב, המכין ילדים לשרות למען ארצם. הוא בורח ולאחר מסע ארוך ברכבות כנוסע סמוי, דרכו מצטלבת בדרכו של השוטר לשעבר טים, שכמובן לא מאמין לסיפורו של לוק. לוק מחזיק בכיסו דיסק און קי, שאת תוכנו הוא לא ראה, אך הוא יודע שיצילו, וזה אכן קורה כשמפקד התחנה ושאר השוטרים מתכנסים לצפייה משותפת. בחוץ, לעומת זאת, מתארגן צוות הרדיפה אחר לוק. מתפתח קרב, בו נהרגים רוב השוטרים, פרט לטים וחברתו השוטרת, וכמובן לוק. כולם שבים כמובן למכון, להתעמת עם הנותרים ולהציל הילדים שנותרו.
בסיום מגיע הבוס הגדול לשיחה עם טים, המתגורר בחווה עם כמה ילדים וחברתו השוטרת. הוא מתאר לפניהם מה בדיוק התרחש וסיפר שהמכון היה רק אחד משרשרת מכונים ובהם ילדים, חלקם אף יכולים לצפות את העתיד, למנוע התרחשויות אסוניות בעולם ואכן מנעו. חלקם אכן מתו, אבל הם שירתו מטרה נעלה.
כאן המקום לתהות אם כל הסיפור לא יכול היה להיות מסה הנוגעת לשירותם של מעטים למען האנושות, אפילו במחיר חייהם או איכות חייהם הפחותה. כסיפור, קינג היה מייגע והספר כולו אך תסריט לרשת ירודה, נניח נטפליקס.
התרגום של אינגה מיכאלי זורם באופן כללי ואין טענות מיוחדות. אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר. את האתר האמריקאי ליגל איגל היא ניקדה כליגֶל איגֶל ואיגל צריך להיות מנוקד כאיגְל, כמו גוגְל. צרימה ברמה של מכונית הנגרסת מתחת לגלגלי משאית במפגש לא מתוכנן ביניהן. לרבקה זה לא היה קורה.

אחת לכמה זמן אני מוצא את עצמי נמשך למדף של סטיבן קינג בספריה. הספרים של קינג בדרך כלל מספקים חוויית קריאה כיפית, אבל לא רדודה, והכתיבה שלו תמיד קולחת. הספרים שלו נעים בדרך כלל באזורים האפלוליים של הקיום האנושי: הם מותחים, מבעיתים במידה ומעוררי מחשבה. ובעיקר, מתקיימים בעולם רחוק מכאן, בדרך כלל בעיירות קטנות ונידחות ברחבי ארה"ב.

"המכון" הוא מותחן על-טבעי שבמרכזו ילדים בעלי יכולות טלפתיות וטלקינטיות, הנחטפים מבתיהם ומובאים למתקן סודי ומבודד. גיבור הספר, לוק אליס, הוא ילד מחונן במיוחד, אפילו גאון, שנחטף באישון לילה ומתעורר בחדר הדומה לחדרו בבית. במקביל טים ג'יימיסון, שוטר לשעבר המעורר מיד את אהדת הקורא, מגיע לעיירה קטנה ומתחיל שם חיים חדשים. שני קווי העלילה, שנראים בתחילה מנותקים, עתידים להצטלב. אך רוב הספר מתמקד במוסד המפלצתי שבו הילדים עוברים סדרה של ניסויים, מניפולציות ואפילו עינויים, בשם מטרה שמתבררת במלואה רק לקראת סוף הספר.

במישור הרעיוני, קינג בוחן את הסכנה הטמונה במערכות ביורוקרטיות המאבדות את הרגישות המוסרית שלהן כשהן פועלות בשם מטרה גדולה. הרוע בספר אינו מיוצג רק בידי אדם אכזר אחד, אלא בידי מנגנון שלם שבו אנשים רגילים לומדים לציית, להצדיק ולהדחיק. בקריאה עכשווית, קשה שלא לחשוב גם על משמעויות עמוקות ומטרידות יותר: השאלה המוסרית העתיקה אם מותר לחברה להקריב את היחיד למען טובת הכלל מקבלת כאן ממד מערכתי ומדעי, שעשוי לגעת בעתיד גם בהקשרים של בינה מלאכותית — למשל, במערכות המקבלות החלטות על חייהם של יחידים בשם חישובים סטטיסטיים מתקדמים.

