פרולוג


ילדים עומדים במעגל ומחזיקים ידיים. במרכז עומדת ילדה החובשת כיסוי עיניים, אבל מצוירות עליו עיניים. עיניים שחורות ופקוחות לרווחה, קו אדום מקיף אותן. הילדה במרכז מסתובבת במעגל, מושיטה את זרועותיה לפנים. כל הילדים האחרים רוקדים במעגל רחב יותר סביבה. הם שרים שיר.


"המעגל חייב להיות חזק


כדי שאת העתיד נראה למרחק


עלייך להיות חזקה כמו שור


כדי שאת המעגל תוכלי לשבור".


זה נראה כמו משחק משעשע. כל ילד במעגל החיצוני צועק משפט או שורה. איני מסוגלת לשמוע מה בדיוק הם אומרים, אבל הילדה עם כיסוי העיניים שומעת אותם היטב. היא מתחילה לצעוק אליהם בחזרה, הרוח הגוברת קורעת את מילותיה. "שרפו את הכול". "הדרקונים נופלים". "הים יעלה". "השמיים זרועים אבני חן". "אחד מגיע כשניים". "הארבעה יתחרטו". "שניים מגיעים כאחד". "השלטון שלך הסתיים!" "חייהם הם הפקר". "איש לא ישרוד!"


לשמע הצעקה האחרונה, פורצת הרוח מתוך הילדה העומדת במרכז. חלקים ממנה עפים לכל הכיוונים והרוח תופסת את הילדים הצורחים ומפזרת אותם לכל עבר. הכול הופך לשחור פרט למעגל אחד לבן. במרכז המעגל נח לו כיסוי העיניים ועליו ציור העיניים השחורות הפקוחות לרווחה.


יומן החלומות של דבורה הרואה למרחק


פרק 1
דבורה עוקצת


בחדר המפות באסלביאל מוצגים שטחים הכוללים את רוב שש הדוכסויות, חלק מממלכת ההרים, חלק גדול מצ'לסד וכן ארצות משני צידי נהר גשם הפרא. אני סבור שכאשר שורטטו המפות, אלה היו גבולות ממלכת המבוגרונים העתיקה. לא הצלחתי לבחון בעצמי את חדר המפות בעיר המבוגרונים הנטושה הידועה היום בשם קלסינגרה, אבל אני סבור שהמפות יהיו זהות בשני המקומות.


על המפה באסלביאל היו מסומנות נקודות שהתאימו למיקומן של האבנים העומדות ברחבי שש הדוכסויות. אני מניח שהסימנים הזהים בהרים, בגשמי הפרא ואפילו בצ'לסד מציינים אבנים עומדות המשמשות שערי אומנות. מצב השערים המרוחקים אינו ידוע, וכמה בעלי אומנות מזהירים שאין לנסות לעבור אליהם עד אשר תגיע אליהם בעצמך ותוודא כי הם במצב תקין. באשר לשערי האומנות הנמצאים בתחומי שש הדוכסויות וממלכת ההרים, לא רק שצריך לשלוח שליחים בעלי אומנות לכל אחד מהמקומות הללו, אלא שצריך גם לדרוש מכל אחד מהדוכסים לתחזק על חשבונו את האבנים העומדות הללו. השליחים המבקרים בכל אחת מהאבנים צריכים לרשום מה כתוב ברונות שעל האבנים ומה מצבן.


במעט מן המקרים מצאנו אבנים עומדות במקומות שאינם מצוינים במפת אסלביאל. איננו יודעים אם הקימו אותן אחרי ששרטטו את המפה או אם מדובר באבנים שכבר אינן פעילות. עלינו להוסיף לבחון אותן בחשד, מכיוון שאין אנו מבינים את כל דרכי פעולת קסם המבוגרונים. איננו יכולים לטעון בעלות על קסם זה כל עוד איננו מסוגלים לשחזר את בנייתם של אותם חפצי פלא.


