פרולוג
היזכרות בכנפיים
מתחת לנחשים נע בעדינות מצע העשב בגאות המשתנה. המים היו חמימים כאן, חמימים כפי שהיו בדרום לפני שהם נדדו. למרות הצהרתו של מולקין שהם לא ימשיכו לעקוב אחר המספקת הכסופה, נותר ניחוחה המפתה במים המלוחים. היא לא היתה רחוקה. הם עדיין באו בעקבותיה, אבל ממרחק. שריבר שקלה להתעמת איתו על־כך, אבל החליטה שלא לעשות זאת. היא בחנה את המנהיג שלהם בחרדה. הפציעות שמולקין ספג בקרב הקצר שלו כנגד הנחש הלבן, החלימו באטיות. הפצעים הפעורים קטעו את תבנית הקשקשים שלו. העיניים הזהובות הכוזבות לאורך גופו שהכריזו עליו כעל נביא, היו עמומות ודהויות.
גם שריבר חשה עמומה ודהויה.
הם עברו מרחק רב בחיפוש אחר זאת אשר זוכרת. מולקין היה כה מלא ביטחון בתחילת המסע שלהם. כעת הוא נראה מבולבל כמוה וכמו ססוריאה. שלושתם היו כל מה שנשאר מהסבך הגדול של נחשי ים שהחל את הנדידה. האחרים מהסבך שלהם איבדו אמון במסע וזנחו את נאמנותם למולקין. בפעם האחרונה שראתה אותם, הם נעו בעקבות מספקת גדולה וכהה, ניזונים בפזיזות מהבשר הלא מתנגד שחילקה להם. זה היה לפני גאויות רבות.
"לפעמים", התוודה מולקין בפני שריבר בעודם נחים, "אני מאבד את המקום שלי בזמן. נראה שהיינו פה בעבר, עשינו את הדברים האלה בעבר, אולי אפילו חלקנו את המילים האלה בעבר. לפעמים אני מאמין בכך בעוצמה כזאת, שאני חושב שהיום הוא בעצם זיכרון או חלום. אז אני חושב, שאולי אין אנו צריכים לעשות דבר, שכן מה שקרה לנו יקרה שוב. או, אולי, כבר קרה". קולו היה נטול כוח או אמונה.
היא איגפה אותו. הם נעו בעדינות בזרם, מניעים את סנפיריהם מעט ככל שאפשר כדי לשמור על מיקומם. מתחתם, ניער לפתע ססוריאה את רעמתו ושחרר ענן דק של רעלים כדי להתריע בפניהם. "ראו! מזון!" חצצר.
כסופה ונוצצת, דאתה לעברם להקת הדגים כמו ברכה. מאחורי הדגים, עוקבים אחריהם וניזונים משולי הלהקה, היה סבך נוסף של נחשים. שלושה ארגמניים, אחד ירוק ושני כחולים היו שם. הציידים לא היו סבך גדול אבל הם נראו מלאי חיים ובריאים. עורם הנוצץ ובשרם המלא היוו ניגוד בולט לקשקשים השמוטים ולצדדים השקועים של הסבך של מולקין.
"בואו", הורה להם מולקין, והוביל אותם להצטרף אל האחרים בסעודתם. שריבר השמיעה צליל קטנטן של הקלה. הם יזכו, לפחות, בקיבות מלאות. אולי האחרים אפילו יצטרפו לסבך של מולקין, לאחר שיבינו שהוא נביא.
הטרף שלהם לא היה דגים נפרדים, כי אם להקה, כסופה ונוצצת, מבלבלת את העין. הם נעו כיצור אחד, אבל זה היה יצור המסוגל להתפצל ולזרום סביב צייד מגושם. הנחשים בסבך של מולקין לא היו ציידים מגושמים, וכל השלושה עקבו בחינניות אחר הדגים. הסבך האחר חצרץ אליהם באזהרה, אבל שריבר לא ראתה סכנה. בהצלפת זנב, היא הניעה את עצמה אל תוך הלהקה, ולסתותיה הפעורות אספו לפחות שלושה דגים. היא הרחיבה את גרונה כדי לבלוע אותם.