לאורך הפרקים המתרחשים ב"מכון" קינג מצליח ליצור היטב את תחושת המחנק וחוסר האונים של הילדים, אך למרות כמה קטעים מבעיתים, זהו פחות ספר אימה ויותר מותחן קונספירטיבי. אלא שלמרות כל אלה, הוא אינו מהטובים שבספריו. הוא ארוך מדי, ולעיתים נדמה שעריכה קשוחה יותר הייתה מיטיבה איתו. הנושא מעניין, אבל לא הרגשתי כאן את הלהב המחודד של קינג במיטבו. אולי משום שהקונספירציה גדולה מכדי להיות משכנעת, ואולי משום שקצב העלילה איטי מכפי שהסיפור מצדיק. ובכל זאת, זה עדיין קינג, ויש בספר כמה קטעים עוצרי נשימה וסיוטיים ממש. הבחירה שלי הפעם אולי לא הייתה המוצלחת ביותר, אבל קינג, גם ביום בינוני, טוב יותר מרוב הכותבים בסוגה. שלושה כוכבים בסולם של קינג.

בשנים 2012-2014 החלטתי לקרוא את כל ספריו של סטיבן קינג. היה זה מעין אתגר עצמי, ובער בי גם הרצון להבין כיצד מעיין היצירתיות הזה ממציא את עצמו בכל פעם מחדש. בפרופיל שלי בסימניה תוכלו למצוא כ-30 ביקורות על מבחר ספריו של קינג. לאחר אותו שצף של קריאה, עברתי לספרות אחרת, חלקה פנטסטית, חלקה יפה, אבל למלך האימה נותר מקום חם בליבי. משום מה, יצירותיו שהמשיכו להיוולד בשנים שחלפו, חלפו לצד אוזני והתעצלתי לשאול אותן מהספרייה. הספר הזה קרא לי מהמדף ב'בית העם', והחלטתי לחזור אל כור מחצבת הקריאה שלי, אם אפשר לומר כך.
הספר הוא קינגי מא' עד ת'. הרי קינג בעצמו הגדיר את כתיבת ספריו באופן הבא: הוא עוקב אחרי חוט אדום, ואינו יודע לאן יוביל אותו. הוא מנהל חפירה ארכיאולוגית, ואולי הוא יגלה דינוזאור מעורר פלצות. וכל כך ברור שזה מה שקורה בספר הזה. העלילה מתחילה בסיפורו של טים ג'יימסון, בלי לתת ולו רמז בהיר אחד לגבי הדמות הראשית האמיתית, הלא הוא הילד ממינסוטה, לוק אליס. אני משוכנע שקינג עצמו לא ידע שהוא הולך לכתוב על הילד, לפני שהגיע אליו עצמו. הסיפור הולך ונבנה לבנה על גבי לבנה, בלי שלבנה אחת מודעת לחברתה. וזה לא גורע מעוצמת הסיפור ומהמתח שלו - קינג יודע להפוך את הקריאה לחוויה מורטת עצבים, שלא מאפשרת לך להוריד את הספר מהידיים בטרם תדע מה לעזאזל עומד לקרות בעמוד הבא. מצד שני, וזו מגרעה ברבות מספריו של קינג, נעדרת ממנו תחושת ה"וואו, לא ראיתי את זה בא", שמסגירה גאונות של 'רואה מראשית אחרית'. כי ישנם ספרים שנכתבים מהמוח, והעלילה כולה שזורה מהסוף להתחלה ומההתחלה והסוף, אבל יש ספרים שנכתבים מהלב המבוהל - ואלו הספרים של אבי המגדל האפל, שכתב את העלילה מפרק לפרק, בלי לדעת מה מצפה לו בפרק הבא. זה הקסם של קינג. וזה קורה גם כאן. העלילה לינארית, אינטימית, לא מתחכמת, ואמינה ברמה מפחידה.
עוד פנינה בשרשרת הספרים המרהיבה של קינג. רק שימשיך לכתוב.