שערי אומנות, צ'ייד כוכב-נופל


רצתי. הרמתי את שולי מעיל הפרווה הלבן הכבד שלבשתי, ורצתי. כבר הרגשתי חם מדי והמעיל נגרר ונתפס בכל אחד מהשיחים ובולי העץ שעל הקרקע. מאחוריי, צעקה דוואליה למישהו "תפוס אותה, תפוס אותה!" שמעתי את הצ'לסדי משמיע קולות געייה. הוא דהר בפראות סביב, ופעם אחת חלף קרוב כל-כך אליי עד שנאלצתי לחמוק ממנו.


המחשבות שלי רצו מהר יותר מרגליי. זכרתי שהחוטפים שלי גררו אותי אל עמוד אומנות. אפילו זכרתי שנשכתי את הצ'לסדי כדי שישחרר את חרפה. והוא שחרר אותה, אבל הוא נאחז בי בכוח ונגרר אחרינו אל תוך אפלת עמוד האומנות. לא ראיתי את חרפה וגם לא את המשרתת שהייתה האחרונה בשרשרת שלנו. אולי היא וחרפה נשארו מאחור. קיוויתי שחרפה תוכל להימלט ממנה. אולי היא באמת הצליחה? זכרתי שכפור החורף בדוכסות הצבי לפת אותנו כאשר נמלטנו. אבל עכשיו היינו במקום אחר, ובמקום הקור המחריד הרגשתי רק קרירות קלה. יש שלג רק מתחת לעצים הגדולים, והוא שולח משם אצבעות לבנות ומלוכלכות. ביער עלה ניחוח של תחילת האביב, ועם זאת העלים לא צמחו על הענפים. כיצד אדם מזנק מחורף במקום אחד לאביב במקום אחר? משהו לא היה כשורה ולא היה לי זמן לחשוב על זה. היו לי עניינים חשובים יותר. כיצד אוכל להסתתר ביער שאין בו עלים? לא יכולתי לברוח מהם. הייתי חייבת להסתתר.


שנאתי מאוד את המעיל. לא יכולתי לעצור כדי לפשוט אותו, מכיוון שהידיים שלי היו מגושמות כמו סנפירי דגים ולא יכולתי להסתתר מהרודפים לבושה במעיל פרווה לבן ענק. ולכן ברחתי, בידיעה שלא אוכל להימלט מהם ובכל זאת מפוחדת מכדי לתת להם לתפוס אותי.


בחרי לך מקום שבו תוכלי להילחם. לא מקום שבו הם יכולים לדחוק אותך לפינה, ועם זאת לא מקום שבו הם יוכלו לכתר אותך. מצאי לך כלי נשק, מקל, סלע, כל דבר. אם אינך יכולה להימלט, הכריחי אותם לשלם על שחטפו אותך. הילחמי בהם ללא הרף.


כן, האב הזאב. אמרתי את השם במוחי כדי שאוכל לשאוב ממנו אומץ. הזכרתי לעצמי שאני בתו של הזאב, אפילו אם השיניים והציפורניים שלי היו עלובות. אני אלחם.


אבל כבר הייתי עייפה מאוד. כיצד אוכל להילחם?


לא הצלחתי להבין מה עולל לי המעבר באבן. למה הייתי חלשה ועייפה כל-כך? רציתי ליפול במקום שעמדתי בו ולשכב בלי לזוז. רציתי כל-כך לישון, אבל לא העזתי לעשות זאת. שמעתי אותם קוראים זה לזה, צועקים ומצביעים לכיווני. הגיע הזמן להפסיק לרוץ, הגיע הזמן להילחם. בחרתי את הנקודה שלי. מקבץ של שלושה עצים שגזעיהם צמודים זה לזה כך אוכל לחמוק ביניהם, אבל רודפיי לא יוכלו לעשות זאת בקלות. שמעתי שלושה אנשים לפחות רומסים את השיחים מאחוריי. כמה רודפים יהיו שם? ניסיתי לאלץ את עצמי להירגע כדי שאוכל לחשוב. דוואליה, המנהיגה שלהם: האישה שחייכה בחמימות כאשר חטפה אותי מביתי. היא גררה אותי לתוך עמוד האומנות. וינדליאר, איש-ילד שהיה בכוחו לגרום לאנשים לשכוח את הזיכרונות שלהם, גם הוא עבר דרך העמוד. קרף היה שכיר החרב הצ'לסדי אבל מוחו היה מבולבל כל-כך ממסע האומנות שלנו לכן או שלא נשקפת ממנו סכנה לאיש או שהוא עלול להרוג את כולנו. מי עוד? אלאריה, שתעשה כל מה שדוואליה תורה לה לעשות, בדיוק כמו רפין, שמחצה את ידי בגסות כאשר עברנו דרך העמוד. כוח קטן בהרבה מזה שאיתו הם התחילו, ובכל זאת מדובר בחמישה אנשים נגדי.