שני נחשים ארגמניים פנו לפתע ותקפו את מולקין, חבטו בו בחוטמיהם כאילו הוא כריש או אויב משותף אחר. הכחול בא בעקבות שריבר, לועו פעור. היא התחמקה מפניו בפיתול מהיר, ושינתה כיוון כדי להימלט. היא ראתה את הארגמני השני מנסה לכרוך את עצמו סביב ססוריאה. רעמתו של הארגמני הורחבה ופלטה רעל בעודו מחצרץ קללות ואיומים. לא היה היגיון ולא תחביר בקללותיו, רק זעם.
היא נמלטה, צווחת בפחד ובבלבול. מולקין לא בא בעקבותיה. הוא ניער את רעמתו הגדולה ושחרר ענן רעלים שכמעט הימם את הארגמניים. הם נסוגו בעודם מנענעים את לסתותיהם הפתוחות ומנפחים את זימיהם בניסיון לשטוף את הרעלים שלו.
"מה הבעיה שלכם?" תבע מולקין מהסבך הזר. הוא פיתל את גופו לצורת סליל, רעמתו מתרחבת באיום בעודו נוזף בהם. הוא העלה בוהק עמום בעיניו הכוזבות. "מדוע אתם תוקפים אותנו כמו חיות נטולות נשמה הנלחמות על מזון? זאת אינה דרכם של בני מיננו! גם אם היה מעט, דגים שייכים למי שלוכד אותם, לא לראשון שרואה אותם. האם שכחתם מי אתם, מה אתם? האם איבדתם את זהותכם?"
לרגע עצר הסבך האחר ללא תנועה, פרט לרטט הקל של זנבותיהם שייצבו אותם. להקת הדגים נמלטה, שכוחה מלב. אז, כאילו עצם השפיות בדבריו של מולקין הרגיזה אותם, הם תקפו אותו. כל השישה הסתערו, לסתות פעורות וחושפות שיניים, רעמות זקופות ומזרימות רעלים, זנבות חובטים במים. שריבר צפתה בזוועה כשכרכו עצמם סביבו ומשכו אותו בעודו נאבק לזוהמה שלמטה.
"תעזרי לי!" חצרץ ססוריאה. "הם יחנקו אותו!"
קריאתו הוציאה אותה מהקיפאון. זה לצד זה, הם זינקו למטה, לחבוט ולהצליף בסבך ששבה את מולקין. נחשי הסבך האחר ריטשו אותו בשיניהם, כאילו היה טרף. דמו התערבב עם רעליו בענן מחניק כשנאבק בהם. עיניו הכוזבות נצצו מבעד לאפלה המתפשטת. שריבר זעקה באימה למראה הפראות חסרת המחשבה של המתקפה. אבל היא מצאה את עצמה משספת אותם בשיניה בעוד ססוריאה משתמש בגופו הארוך כדי להצליף בהם.
בשעת כושר, כרך את עצמו ססוריאה סביב גופו החבול של מולקין וחטף אותו מקרב הסבך הזועם. הוא נמלט בעודו אוחז במולקין, ושריבר שמחה להפסיק את מתקפתה ולבוא בעקבותיו. האחרים לא רדפו אחריהם. בטירופם המורעל, תקפו נחשי הסבך האחר את חבריהם, שואגים עלבונות וקריאות תיגר. זעקותיהם היו קולות שגורים שנהגו ללא הבנה בעודם קורעים ומשספים. שריבר לא התבוננה לאחור.
זמן מה לאחר מכן, כאשר שריבר הפרישה מגופה הפרשה מרפאת על בשרו החבול של מולקין, הוא דיבר אליה. "הם שכחו. הם שכחו לחלוטין מי הם ומה הם היו. עבר זמן רב מדי, שריבר. הם איבדו כל שמץ של זיכרון ומטרה". הוא התכווץ כשהיא דחפה פיסת עור קרוע למקומה. היא חתמה אותה בשכבת ריר. "הם מה שאנחנו נהפוך להיות".
"שה", אמרה לו שריבר בעדינות. "שה. תנוח". היא הידקה את גופה הארוך סביב גופו, עיגנה את זנבה סביב סלע כדי להגן עליהם מהזרם. ססוריאה, הסבוך איתם, כבר ישן. או אולי הוא רק היה מסויג ושותק, קורבן לאותו ייאוש שרדף את שריבר. היא קיוותה שלא. בקושי נותר לה די אומץ כדי לעגן את הנחישות שלה. ססוריאה ייאלץ לעודד את עצמו.
