לאחרונה, זה קשה לקרוא לי ספרים.
הם פשוט כבר לא משפיעים עליי באותה הצורה, אפילו כשהם מנחמים אותי ומלמדים אותי, אני כבר לא מצליחה ליהנות מהם כמו בעבר.
אני חושדת שזה כי אני קוראת יותר מדי.
זה משפיע על איך שאני שופטת ומרגישה כלפי ספרים, כי אם זה לא יוצא דופן עבורי לקרוא ואני עושה את זה הרבה, זה קצת נוגס בייחודיות שבחוויה.
פתאום איך שאני מסתכלת על ספרים השתנה, הם לא מספקים אותי, הם לא נותנים לי את מה שאני רוצה, כי נראה שאני צריכה קצת יותר.
אז החלטתי לנסות לקרוא יותר לאט וספרים שאני יודעת שיהיו טובים, כי בעבר הדבר שהכי אהבתי בקריאה, היה שתמיד יכולתי להוסיף לה עוד משמעות, ולנהל שיח עם הסיפורים.
אבל היום כבר אין לי כוח לזה, אין לי כוח להרגיש כל כך הרבה, וגם אם אני מנסה זה כבר לא ממש עובד.
כאילו ככל שאני קוראת יותר, זה קשה להפריד בין כל מה שכבר קראתי, ולנצור את הזמן שיש לי עם ספר מסוים.
–
בכל אופן.
בוא נדבר על הספר הזה.
אז אני אוהבת לצפות בדרמות קוריאניות, כנראה שצפיתי במעל למאה סדרות, לכן היה לי קל להוסיף לעולם הזה את התבלין הקוריאני.
אבל עשיתי את זה מעצמי, בראשי יכולתי להוסיף דברים שלא היו מפורטים כאן, כי ידעתי איך הם אמורים להיראות ולהישמע.
למשל, כשאמא של יון-ג'ה אמרה לו ביום ההולדת "תודה שנולדת", ידעתי בדיוק איך לשמוע את זה וכמה זה משמעותי ולא יוצא דופן לומר.
כי שמעתי את זה בסדרות, וזה תמיד היה נשמע לי כמו ברכה משמעותית ומלאת אהבה.
אבל בעברית זה כנראה מוזר קצת.
אז מצד אחד, אני לא בדיוק הקוראת הכי אובייקטיבית, כי החוויה שלי איתו מן הסתם שונה כי יש לי היכרות עם השפה ועם ההגשה שלה, ומצד שני... אני גם לא בדיוק בתקופה שבה אני נוטה להתרגש יותר מדי מספרים ולהעריך אותם גבוה מדי.
זה מרגיש כמו ספר של שלושה כוכבים, בהרגשה שלי, אבל הכתיבה פשוט כל כך משמעותית עבורי, שזה קשה לדרג את זה ככה.
מה גם שאני רוצה לקרוא את הספר הזה בגרסה הקוריאנית, אז ללא ספק אהבתי אותו מספיק.
אבל הכריכה של הספר באנגלית הכי יפה.
אז יון-ג'ה, לא יכול להרגיש רגשות בגלל תסמונת נדירה, ובחלק הראשון של הסיפור אנחנו יודעים שמשהו אלים קרה לסבתא שלו ואמא שלו.
ככה הסיפור מתחיל, בגוף ראשון הוא מספר לנו שהיה מישהו שהרג שישה אנשים, ופצע אחת.
וזה כתוב בצורה כזאת שלא ברור כל כך אם אמא שלו מתה או שרדה את התקרית.
זה כתוב נורא מהר וקל, הפרקים נורא קצרים, מה שממש מקל כשזה נוגע לקריאה דיגיטלית.
כי בדיגיטלי אפשר לראות בערך כמה נשאר עד שפרק מסוים מסתיים, וזה ממש עודד אותי לקרוא לראות שכל פרק קצר, ואני לא יכולה להגיד לכם בדיוק כמה עמודים, כי עמודים דיגיטליים לא זהים למודפסים, אבל נהניתי מזה ממש.
אני חושבת שבסביבות השניים שלושה עמודים מודפסים.
לכל אחד יש בראש שני שקדים. עולים קצת מהאזור שמאחורי האוזן ותקועים שם באיזה מקום עמוק בתוך הראש. הם נקראים "אמיגדלה", שם שנגזר מהמילה הלטינית לשקדים, כי מבחינת גודל ומראה הם בדיוק כמו שקדים.
כשמגיע גירוי חיצוני, נדלק באמיגדלה אור אדום. לפי סוג הגירוי אתה מרגיש פחד או מצב רוח רע או תחושת חיבה או סלידה.
אבל בשקדים שאצלי בראש יש כנראה איזו תקלה. כשמגיע גירוי חיצוני, האור האדום לא נדלק בעצם.