התכופפתי מאחורי אחד העצים, שלפתי את זרועותיי מתוך שרוולי מעיל הפרווה הכבד וסוף כל סוף הצלחתי להתנער ולהרים אותו, ויכולתי לצאת מתחתיו. הרמתי אותו וזרקתי אותו הרחק ממני ככל שיכולתי, אבל זה לא היה רחוק מספיק. האם עליי להמשיך לרוץ הלאה? ידעתי שאיני מסוגלת לעשות זאת. בטני התהפכה והתכווצה וחשתי דקירות בצד גופי. עד לכאן יכולתי לרוץ.


כלי נשק. לא היה דבר מסביבי. רק ענף שבור. הקצה הרחב לא היה עבה יותר ממפרק כף ידי והוא התפצל לשלושה ענפים קטנים בקצהו. כלי נשק עלוב, שנראה יותר כמו מגרפה מאשר כמו מוט קרב. הרמתי אותו. לאחר מכן הצמדתי את גבי אל אחד העצים, בתקווה נואשת שהרודפים יראו את המעיל שלי, יעברו על פניי ואוכל לפנות אל הנתיב שהם הגיעו ממנו ולמצוא מקום מסתור מוצלח יותר.


הם הגיעו. דוואליה צעקה בעודה מתנשמת בכבדות, "אני יודעת שאת מפחדת. אבל אל תברחי. את תמותי מרעב בלעדינו. דוב יאכל אותך. את זקוקה לנו כדי לשרוד. חזרי אלינו, דבורה. איש לא יכעס עלייך". ואז שמעתי את השקר כאשר היא הפנתה את זעמה אל אנשיה. "הו, איפה היא? אלאריה, קומי מייד, שוטה שכמותך! כולנו מרגישים רע, אבל בלעדיה לא נוכל לחזור הביתה!" אז החל הכעס להשתלט עליה, "דבורה! הפסיקי להתנהג בטיפשות! בואי לכאן תכף ומייד! וינדליאר, מהר! אם אני יכולה לרוץ, גם אתה יכול! מצא אותה, ערפל אותה!"


כאשר עמדתי מאחורי העץ וניסיתי להשתיק ככל האפשר את נשימותיי המבוהלות, הרגשתי את וינדליאר מחפש אותי. התאמצתי לחזק את חומות המחשבה שלי, כפי שלימד אותי אבי. חרקתי שיניים ונשכתי בחוזקה את שפתי כדי להרחיק אותו ממני. הוא יצר עבורי זיכרונות מתוקים, של מאכלים חמימים, מרק חם ולחם טרי וריחני. כל הדברים שרציתי כל-כך, אבל אם אניח לו לגרום לי לחשוב עליהם, הוא יוכל למצוא דרך להיכנס אליי. לא. בשר נא. בשר קפוא על העצמות, מכרסמת אותו בשיניים האחוריות שלי. עכברים עם פרווה והגולגולות הקטנות והמתפצחות שלהם. אוכל של זאבים.


אוכל של זאבים. מוזר, זה נשמע טעים כל-כך. אחזתי את המקל בשתי ידיי והמתנתי. האם עליי להישאר חבויה ולקוות שהם יעברו על פניי? או לצאת ולתקוף תחילה?