מולקין הדאיג אותה יותר מכל. המפגש שלהם עם המספקת הכסופה שינה אותו. המספקים האחרים שנעו במחסור ובשפע כאחד, היו לא יותר מהזנה קלה. הכסופה היתה שונה. ניחוחה עורר בשלושתם זיכרונות, והם רדפו אחריה, משוכנעים שריחה יוביל אותם לזאת אשר זוכרת. במקום זאת, היא אפילו לא היתה בת מינם. הם המשיכו לקוות, וקראו לה, אך היא לא ענתה. לנחש הלבן שהתחנן בפניה, היא נתנה בשר. מולקין הפנה לה עורף, והכריז שהיא לא יכולה להיות זאת אשר זוכרת ושהם לא ימשיכו בעקבותיה. אבל בגאויות מאז, ניחוחה תמיד היה שם. היא אולי כבר לא היתה בטווח ראייה, אבל שריבר ידעה שהיא נמצאת קרוב אליהם. מולקין עדיין המשיך בעקבותיה, והם עדיין המשיכו בעקבותיו.
מולקין השמיע אנחה עמומה וזע באחיזתה. "אני חושש שזאת הפעם האחרונה שמי מאיתנו יעשה את המסע הזה כמשהו מעבר לחיות".
"למה אתה מתכוון?" תבע ססוריאה בבוטות. הוא הסתובב בסרבול עד שמבטו פגש את מבטם. פציעותיו היו רבות, אם כי אף־אחת מהן לא היתה חמורה. חתך ארוך סמוך לאחת מבלוטות הרעל שלו מאחורי ציר הלסת, היה הגרוע ביותר. אם החתך היה עמוק יותר, הרעלים שלו היו הורגים אותו. רק מזל שמר על שלמות הסבך שלהם.
"חפשו בזיכרונות שלכם", פקד מולקין בקול חלול. "חפשו לא רק בגאויות ובימים, כי אם גם בעונות ובשנים, אחורה, עשורים על עשורים. היינו כאן בעבר, ססוריאה. כל הסבכים נהרו ונדדו למים האלה, לא פעם אחת כי אם עשרות פעמים. באנו לכאן כדי למצוא את אלה אשר זוכרים, המעטים שבידיהם הופקדו הזיכרונות של כל מיננו. ההבטחה היתה ברורה. עלינו להיאסף. ההיסטוריה שלנו תוחזר לנו, ונובל למקום בטוח לשינוי שלנו. שם ניוולד מחדש. ובכל זאת, עשרות פעמים, אוכזבנו. פעם אחר פעם נהרנו, והמתנו. בכל פעם ויתרנו לבסוף על תקוותינו, שכחנו את מטרתנו, ולבסוף שבנו למים החמימים שבדרום. בכל פעם, אלה מאיתנו שעוד זוכרים מעט אמרו, ׳אולי טעינו. אולי זה לא היה הזמן, העונה, והשנה של החידוש׳. אבל לא טעינו. אלה שנועדו לפגוש אותנו הכזיבו. הם לא באו. לא אז. אולי גם לא הפעם".
מולקין השתתק. שריבר המשיכה לעגן אותו כנגד הזרם. זה היה מאמץ עבורה. גם אם לא היה זרם, לא היה כאן בוץ מרגיע לשקוע בתוכו, רק עשבי ים גסים ואבנים שנפלו. הם צריכים למצוא מקום טוב יותר לנוח בו. אבל, עד שמולקין יחלים, היא לא רצתה להמשיך במסעם. חוץ מזה, לאן ילכו? הם נעו במעלה ובמורד הזרם הזה המלא מלחים מוזרים והיא איבדה את אמונה בכך שמולקין ידע לאן הוא מוביל אותם. אם ההחלטה תהיה בידיה, לאן תלך? זאת היתה שאלה שהכבידה עליה לפתע. היא לא רצתה לחשוב.
