קראתי את הספר בנשימה עצורה, ולא רק בגלל שהוא מותח. הוא בהחלט מותח. אלא שהייתי דרוכה מאוד. מתי תגיע התפנית, שהופכת אותו מספר ריגול לספר מד"ב, מטמורפוזה ממנה הזהירו אותי כל המבקרים.
הגעתי לפרק העוסק בצוללת ושאלתי את עצמי, נו, על זה כל המהומה? זה מד"ב לעניים, בשום אופן לא למד"ביסטים מומחים. אבל פתאום צץ הדבר האמיתי ואמרתי לעצמי, נו, נו, טרי הייז התחרפן לגמרי.
שכן הייז בנה את החלק ההזוי הזה מארבעה מרכיבים עיקריים:
1. מסע בזמן
2. מדע בדיוני טכנולוגי
3. דיסטופיה
4. מפלצות אדם
והסלט לא ערב לחיכי כלל וכלל.
למי שקרא את לבד בתיאטרון המוות, לא צריך להציג את טרי הייז. הוא חכם, שנון, בעל ידע נרחב, עושה תחקירים מצוינים על הטובים והרעים, בונה סיפור מעולה, ובקיצור, לבד היה ספר מצוין למרות החורים בעלילה והמופרכות הנחוצה כדי לבנות סיפור כזה.
שנת הארבה נופל ממנו גם בחלק הנטורליסטי שלו. החורים גדולים יותר, המופרכות שכיחה יותר, והספר דומה הרבה יותר לספריהם הבינוניים להפליא של בראד תור או של גריגורי הורוביץ, מאשר ללבד של טרי הייז.
מעשה במרגל של הסי.איי.איי, איש צעיר ורב יכולות, הדובר כמה שפות המכשירות אותו להיות "סוכן של אזורים האסורים בכניסה". רוסיה, כל המדינות המסתיימות ב-"סטן", אירן ושאר הארצות הנשלטות על ידי פאנטים. כלומר, ברור לכם שהאיש הצעיר ורב הקסם הזה, חוץ מהיותו רב אומן בלחימה בנשק הוא גם רב אומן באומנויות לחימה ודובר כמה שפות ללא מבטא זר כלל וכלל. הוא גם נוכח אישית במרתפי לאנגלי, שם הוא מבריק בין כל עדת מנתחי המידע המבריקים, והוא חביבו של ראש הסי.איי.איי.
לידידנו רידלי קיין, או קיין, בקיצור, יש משימה חשובה, לפגוש איש קשר במפגש הגבולות של אירן ומדינות ה"סטן", שם ימסור לו איש הקשר מידע על איזה מבצע טרור רב עולמי. לצערנו, ולצערו של קיין המבצע שלו נכשל שלא באשמתו, לאחר דרך חתחתים איומה במדבריות פקיסטן, ובמקום להציל את העולם הוא נשבה על ידי מגה טרוריסט בעל זהות כפולה, שבי שממנו ייחלץ תודות לעוז רוחו וליכולת ההישרדות והטריקים המדהימים שלו.
אני מתנצלת מראש, אני ממש משתדלת שלא לעשות ספוילרים, ולכן אני נוגעת לא נוגעת ולא מוסרת לכם יותר מידע מאשר קיין מסר לאהובתו רבקה, רופאת חדר המיון.
החלקים שאהבתי באמת, הם החלקים הדדוקטיביים שבהם שואבים מנתחי המידע בלאנגלי את שביבי הרמזים ביחס לדרכו של המגה טרוריסט, שאותו צריך קיין לתפוס.
ואז נשכח המגה טרור כאילו כלום, וטרי הייז עובר לפרוייקט הבא שלו, שכפי שציינתי עוסק בצוללת עתידנית, ומשם הוא עובר אל מחוזות המד"ב שלא סבלתי כלל וכלל. אבל אל דאגה, לבסוף ישיב אותנו טרי הייז אל עידן השפיות בצעד ענק, בלתי הגיוני ומנומק בקושי, ונקבל את קיין שלנו בגירסה פרברית של מרגל בדימוס, שמגדל משפחה וחי על זיכרונות.
אני מודה ומתוודה שמד"ב על כל צורותיו אינו כוס התה שלי. קראתי כמה ספרי מד"ב שאהבתי מאוד, כמו על החוף ותחנה אחת עשרה. גם פנטזיה לא ממש אהובה עלי, למרות שאהבתי מאוד כמה מספרי סטיבן קינג. מה שאני ממש שונאת אלה ספרים או סרטים על זומבים או מפלצות אדם או אורקים, כפי שהם מכונים בספר הזה.
כשכותבים ספר שאינו ריאליסטי, ולא חשוב אם מדובר בפנטזיה, מד"ב או דיסטופיה, חייבת להיות חוקיות ברורה הנשלטת על ידי הסופר ומובנת לקורא. בחלק המד"בי של הספר הזה, החוקים מתערבלים, מתערבבים, מתכופפים, מתעוררים ונרמסים על פי גחמותיו של טרי הייז, ללא הסבר מניח את הדעת.
בשנת הארבה החלק המד"בי הוא לא רק הפרת החוזה שבין הסופר לקורא (כפי שכתבה יעל בביקורתה), הוא גם מבולבל, לא מנומק והרס את מעט הטעם הטוב שהותירה הקריאה בחלקו הראשון.
לחלק ה"נורמלי" הייתי נותנת 3.5 כוכבים, בכל זאת טרי הייז עשה תחקיר רציני מאוד, הוא שולט בהרבה מאוד מידע בנוגע לנשק, ריגול, צוללות, הייטק, לואוטק ומה לא. הוא יודע לכתוב היטב כשהוא לא נכנע לחלקים ה"דביקים", הרגשניים והמאוד אמריקאים. אבל לחלק המד"בי אני לא נותנת יותר משני כוכבים. אין פה ממוצע, אז שלושה כוכבים בקושי.
ואי אפשר בלי הערה להוצאה לאור. למה יש טעויות כתיב בספר? בשביל מה יש מתרגם, עורך ועורך תרגום. למה אני, לא בלשנית ולא עורכת צריכה לפגוש את הטעויות הללו?