לא עלה בידי להחליט על כך. ראיתי את אלאריה חולפת על פני מקום המסתור שלי, במרחק כמה עצים ממני. היא נעצרה, הביטה בטיפשות בקרקע וכאשר פנתה לאחור לקרוא לאחרים, היא ראתה אותי. "היא כאן! מצאתי אותה!" היא הצביעה עליי ביד רועדת. נטעתי את כפות רגליי מפוסקות ברוחב כתפיי כאילו התכוננתי למשחק הסכינים עם אבי, והמתנתי. היא הביטה בי ואז צנחה בבת אחת אל הקרקע, המעיל הלבן שלה מתפרש סביבה, ולא נראה שהיא מנסה להתרומם. "מצאתי אותה", היא קראה בקול חלש יותר. היא החוותה אליי ביד רפה.


שמעתי צעדים לשמאלי. "היזהרו!" התנשמה אלאריה, אבל היא איחרה את המועד. הנפתי את הענף בכל כוחי ופגעתי היישר בפניה של דוואליה, ואז ריקדתי לאחור לימין העצים. הצמדתי את גבי אל אחד מגזעי העץ ונעמדתי שוב בעמידת מוצא, כשהענף מוכן לפנים. דוואליה צעקה אבל סירבתי להביט ולראות אם פגעתי בה. אולי התמזל מזלי והצלחתי לעקור את אחת מעיניה. אבל וינדליאר התקדם לעברי, מחייך אליי בטמטום. "אח! הנה אתה! אתה בטוח. מצאנו אותך".


"התרחק או שאפגע בך!" איימתי עליו. לא רציתי באמת לפגוע בו. אומנם הוא היה כלי שרת בידיהם של אויביי, אבל חשבתי שלו עצמו אין מחשבות זדון. לרוע המזל, חוסר הזדון הזה לא ימנע ממנו לפגוע בי.


"אאא-חחח", הוא אמר, קוטע את המילה הקצרה לשתי הברות ארוכות בעצב תהומי. זאת הייתה גערה, אף שנאמרה בעדינות רבה. שמתי לב שהוא מקרין כלפיי עדינות וחיבה. ידידות ונועם.


לא. אלה לא היו רגשותיו האמיתיים כלפיי. "התרחק!" פקדתי עליו.


הצ'לסדי חלף על פנינו בסערה, מיילל במרוצתו, ולא ידעתי אם הוא התנגש באיש הקטן בכוונה תחילה או בטעות. וינדליאר ניסה לחמוק ממנו, אבל מעד ונפל ארצה בזעקה רמה כאשר דוואליה הקיפה את אחד העצים. ידיה הושטו אליי כמו טופרי חיה, שפתיה משוכות לאחור משיניה המגואלות בדם כאילו ניסתה לתפוס אותי במלתעותיה. הנפתי כלפיה את הענף בשתי ידיי, מתוך כוונה להעיף את ראשה מעל כתפיה. במקום זה הענף נשבר והקצה המחודד שרט את פניה האדומות וחתך את עורה. היא השליכה את עצמה לעברי והרגשתי את ציפורניה ננעצות בבשרי מבעד לבגדיי המרופטים. ממש קרעתי את עצמי מאחיזתה. היא המשיכה להחזיק בשרוולי כאשר נדחקתי ועברתי בין גזעי העצים.


רפין המתינה לי שם. עיניה, שצבען אפרפר כשל דג, הביטו בעיניי. השנאה הפכה לשמחה מוחלטת כאשר זינקה לעברי. חמקתי הצידה והיא רצה ישירות אל העץ. היא פגעה בו, אבל היא הייתה זריזה יותר מכפי שחשבתי. אחת מכפות רגליה נשלחה לעברי. זינקתי גבוה, חמקתי ממנה, אבל מעדתי על סדק בקרקע. אלאריה קמה על רגליה. היא יללה בפראות בעודה רצה אליי. משקלה הפיל אותי ארצה, ולפני שיכולתי לחמוק ממנה הרגשתי שמישהו דורך בכבדות על קרסולי. נאנקתי ואז זעקתי כאשר הלחץ גבר. הרגשתי כאילו העצמות שלי מתעקמות, כאילו הן עומדות להישבר בכל רגע. דחפתי ממני את אלאריה, אבל ברגע שהיא הושלכה רפין בעטה בי בחוזקה במותני, בלי לשחרר את הקרסול שלי.