היא ניקתה את עדשות עיניה ואז התבוננה בגופה המסובך בגופם. צבע השני של קשקשיה היה בוהק וחזק, אבל אולי רק לעומת עורו העמום של מולקין. עיניו הזהובות הכוזבות דהו לחום עמום. החתכים מפרישי המוגלה של פציעותיו צילקו אותן.
הוא צריך לאכול ולגדול ולהשיל עור. זה ישפר את הרגשתו. זה ישפר את הרגשת כולם. היא העזה להביע את המחשבה בקול. "אנחנו זקוקים למזון. כולנו רעבים וחלשים. שקי הרעלים שלי כמעט ריקים. אולי אנחנו צריכים לצאת לדרום, שם המזון רב והמים חמימים".
מולקין הסתובב באחיזתה והתבונן בה. עיניו הגדולות הסתחררו בדאגה נחושתית. "את מכלה עלי את כוחך, שריבר", נזף בה. היא חשה את המאמץ שנדרש ממנו כדי לנער את רעמתו ולזקוף אותה. ניעור שני שחרר ערפל חלש של רעלים. זה עקץ אותה והעיר אותה, משיב בכך את מודעותה. ססוריאה התקרב אליהם יותר וכרך את גופו הארוך סביב שניהם. הוא חלק את הרעלים של מולקין וניפח את זימיו כדי לספוג אותם.
"יהיה בסדר", ניסה ססוריאה להרגיע אותה. "את רק עייפה. ורעבה. כמו כולנו".
"יגעים עד מוות", אישר מולקין בעייפות. "ורעבים כמעט עד חוסר מחשבה. תביעות הגוף גוברות על תפקוד המוח. אבל תקשיבו לי. תקשיבו ותקבעו את זה במוחותיכם ותיאחזו בזה. אם כל השאר יישכח, תנצרו את זה. איננו יכולים לשוב דרומה. אם נעזוב את המים האלה, זה יהיה הסוף. כל עוד אנחנו מסוגלים לחשוב, עלינו להישאר כאן ולחפש אחר אחד אשר זוכר. אני יודע זאת בקיבתי. אם לא נתחדש הפעם, לא נתחדש לעולם. אנו וכל בני מיננו ניכחד ומעתה לא נהיה ידועים בים או בשמים או ביבשה". הוא אמר את הדברים המוזרים באטיות, ולרגע, שריבר כמעט זכרה מה משמעותן. לא רק השפע והמחסור. האדמה, השמים והים, שלושת חלקי ממלכתם, פעם שלוש הספרות של... משהו.
מולקין שוב ניער את רעמתו. הפעם פתחו שריבר וססוריאה את זימיהם לרווחה בפני רעליו, וצרבו את זיכרונותיו לתוכם. שדיבר התבוננה בגושי האבן המעובדת שכיסו בחוסר סדר את קרקעית הים, בשכבות החזזית ובצמחי הים שנצמדו לקשת־ הכובש במסך אפל. האבן השחורה המרושתת בעורקי הכסף נחשפה מעט פה ושם. האדמה הרסה אותה והים בלע אותה.
פעם, לפני גלגולי חיים רבים, היא התיישבה על הקשת, תחילה נפנפה בכנפיה העצומות ואז קיפלה אותן על כתפיה. היא חצצרה לבן זוגה את האושר שלה בגשם המרענן של הבוקר, ודרקון כחול ונוצץ הרעים בתשובה. פעם קיבלו בני הגזע העתיק את בואה בפיזור פרחים וקריאות ברכה. פעם בעיר הזאת מתחת לשמים כחולים בוהקים...
זה נמוג. זה לא היה הגיוני. המראות התאדו כמו חלומות בעת התעוררות.
"היו חזקים", הטיף להם מולקין. "אם לא נועדנו לשרוד, לפחות נילחם בכך עד הסוף. שהגורל יכבה אותנו, לא חוסר האומץ שלנו. למען בני מיננו, הבה נהיה נאמנים לטבענו". רעמתו היתה זקופה ורעילה סביב גרונו. פעם נוספת הוא נראה כמנהיג בעל החזון שזכה לפני זמן כה רב בנאמנותה של שריבר. לבה גאה כלפיו באהבה.
העולם התעמעם והיא נשאה מבטה אל צל גדול שנע מעליהם. "לא, מולקין", חצצרה ברכות. "לא נועדנו למות, ולא לשכוח. ראה!"