יש ניסיון נחמד ליצר זאנר שהגיבור בו הוא ילד גאון שפלוס מינוס מציל את העולם או לפחות הסביבה שלו.
אני מת על הזאנר הזה כי הוא מכריח להראות יצירתיות ולמעשה גאונות וזה תמיד נחמד לקרוא את זה.
בראש רשימת הספרים בתחום נמצאים לדעתי שם הרוח והשיטה הרציונלית עם דירוג 100/100 מדובר ביצירות מופת. אבל ישנם ספרים שכל העלילה הסופר כותב כמה הילד גאון אך למעשה לא ניכר שום דבר בשטח על גאונותו וזה לדעתי אחד מהם. אני נותן לו דירוג 3 מהסיבה היחידה שהכתיבה של קינג מרתקת. אבל מבחינת מבנה העלילה הספר לא מצדיק את השם שעשו לילד הזה.
מקרה דומה לזה אבל קצת יותר טוב יש במשחק של אנדר. גם שם מדור לכאורה בילד החכם בעולם אחרי דורות של נסיונות ליצור את הגנטיקה המושלמת. ולמעשה חוץ מכמה טריקים בודדים לא ניכרת גאונותו בשום חלק מהעלילה. יש בזה משהו מאוד מאכזב מבחינתי. כי כשהסופר אומר שהגיבור הוא כזה גאון אני מעוניין לראות הוכחות בשטח.
אם למישהו ישש עוד הצעות לספרים מהז'אנר אשמח שישלח לי הודעה

יש משהו יפה בצורה שהסופר מנתח תופעות ורגשות וסתם יש לו יציאות טובות לפעמים, אבל עדיין ספר מוזר עם כמויות ענק של מריחות ואירועים מיותרים. לא בדיוק ממליץ לקרוא את הספר ודאי למי שמחפש משהו קליל, אבל הפרק האחרון שווה הכל. "רגשות מעורבים"

המכון, סטיבן קינג
סוגה: מתח
במילה אחת: מכון אחד רחוק מידי
דירוג: 3 כוכבים

בקצרה: הפורצים שחדרו באמצע הלילה לביתה של משפחת אליס בפרבר שקט של מיניאפוליס לא היו מעוניינים ברכוש. הם באו כדי לקחת את לוֺּק בן השתים־עשרה. נוסף על מנת המשכל החריגה שלו, לוק ניחן בתכונה מיוחדת: כאשר הוא עייף, נרגז או מבוהל, חפצים זזים ממקומם.
לוק מגיע אל “המכון“ - מתקן שבו מוחזקים נערים ונערות עם כישרונות על־חושיים. הילדים השוהים בו עוברים ניסויים שונים כדי להגביר את היכולות שלהם. מי שמציית מתוגמל, ומי שמתמרד נענש בחומרה. לוק מתיידד עם הילדים הכלואים, ולומד שהשלב הנוכחי של שהותו במכון אמנם מייסר, אך השלב הבא הוא זה שממנו עליו לחשוש באמת: הרגע שבו יעבירו אותו אל “החלק האחורי“.
כאשר עוד ועוד מחבריו החדשים נעלמים, לוק מבין שהוא חייב לעשות הכול כדי להימלט משם. אלא שאף אחד לא הצליח מעולם לצאת מהמכון בכוחות עצמו..

מתח: אם צריך לקרוא 300 עמודים ראשונים כדי להגיע למתח ברמה סבירה, לא יודע אם ראוי לקטלג את הספר הזה כספר מתח.

אלימות: יש בספר קצת אלימות אבל שום דבר החורג מספר מתח רגיל. שום דבר המעורר חוסר נוחות.