הבעיטה הוציאה את כל האוויר מריאותיי. דמעות לא רצויות נקוו בעיניי. נאבקתי לרגע ואז כרכתי את עצמי סביב רגליה וניסיתי למשוך אותה מעל הקרסול שלי, אבל היא תפסה בשערי ונענעה את ראשי בפראות. שיער נתלש מקרקפתי ולא יכולתי למקד את ראייתי.


"הכי אותה". שמעתי את קולה של דוואליה. הוא רעד מרוב רגש. כעס? כאב? "עם זה".


טעיתי והבטתי מעלה. המהלומה הראשונה של רפין עם המקל השבור שלי פגעה בלחיי, לסתי ואוזני ונחתה היישר על רקתי. שמעתי צליל גבוה ואת עצמי צועקת. הייתי מזועזעת, זועמת, נכלמת ומיוסרת מכמות בלתי נסבלת של כאב. ניסיתי לברוח, אבל היא עדיין החזיקה בשערי. כאשר ניסיתי להשתחרר היא הנחיתה את המקל שוב, על כתפיי. לא היה מספיק בשר על העצמות שלי, והחולצה לא הגנה עליי: אחרי כאב המהלומה הרגשתי את שרפת העור הקרוע. זעקתי בפראות והשתוללתי, ניסיתי לתפוס את ידה ולשחרר אותה משערי. היא הטילה את כובד משקלה על הקרסול שלי ורק הטחב הרך של קרקעית היער מנע ממנו להישבר. צעקתי וניסיתי לדחוף אותה הרחק ממני.


היא הנחיתה את המקל שוב, הפעם נמוך יותר על גבי, ובאותו הרגע ידעתי בדיוק היכן החיבור בין צלעותיי ועמוד השדרה שלי והרגשתי את שורות השרירים התאומים משני צידי עמוד השדרה, מכיוון שכולם צרחו מכאב בעת ובעונה אחת.


כל זה התרחש במהירות כה רבה ועדיין הרגשתי כל מהלומה כאילו הייתה מאורע נפרד בחיי, מאורע שלעולם לא אשכח. אבי מעולם לא התייחס אליי באכזריות כזאת והפעמים המעטות שבהן אימי הרביצה בי תורה היו לא יותר מסטירה קלה. הם תמיד עשו זאת כדי להזהיר אותי מסכנה, שלא אגע בסבכת הברזל מול האח הבוער, או בקומקום הרותח שעל התנור. היו לי מעט מאוד מריבות עם הילדים האחרים ביערות-נצרים. רגמו אותי באצטרובלים ובאבנים קטנות, ופעם אחת הסתבכתי בקטטה רצינית שדם ניגר מגופי. אבל מעולם לא הכה אותי אדם בוגר. מעולם לא החזיקו אותי באחיזה מכאיבה בזמן שאדם בוגר מנסה לגרום לי לסבול, כמו שעשתה האישה הזאת, בלי לחשוב כמה אפצע ממהלומותיו. לפתע ידעתי שאם היא תשבור את שיניי או תעקור את עיניי, לאיש לא יהיה אכפת מזה חוץ ממני.


הפסיקי לפחד. הפסיקי להרגיש את הכאב. הילחמי! האב הזאב היה פתאום איתי, שיניו חשופות וכל שערותיו סומרות.


אני לא יכולה! רפין עומדת להרוג אותי!


אז תפגעי בה בחזרה. תנשכי אותה, תשרטי אותה, תבעטי בה! גרמי לה לשלם על כל הכאב שהיא גורמת לך. היא ממילא תכה אותך, אז קחי כמה שניתן מהבשר שלה. נסי להרוג אותה.


אבל —


הילחמי!