מספקת כהה צפה מעליהם בעצלתיים. היא השליכה עבורם מזון בעודה נעה מעל ראשיהם. הבשר שקע לעברם באטיות, נישא בזרם. היו אלה שני־רגליים מתים, אחד מהם מחובר עדיין לשרשרת. לא יהיה מאבק על הבשר הזה. צריך רק לקבל אותו.
"בוא", דחקה במולקין בעוד ססוריאה התנתק מהם ונע בלהיטות לעבר הבשר. היא משכה איתה את מולקין בעדינות והתרוממה לקבל את השפע של המספקת.


1
הספינה המטורפת
הרוח על פניו וחזהו היתה חזקה וקרירה, אבל משהו בה רימז על האביב שיבוא בקרוב. לאוויר היה ריח של יוד. ודאי יש שפל כעת, והאצות שליד קו החוף נחשפות. החול הגס מתחת לשדרית שלו היה לח מהגשם החזק האחרון. העשן ממדורתה הקטנה של אמבר דגדג את אפו. הפסלון הפנה ממנה את פניו העיוורות ואז הרים יד וגירד את אפו.
"ערב נאה, אינך מסכים?" שאלה אותו בנעימות. "השמים התבהרו. עדיין יש כמה עננים, אבל אני יכולה לראות את הירח וכמה כוכבים. אספתי צדפות ועטפתי אותן באצות. כשהאש תהיה חזקה יותר, אגרוף מעט מהעצים ואבשל אותן על הגחלים". היא השתתקה בתקווה.
פאראגון לא השיב.
"תרצה לטעום מהן, כשיהיו מוכנות? אני יודעת שאינך זקוק לאוכל, אבל זאת יכולה להיות חוויה מעניינת עבורך".
הוא פיהק, התמתח, ושילב את זרועותיו על חזהו. הוא היה הרבה יותר טוב בזה ממנה. שלושים שנה על חוף לימדו אותו מהי סבלנות אמיתית. הוא יתיש אותה. הוא תהה אם היא תכעס או תתעצב הלילה.
"איך זה עוזר למי מאיתנו שאינך מדבר איתי?" שאלה בהיגיון.
הוא שמע את הסבלנות שלה מתחילה להיפרם. הוא לא טרח למשוך בכתפיו.
"פאראגון, אתה אידיוט חסר תקנה. למה אינך מוכן לדבר איתי? אתה לא מבין שאני היחידה שיכולה להציל אותך?"
להציל אותי ממה? אולי היה שואל. אם הוא היה מדבר איתה.
הוא שמע איך היא קמה ממקומה ועוקפת את החרטום שלו כדי לעמוד מולו. הוא הפנה ממנה באגביות את פניו המושחתות.
"בסדר. תעמיד פנים שאתה מתעלם ממני. לא אכפת לי אם תענה לי או לא, אבל אתה חייב להקשיב למה שיש לי לומר. אתה בסכנה, סכנה אמיתית. אני יודעת שהתנגדת לכך שאקנה אותך ממשפחתך, אבל בכל זאת הצעתי לקנות אותך. הם סירבו".
פאראגון הרשה לעצמו להשמיע נחרת בוז קלה. כמובן שהם סירבו. הוא הספינה החיה של משפחת לאדלאק. לא משנה כמה עמוקה חרפתו, הם לעולם לא ימכרו אותו. הם החזיקו אותו כבול ומעוגן על החוף הזה כשלושים שנה, אבל הם לעולם לא ימכרו אותו! לא לאמבר, לא לסוחרים חדשים. הם לא יעשו זאת. הוא ידע זאת תמיד.
אמבר המשיכה בעקשנות. "דיברתי עם אמיס לאדלאק ישירות. לא היה קל לזכות בפגישה איתה. כשדיברנו לבסוף, היא העמידה פנים שהיא מזועזעת מכך שהעלתי את ההצעה. היא התעקשה שאינך עומד למכירה, בכל מחיר. היא אמרה את אותם הדברים שאתה אמרת, שאף משפחת סוחרים מבינגטאון לא תמכור את הספינה החיה שלה. שפשוט לא עושים כזה דבר".