אימה: באיזשהו מקום הספר מקוטלג גם כאימה. נו שוין. לא מתח ובטח לא אימה.

PG: לא זוכר שנתקלתי במשהו שאינו בטוח לנוער. אם כבר, זה כתוב כמו ספר לנוער (למרות שקהל היעד של קינג הוא מבוגרים).

קריאה חוזרת: לא

סיכום: בעבר הרחוק קראתי מספר ספרים של סטיבן קינג, ולאחר מכן שנים רבות נמנעתי מספרים שלו. הספר הזה בהחלט לא יחזיר אותי לקרוא עוד ספרים שלו. שעמומון ברובו, פשטניות יתר, ילדותיות.
אומנם הרעיון של ילדים בעלי יכולות מיוחדות נראה מבטיח, אבל הספר לא ממריא עם הרעיונות האלה למקומות מיוחדים. זה מרגיש כמו בילד אפ מאוד ארוך (מאות עמודים) לקראת תסריט אימה מאיזה סרט הוליוודי, אבל גם זה לא מגיע. אם הוא היה חותך 300 עמודים מהספר, זה היה יכול להיות ספר די טוב.

פשוט סטיבן ק׳ינג בשיא, עלילת מתח יוצאת מהכלל לדעתי יש או יהיה בעתיד ספר המשך (אולי זאת מאווית לב בלבד) על פי הסיום יש לי תחושה שנראה המשך. התנהגות הילדים הפוכת ל״בעל זבוב״ הם תומכים ומחזקים אחד את השני. כל מיךלה עלולה לקלקל לכם את החוויה.

"המכון"- הרומן האחרון של סטיבן קינג (פבואר 2019) , מספר על חבורת ילדים גאונים הנחטפת מרחבי ארה"ב למכון סגור ביערות מיין.

חלק ראשון- "הנוקש בלילות":
"ככל שנקפו הימים בעיירה הדרומית הקטנה, טים ג'יימיסון התרגל לשגרה מרגיעה. לא הייתה לו שום כוונה להשתקע בדופרה עד סוף ימיו, אבל הוא בהחלט ראה את עצמו בעיני רוחו מסתובב בעיירה בחג המולד(..) זה לא היה גן עדן לשוחרי תרבות, והוא הבין מדוע רוב הצעירים חיכו בקוצר רוח ליום שבו יוחלו להימלט מהשעמום החדגוני של המקום, אבל טים התענג על השעמום הזה. הוא היה משוכנע שאם הזמן זה ישתנה, אבל לעת עתה זה התאים לו היטב. (ע"מ 35).
טים ג'יימיסון מפוטר מעבודתו במשטרה בפלורידה, מתגרש מאשתו לאחר שלא רוצה להביא ילד לעולם. העלילה נפתחת כשהוא יורד מטיסה לניו-יורק, לוקח טרמפים עד דופרה, עיירה מנומנמת ושכוחה בדרום ארה"ב. הוא מתקבל לעבודה כנוקש בלילות- פקיד מהמשטרה שמשוטט בעיירה לראות אם יש הסתאבויות וסכנות על שלום הציבור בלילות ברחבי העיירה. החלק הראשון של העלילה ישתלב בהמשך הסיפור.

חלק שני- "הילד החכם":
"זה לא החדר שלו. משהו החל לרפרף בחזהו, והוא נשם כמה נשימות עמוקות בניסיון להשתיקו. הוא ניגש אל הדלת ואחז בידית, אף שבתוך תוכו היה משוכנע כי הדלת נעולה." (ע"מ 70).
לוקאס אליס- לוק, הגיבור הראשי נחטף מביתו שבמיניאפוליס. הוא נחטף והוריו נרצחו. הוא מגיע למכון ופוגש ילדים חטופים נוספים, לבסוף ניפגש עם המנהלת, גברת סיגסבי המרושעת שמשקרת לו על הוריו ואומרת לו להתנהג למופת בין הזריקות, השביב איתור שהתקינו לו באוזן ושאר הבדיקות והמכות שהוא מקבל מעובדי המכון המרושעים.