לכן אני לא כל כך מבין למה אנשים אחרים צוחקים או בוכים. שמחה, עצב, אהבה ופחד, כולם עמומים עבורי. המילה "רגש", המושג "סימפטיה" – עבורי הם רק צירופי אותיות מעורפלים.
-
אני יכולה להרגיש עמוק כל מילה, כי אני יודעת איך לקרוא ולשמוע את זה בשפת המקור, אז יש מצב שאני מתחברת לספר בצורה שונה קצת.
אבל בכל אופן, זה ספר עמוק, שמדבר על החיים בצורה משמעותית וקצת אפורה אבל לא מדכאת.
כי הדמות הראשית שלנו לא מרגיש רגשות כמו פחד, אז הוא מתמודד עם דברים קשים בצורה אחרת.
אהבתי את האווירה של הספר, אבל אין כאן עלילה סוחפת, הסיפור הוא יותר על איך יון-ג'ה משתנה כשנכנסים לחייו דברים משמעותיים, כמו מוות, חברות ואהבה.
אני לא חושבת שזה ספר קשה לקריאה בכלל, אבל הוא מדבר על החיים, ועל הדברים שיון-ג'ה לא מסוגל להבין, וחלק מהדברים שהוא לא מבין, הם דברים שכולנו קצת מתקשים להבין.
אז בחלק הראשון הוא מספר לנו איך הוא גדל, ומתי אמא שלו הבינה שמשהו לא בסדר אצלו ומה היו החוויות שלו בתור ילד קטן.
אמא שלו ממש ניסתה לאמן אותו להיראות נורמלי לאנשים וילדים אחרים, והדרך שבה היא השתדלה להסביר לו דברים שהוא לא יכול להבין לבד, הייתה מאוד מעניינת.
זה לא היה נראה שהאימון שלה ממש עוזר לו, זה ללא ספק היה יותר משהו שהיא עשתה בשביל עצמה, אבל במקום שזה ירגיש מטריד ואנוכי, זה היה מחמם לב.
כי אף אמא לא רוצה שיקראו לילד שלה פסיכופת, והוא אולי לא מסוגל להיעלב ולהיפגע מזה, אבל אפילו אם הוא לא מבין למה זה חשוב - היא עדיין צריכה לשמור עליו מהדברים האלה, גם אם הם לא מזיזים לו במיוחד.
"גם אם לא תבין דברים מסובכים, אתה צריך לדעת את הבסיס. ככה גם אם יגידו שאתה קצת אדיש, לפחות עדיין תיחשב לנורמלי."
האמת היא שממש לא היה אכפת לי.
כמו שלא שמתי לב להבדלים הקטנים בין המילים, ככה להיות נורמלי או לא נורמלי לא השפיע עלי בשום צורה.
-
משהו משתנה אחרי האירוע שקרה, שהיה אלים ומפחיד, אבל בתור קוראת לא הרגשתי שום דבר, כי יון-ג'ה כמספר לא ביטא שום רגש בנוגע לזה.
אבל הוא מוצא את עצמו לבד, בלי אמא שלו שתדריך אותו ובלי סבתא.
אז אני חושבת שהדבר הכי נכון להגיד על הספר הזה, זה שזה סיפור התבגרות, לכן הספר הזה מתאים לקוראים צעירים, אבל הכתיבה והדרך שבה הדמות שלנו מהרהרת לגבי החיים גרמה לספר הזה להרגיש נורא בוגר ועמוק עבורי.
הציונים שלי במבחני המתכונת היו ממוצעים. הציונים הכי טובים שלי היו במתמטיקה, וגם בתחומי המדעים ומדעי החברה הייתי טוב יחסית.
הבעיה היתה בספרות. הכוונות האמיתיות היו כל כך רבות והמשמעויות כל כך מגוונות. למה סופרים מסתירים את הכוונות שלהם כל כך עמוק? תמיד טעיתי בניחוש המשמעות שבין השורות.
אולי להבין ספרות זה כמו להבין הבעות או רגשות של אחרים. מאותה הסיבה אומרים שאם האמיגדלה קטנה לרוב האינטליגנציה נמוכה. כי כשקיים קושי בהבנת הקשר הבסיסי, יכולת הסקת המסקנות נפגעת ואיתה גם האינטליגנציה.
-
אני אסיים עם ציטוט שממש אהבתי, ואני לא יודעת להסביר למה אהבתי אותו.
אולי בגלל איך שזה הוגש, זה היה מקורי וחמוד בעיניי.
"הלב שלך דופק מהר," לחשה דורה.
כל אחת מההבהרות שיצאו מבין השפתיים המלאות שלה נגע בקצה הסנטר שלי ודגדגה. בלי להתכוון נשמתי נשימה עמוקה. הנשיפה שנפלטה מגופה נשאבה ונכנסה לשלי.
"אתה יודע למה קצב הלב שלך עלה ככה?"
"לא."
"הלב שלך שמח שהתקרבתי אליך, אז הוא מוחא כפיים."
"אה."