פאראגון לא הצליח לעצור את החיוך הקטן ששינה בהדרגה את פניו. עדיין אכפת להם. איך בכלל פקפק בכך? במובן מסוים, הוא כמעט חש הכרת תודה כלפי אמבר על שהציעה את ההצעה המגוחכת לקנות אותו. אולי עכשיו, לאחר שאמיס לאדלאק הודתה בפני זרה שהוא עדיין חלק מהמשפחה, היא תחליט לבקר אותו. מרגע שאמיס תבקר אותו, זה עשוי להוביל לדברים אחרים. אולי הוא יפליג שוב בימים עם יד ידידותית על ההגה. הדמיון שלו הרחיק לכת.
קולה של אמבר גרר אותו חזרה באכזריות. "היא העמידה פנים שהיא מוטרדת מכך שיש שמועות על מכירתך. היא אמרה שזה עלבון לכבוד משפחתה. ואז היא אמרה -״ קולה של אמבר נחלש לפתע, בכעס או בחשש. "היא אמרה שהיא שכרה אנשים שיגררו אותך מבינגטאון. שאולי יהיה טוב יותר לכולם אם תהיה רחוק מהעין ורחוק מהלב". אמבר השתתקה באופן רב־משמעות.
פאראגון חש משהו בתוך חזה עץ הקוסמים שלו מתקשה לפתע.
"אז שאלתי אותה את מי היא שכרה".
הוא הרים את ידיו במהירות ותחב את אצבעותיו לתוך אוזניו. הוא לא יקשיב. היא תנצל את הפחדים שלו. אז המשפחה שלו עומדת להזיז אותו. זה היה חסר משמעות. יהיה נחמד להיות במקום אחר. אולי הפעם, כשיסחבו אותו מכאן, הם יישרו אותו. נמאס לו להיות בשיפוע.
"היא אמרה שזה לא ענייני". הרימה אמבר את קולה. "ואז שאלתי אותה אם הם סוחרי בינגטאון. היא פשוט נעצה בי מבט חודר. אז שאלתי אותה לאן מינגסלי מתכוון לקחת אותך כדי לפרק אותך".
פאראגון החל לזמזם בייאוש. בקול רם. אמבר המשיכה לדבר. הוא לא יכול לשמוע אותה. הוא לא רוצה לשמוע אותה. הוא פקק את אוזניו חזק יותר ושר בקול, "אגורה ללחמנייה, אגורה לשזיפים, אגורה למרוצים, לראות את הסוסים..."
"היא זרקה אותי מהבית!" שאגה אמבר. "כשעמדתי בחוץ וצעקתי שאעלה את הנושא בפני מועצת סוחרי בינגטאון, היא שיסתה בי את הכלבים שלה. הם כמעט תפסו אותי!"
"הניפו אותי גבוה, הניפו אותי נמוך, הניפו אותי עד שאעוף", פאראגון שר את החרוז הילדותי בייאוש. היא טועה. זאת חייבת להיות טעות. המשפחה שלו פשוט מזיזה אותו למקום בטוח. זה הכל. זה לא ממש משנה את מי הם שכרו לעשות את זה. ברגע שהוא יהיה על המים, הוא יפליג בנכונות. הוא יראה להם כמה קל להשיט אותו. כן. זאת תהיה הזדמנות להוכיח להם את עצמו. הוא יראה להם שהוא מצטער על כל הדברים שהם גרמו לו לעשות.
היא כבר לא דיברה. הוא האט את השירה שלו, ואז נתן לה לגווע להמהום. שתיקה, פרט לקולו שלו. הוא הוציא בזהירות את אצבעותיו מאוזניו. כלום, פרט לרחש הגלים, הרוח המזיזה את החול על החוף וקולות הנפץ מהמדורה של אמבר. שאלה עלתה בדעתו והוא שאל אותה בקול לפני שנזכר שהוא לא מדבר איתה.
"כשאגיע למקום החדש שלי, האם תמשיכי לבוא לבקר אותי?" "פאראגון. זה לא ייעלם בגלל שתעמיד פנים. אם הם ייקחו אותך מכאן, הם יקצצו אותך בשביל עץ הקוסמים".
הפסלון ניסה גישה אחרת. "לא אכפת לי. יהיה נחמד למות".