חלק שלישי- "זריקות לנקודות":
לוק נלקח לקבל זריקה ושביב באוזן. הוא מתנגד, גלדיס, מעובדי המכון המרושעים רואה את הסטירה שקיבל במהלך הפרוצדורה ולא מביאה לו אסימונים למכונות האוטומטיות (שלצד חטיפים מכרו סיגריות ואלכוהול).

חלק רביעי- " מורין ואייברי":
"לוק קפץ בבהלה, הסתובב וראה את אייברי דיקסון. "היי. איך היה בטרמפולינה?"
"נחמד. ואז משעמם. נחש מה? קיבלתי זריקה ואפילו לא בכיתי". "אני שמח לשמוע".
"רוצה לראות טלוויזיה בחדר ההסבה עד ארוחת הצהריים? אייריס אמרה שאפשר לצפות בניקולודיון, (..) לא עכשיו, אמר לוק, אבל תעשה חיים". אייברי המשיך להביט בהם לרגע, ואז פנה להמשיך בדרכו.
כשנעלם מהעין, לוק נפנה בחזרה. "לא מאוחר זה מה שאני אומר. אבל צריך לפעול במהירות. בואי ניפגש כאן שוב מחר. אני אמצע לך שם. מישהו עם רקורד טוב. אני מבטיח". (ע"מ 157).
מורין- עובדת משק הבית. העובדת היחידה במכון שהיא טובת לב מסובכת בחובות של בעלה. קלישה, ילדה שחורה בעלת יכולות ט"ק – יכולות לקריאת מחשבות יודעת שמורין היא מהטובים. לוק משתמש במחשב במדרו כדי למצוא לה עו"ד להיפטר מהנושים של מורין. הילדים בני- העשרה הקטנים סובלים התעללות מתמשכת של אנשי המכון. מחולקים לט"פ וטק"- יכולת קריאת מחשבות נחשקת לבין יכולת ט"פ- יכולת הזזת חפצים.
לוק ולאס בן ה-12 המסכן עובר שלל זריקות וחקירות- האם הוא סוף סוף רואה אורות ומזיז דברים טלפתית וקורא מחשבות. כשמתגלה שהוא בסך הכול ילד חכם הוא מקבל מדבקה ורודה- כסתם ילד ועתיד לעבור לחלק האחורי והמפחיד של המכון.

חלק חמישי- "בריחה":
"לוק שאף אוויר ביניקה חדשה , אחז בתנוך האוזן המידלדל והסיר אותו כאילו הוא מסיר עוד משקוף של עור. הוא גהר מעל תנוך האוזן המידלדל והסיר אותו כאילו הוא מסיר עור משוק של עוף. הוא גהר מעל תנוך האוזן, בידיעה ברורה בידיעה ברורה שהסיר את המכשיר הארור, ובכול זאת חש צורך להביט. לראות את זה במו עיניו. המכשיר היה שם.
לוק הקפיד לעמוד ממש מול הטרמפולינה, ואז הפנה לה את גבו ופסע צעד אחד ימינה(..) לפניו השתרעה האפלה של יערות צפות מדינת מיי, שנמחה רק אלוהים יודע לאיזה מרחק. (..) חשב לעצמו, כי היא אמרה לאייברי שזה רק קילומטר וחצי בערך, ומשם תעבור לצעד הבא. (..) תתחיל ללכת אבל קודם...
הוא הניך את אגרוף ידו הימנית צעל לכתפו והעיף מעל הגדר את פיסץ נתנוך עם מכשיר העיקוב הצמוד אליה.
הוא התחיל לצעוד, בלי להסיר את מבטו מהכוחב היחיד ההוא. (ע"מ 261).
לוק מסיר את מחשיר האיתור מתנוך האוזן. מקשיב לחבריו דיקסון, קלישה ואייברי. מורין מנהלת משק הבית לוקחת את לוק למחשיר הקרח (שם אין מכשירי ציטוט) ואומרת לו שהולכים לקחת אותו לחלק האחורי, היא משכנעת אותו לברוח. לוק הגיבור עושה את הלא יאמן ובורח מהמכון, בעזרת רכבות מסע חולפות הוא יעשה את דרכו בסופו של דבר לדופרה, ושתי קצוות העלילה של הספר יסגרו.