הפסקתי לנסות לשחרר את אחיזתה בשערי. במקום זה, כאשר המקל נחת שוב על גבי, זינקתי אליה במקום הרחק ממנה, תפסתי את פרק כף היד שהחזיקה במקל והצמדתי אותו לפי. פערתי את הלסתות שלי ככל האפשר ואז נעצתי אותן בחוזקה. לא נשכתי אותה במטרה להכאיב לה וגם לא במטרה להותיר את חותם שיניי או לגרום לה לצעוק מכאב. נשכתי אותה כדי לנעוץ את שיניי עד העצם ולקרוע את עורה ובשרה, לבתק את שריריה ואת גידיה ולתלוש אותם מגופה. נעצתי את שיניי כאשר היא צרחה והצליפה בי במקל, ואז ביתקתי את הבשר במפרק כף ידה כשאני מטלטלת את ראשי בחוזקה. היא הרפתה משערי, הפילה את המקל והתחילה לרקד במקום, זועקת בכאב ובפחד, אבל המשכתי לאחוז במפרק כף ידה, גם בידיי וגם בשיניי, ובעטתי בשוקיה וברגליה ובברכיה כאשר היא גררה אותי איתה. ניסיתי להפגיש בין השיניים העליונות והתחתונות כאשר הידקתי את הלסתות ותליתי את משקלי על זרועה.


רפין שאגה והשתוללה. היא שמטה את המקל וכעת רצתה רק לשחרר את עצמה. היא לא הייתה אדם גדול. מבנה גופה היה דק וגוש גדול של בשר סיבי ושרירים רפוסים מזרועה היה נעוץ בין שיניי. סגרתי את המלתעות. היא צרחה. "תורידו אותה ממני! תורידו אותה ממני!" היא הצמידה את כף ידה למצחי וניסתה לדחוף אותי לאחור. אפשרתי לה לעשות את זה והיא צרחה כאשר סייעה לי לתלוש את הבשר מעצמותיה. היא הכתה בי, אבל ברפיון. הידקתי את אחיזתי בה במלתעות וידיים. היא צנחה אל הקרקע כשאני עדיין נאחזת בזרועה.


היזהרי! התריע האב הזאב. זנקי הרחק משם!


אבל הייתי רק גורה ולא ראיתי את הסכנה, ראיתי רק את האויבת מתמוטטת לפניי. ואז דוואליה בעטה בי חזק כל-כך עד שפי נפער לרווחה. הושלכתי מרפין היישר אל הקרקע הלחה. בלי אוויר בריאותיי, כל מה שיכולתי לעשות היה רק להתגלגל במקום לקום על רגליי ולברוח משם. היא בעטה בי שוב ושוב. בבטן, בגב. ראיתי את מגפה מונף לכיוון פניי.


כאשר התעוררתי היה חשוך וקר. הם הצליחו להבעיר מדורה, אבל האור שלה כמעט לא הגיע אליי. שכבתי על הצד, מביטה הרחק מהאש, קשורה בכפות ידיי וברגליי. בפי עמד טעם מלוח של דם, גם קרוש וגם טרי. השתנתי על עצמי ובד המכנסיים שלי היה קר על עורי. תהיתי אם הם הכאיבו לי כל-כך עד שהשתנתי או אם עשיתי את זה מפחד. לא זכרתי. התעוררתי בבכי, או שאולי הבנתי שאני בוכה כאשר התעוררתי. הכול כאב לי. פניי היו נפוחות בצד שבו רפין הכתה אותי במקל. ככל הנראה דיממתי מפניי מכיוון שעלים מתים היו דבוקים לעורי. ובכל פעם שנשמתי גבי כאב וצלעותיי דאבו.


את יכולה להזיז את אצבעותייך? את יכולה להרגיש את בהונותייך?


יכולתי.


האם הבטן שלך כואבת כמו חבורה או שהיא כואבת כאילו משהו שבור בפנים?


אני לא יודעת. אף פעם לא כאב לי ככה. נשמתי עמוק והכאב יצא ממני ביבבה.


שקט. אל תשמיעי קול או שהם ידעו שאת ערה. האם את יכולה לקרב את ידייך אל פיך?


הם קשרו את כפות רגליי קרוב זו לזו וקשרו את כפות ידיי מלפנים. קירבתי אותן אל פניי. הן היו קשורות זו לזו ברצועות שנקרעו מחולצתי. זאת אחת הסיבות שבגללן היה לי קר כל-כך. אף שהאביב שהה כאן ביום, כשהלילה ירד שוב השתלט החורף על היער.


תלעסי עד שידייך ישתחררו.


אני לא יכולה. השפתיים שלי היו קרועות ומדממות. הרגשתי כאילו השיניים שלי רועדות והחניכיים כאבו לי.