קולה של אמבר היה שקט, מובס. "אני לא בטוחה שתמות. אני חוששת שהם יפרידו אותך מהספינה. אם זה לא יהרוג אותך, סביר להניח שישלחו אותך לג׳מאיליה, וימכרו אותך כחפץ נדיר. או ייתנו אותך במתנה למושל בתמורה למענקים וחסדים. אני לא יודעת איך יתייחסו אליך שם".
"זה יכאב?" שאל פאראגון.
"אני לא יודעת. אין לי מספיק ידע לגבי מה אתה. האם... כשקצצו את פניך, זה כאב?"
הוא הפנה ממנה את פניו המרוסקות. הוא הרים את ידיו והעביר את אצבעותיו על שבבי העץ במקום שבו היו עיניו. "כן". מצחו נחרש קמטים. בנשימה הבאה הוסיף, "אני לא זוכר. יש הרבה שאיני זוכר, את יודעת. היומנים שלי אינם".
"לפעמים קל יותר לא לזכור".
"את חושבת שאני משקר, נכון? את חושבת שאני יכול לזכור, ושאני פשוט לא מוכן להודות בכך". הוא התעקש בתקווה לפתוח במריבה.
"פאראגון. אנחנו לא יכולים לשנות את האתמול. אנחנו מדברים על המחר".
"הם באים מחר?"
"אני לא יודעת! זה היה על דרך המשל". היא התקרבה לפתע והצמידה אליו את ידיה. היא לבשה כפפות כנגד צינת הלילה, אבל זה עדיין היה מגע. הוא חש את צורות ידיה כשתי נקודות חום כנגד הקרשים שלו. "אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהם ייקחו אותך ויקצצו אותך. אפילו אם זה לא יכאב, אפילו אם זה לא יהרוג אותך. אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה".
"אין דבר שביכולתך לעשות", ציין. הוא חש לפתע בוגר על שביטא את המחשבה הזאת בקול רם. "אין דבר שביכולתנו לעשות".
"אלה שטויות פטליסטיות", הכריזה אמבר בכעס. "יש הרבה שביכולתנו לעשות. לכל הפחות, אני נשבעת שאעמוד כאן ואילחם בהם".
"לא תנצחי", התעקש פאראגון. "זה טיפשי להילחם, בידיעה שאינך יכולה לנצח".
"יכול להיות", השיבה אמבר. "אני מקווה שלא נגיע לידי כך. אני לא רוצה לחכות עד שהמצב יהיה נואש כל־כך. אני רוצה לפעול לפניהם. פאראגון, אנחנו זקוקים לעזרה. אנחנו זקוקים למישהו שיהיה מוכן לדבר עבורנו בפני מועצת הסוחרים".
"את לא יכולה?"
"אתה יודע שאני לא יכולה. רק סוחר ותיק יכול להשתתף בפגישות האלה, ובוודאי לדבר בהן. אנחנו צריכים מישהו שיכול ללכת אליהם ולשכנע אותם לאסור על בני לאדלאק לעשות את זה".
"מי?"
קולה של אמבר היה חרישי. "קיוויתי שאתה מכיר מישהו שיהיה מוכן לדבר למענך".
פאראגון שתק במשך זמן מה. אז צחק בגסות. "איש לא ידבר למעני. זה מאמץ מטופש, אמבר. תחשבי על זה. אפילו למשפחה שלי לא אכפת ממני. אני יודע מה הם אומרים עלי. אני רוצח. יתרה מזאת, זה נכון, לא? כל המלחים אבדו. התגלגלתי והטבעתי את כולם, ולא רק פעם אחת. בני לאדלאק צודקים, אמבר. הם צריכים למכור אותי כדי שיקצצו אותי". ייאוש הציף אותו, קר ועמוק יותר מכל גל סופה. "הייתי רוצה להיות מת", הכריז. "הייתי רוצה פשוט להפסיק".
"אתה לא מתכוון לזה", אמרה אמבר ברכות. הוא שמע בקולה שהיא יודעת שהוא מתכוון לזה.
"את מוכנה לעשות לי טובה?" שאל לפתע.
"מה?"
"תהרגי אותי לפני שהם יעשו זאת".