חלק שישי- הגיהינום מחכה:
פרידה, ילדה רעה שנחטפה גם עם יכולות ט"פ מוסרת לגברת גיסבי המנהלת את הרכבות והכיוון שלוק לקח כדי לברוח מהמכון (בתמורה היא רוצה עבודה כחלק מעובדי המכון). גברת גיסבי שמנהלת חכירות סביב המוות של אחד העובדים ומעתרת את בריחתו של לוק נכנסת למגננה ומתכננת להחזיר אותו לאלטר למכון.

חלק שביעי- הגיהינום כבר כאן:
"זאת היא! צעק לוק מאחורי טים וונדי והקפיץ את שניהם. (..) זאת היא שריססה אותי בפרצוף וסיממה אותי! חתיכת כלבה , את הרגת את ההורים שלי!
(..) "אני חושבת שנפלה פה איזה טעות", אמרה האישה. היא חייכה חיוך מבולבל. מי זה הילד הזה?
הוא משוגע, או משהו?. (ע"מ 436).
לוק, הרסקולינקוב הגיבור של הסיפור מגיע סוף סוף לדופרה, אל טים האידאלי שפותח את הספר. הוא מספר לשוטרים המסורים טים וונדי את הכול, אך בזמן שצוות המכון נוסע העירה ומנסה לכחת את לוק חזרה ולסגור סופית את העניין.

חלק שמיני- "הטלפון הגדול":
"אז נשתמש בטלפון", אמר אייברי. בטלפון הגדול כולנו ביחד". "עד כמה הוא גדול? ג'ורג' נשמע מודאג.
(..)
ילדי מחקהA – אפילו לקלישה היה קשה לחשוב עליהם במונחים של צמחים – המשיכו להחזיק ידיים. נורות הניאון התבהרו; אחד הצינורות נשרף וכבה. הזמזום התגבר והעמיק. הם הרגישו בזה בחלק הקדמי, קלישה הייתה משוכנעת בכך- ג'ו וחדד, צ'אד ודייב, פרסיליה וגם איש אכזר ההוא, זיק. וגם כל האחרים.
האם זה הבהיל אותם? אולי טיפה, אבל- הם חושבים שאנחנו לכודים, חשבה. הם חושבים שהם עדיין מוגנים. הם חושבים שהמרד נבלם. אז שימשיכו לחשוב(ע" 486-485).
אנשי המכון המרושעים שבאו לחטוף חזרה את לוק בדופרה, נלכדים לבסוף ע"י משטרת דופרה. טים השוטר האמיץ מכוון את ההדק על ראשה של גברת סיגסבי המרושעת שתוביל את הרשויות למכון לשחרר את הילדים המסכנים.

חלק תשיעי ואחרון- " האיש עם השפתות":
בחלק האחרון המכון גבר התרסק ברעידת אדמה וכאוס אין סופי. השורדים נלקדו ע"י הרשויות. יש דיאלוג בין טים "לאיש עם השפתות"- אחד העובדים לשעבר שמתרעם על סגירת המכון והעמדתו למשפט. ה- happy ending של לוק וילדי המכון הנותרים הנשלחים לחיות חזרה בקהילה והסוף הרע של אנשי המכון המרושעים.

"המכון"- מותחן שלפרקים מדמה "דיסטופיית התבגרות" של לוק בן ה-12. הספר המרתק שכתב סטיבן קינג מחלק את הילדים המיסכנים שנחטפו וניסגרו במכון עינויים עד המרידה כנגד האכזריות של אנשי המכון הרעים וניצחון מוחץ של הטובים ברעים.