את יכולה. את חייבת. תלעסי עד שידייך יהיו חופשיות ואז שחררי את כפות רגלייך ונוכל ללכת. אראה לך להיכן ללכת. לא הרחק מכאן יש מישהו שקרוב אלינו קרבת דם. אם אוכל להעיר אותו, הוא יגן עלינו. אם לא, אלמד אותך לצוד. בעבר אביך ואני חיינו בהרים האלה. אולי המאורה שהוא בנה לנו עדיין שם. נלך אליה.


לא ידעתי שאנחנו בהרים! חיית בהרים עם אבי?


כן. הייתי כאן בעבר. מספיק. התחילי ללעוס.


כאב לי לכופף את צווארי כדי להגיע אל ידיי הקשורות. כאב לי להצמיד את השיניים חזק מספיק כדי לנשוך בבד. זאת הייתה חולצה נחמדה כשלבשתי אותה באותו בוקר לקראת השיעור עם הכתבן לאנט. אחת המשרתות, זהירה, עזרה לי להתלבש. היא בחרה עבורי חולצה צהובה בהירה ומעליה טוניקה ירוקה. צבעי הבית שלי, כך הבנתי פתאום. היא הלבישה אותי בצבעים של יערות-נצרים, אף-על-פי שהטוניקה הייתה גדולה מדי עבורי והייתה תלויה על גופי כמו שמלה, כמעט עד לברכיי. לבשתי מכנסיים דקים באותו היום, לא את המכנסיים המרופדים שהחוטפים שלי נתנו לי. המכנסיים הרטובים. עוד יבבה עלתה בגרוני. לפני שיכולתי להחניק אותה, השמעתי קול.


"...ערה?" שאלה מישהי ליד המדורה. אלאריה, חשבתי לעצמי.


"השאירי אותה שם!" פקדה דוואליה בגסות.


"אבל כואב לאח שלי! אני מרגיש את הכאב שלו!" זה היה קולו של וינדליאר והוא נשמע חלש וכואב.


"האח שלך!" ארס נטף מדבריה של דוואליה. "לא הייתי צריכה לסמוך על טיפש חסר מין שכמוך שימצא עבורי את הבן הלא צפוי. במקומו הבאת לי איזו צאצאית של לבנים. כל הכסף שבזבזנו, כל הלוריקים שבזבזתי, וכל מה שהשגנו היה רק הילדה הזאת. שניכם פשוט טיפשים ובורים. אתה חושב שהיא ילד, והיא לא יודעת מה היא בכלל. היא אפילו לא יודעת לכתוב ולא מתייחסת לחלומות שלה". עליצות מוזרה נשמעה לפתע בקולה. "אבל אני יודעת שהיא מיוחדת". אחר כך נעלמה שביעות הרצון והוחלפה בבוז. "תפקפקו בי. לא אכפת לי. אבל כדאי לכם מאוד שיתגלה שיש בה משהו מיוחד, כי היא האוצר היחיד שבעזרתו נוכל להשיב לעצמנו את חסד הארבעה!" בקול שקט יותר היא הוסיפה. "קולטרי ללא ספק יצחק על כישלוני. והכלבה הזקנה הזאת קאפרה תשתמש במעשיי כתירוץ לכל דבר שתרצה לעשות".


אלאריה דיברה בקול שקט מאוד. "אם היא כל מה שנותר לנו, אולי כדאי שנביא אותה במצב טוב?"


"אולי אם היית מסוגלת לתפוס אותה במקום ליפול אל הארץ ולהתגלגל ולהיאנח, כל זה לא היה קורה!"


"שמעתם את זה?" זאת הייתה לחישה נואשת של רפין. "שמעתם את זה? משהו צחק עכשיו. ועכשיו... אתם שומעים נגינת חלילים?"


"המוח שלך מסובב כי הילדה הקטנה נשכה אותך! אל תשתפי אותנו במילים המטופשות שלך".


"אני יכולה לראות את העצם! הזרוע שלי נפוחה. הכאב הולם בי כמו על תוף!"


המשך הפרק בספר המלא