הוא שמע את שאיפת האוויר העדינה שלה. "אני... לא. לא אוכל".
"אם תדעי שהם בדרך לקצוץ אותי, תוכלי. אומר לך מה הדרך הוודאית היחידה. את חייבת להצית אותי. לא רק במקום אחד, כי אם ברבים, כדי לוודא שהם לא יוכלו לכבות את האש ולהציל אותי. אם תאספי עץ יבש, מעט בכל יום, ותשימי אותו בערמות בסיפון המטען שלי..."
"אל תדבר אפילו על דברים כאלה", אמרה אמבר בחולשה. בהיסח הדעת הוסיפה, "כדאי שאניח את הצדפות להתבשל עכשיו". הוא שמע שהיא גורפת את המדורה שלה, ואז את רחש האצות הרטובות המעלות אדים על גחלים חמים. היא בישלה את הצדפות בעודן חיות. הוא שקל לציין זאת בפניה. הוא החליט שזה רק יטריד אותה, לא ישכנע אותה לעשות כרצונו. הוא המתין עד שהיא שבה אליו. היא התיישבה על החול ונשענה על גופו הנוטה. שערה היה דק מאוד. כשהוא נגע בקרשים שלו, הוא נתפס ונצמד לעץ.
"את לא מדברת בהיגיון", ציין בנעימות. "את נשבעת שתעמדי ותילחמי למעני, בידיעה שתפסידי. אבל את החסד הפשוט והבטוח הזה את מונעת ממני".
"מוות בלהבות אינו חסד".
"לא. נעים בהרבה להיות מקוצץ לחתיכות, אני בטוח", השיב פאראגון בסרקסטיות.
"אתה עובר מכעס ילדותי להיגיון קר", אמרה אמבר בפליאה. "האם אתה ילד או גבר? מה אתה?"
"שניהם, אולי. אבל את משנה את הנושא. אנא. הבטיחי לי".
"לא", התחננה.
הוא נאנח ארוכות. היא תעשה את זה. הוא שמע זאת בקולה. היא תעשה את זה אם לא תהיה דרך אחרת להציל אותו. רעד מוזר עבר בו. זה היה ניצחון מוזר. "וצנצנות שמן", הוסיף. "כשהם יבואו, אולי לא יהיה לך הרבה זמן. שמן יגרום לעץ להישרף מהר וחזק".
אז היתה שתיקה ארוכה. כשהיא דיברה שוב, קולה היה שונה. "הם ינסו להזיז אותך בחשאיות. תאמר לי איך הם יעשו את זה?"
"סביר להניח שבאותה הדרך שהעלו אותי לכאן. הם ימתינו לגאות. סביר להניח שהם יבחרו את הגאות הגבוהה ביותר של החודש, בלילה. הם יבואו עם גלגיליות, חמורים, אנשים וסירות קטנות. זה לא יהיה מבצע קטן, אבל אנשים בעלי ידע יוכלו לבצע אותו במהרה".
אמבר שקלה את דבריו. "איאלץ להעביר את חפצי לתוכך. איאלץ לישון על הסיפון כדי לשמור עליך. אוה, פאראגון", קראה לפתע, "אין אף־אחד שיכול לדבר למענך בפני מועצת בינגטאון?" "רק את".
"אנסה. אבל ספק האם הם ייתנו לי הזדמנות. אני נוכרית בבינגטאון. הם מקשיבים רק לשכמותם".
"אמרת לי שאת זוכה לכבוד בבינגטאון".
"הם מכבדים אותי כאומנית וכסוחרת. אני לא סוחרת ותיקה. הם לא יהיו סבלניים כלפי אם אתחיל להתערב בענייניהם. סביר להניח שאגלה לפתע שאין לי לקוחות. או אולי גרוע מכך. העיר נחלקת יותר ויותר בין הסוחרים הוותיקים לבין הסוחרים החדשים. יש שמועה שמועצת בינגטאון שלחה משלחת למושל, עם האמנה המקורית שלהם. הם ידרשו שהוא יכבד את דברתו של המושל אסקלפיוס. השמועה אומרת שהם ידרשו שהוא יקרא חזרה לכל הסוחרים החדשים ויבטל את כל מענקי האדמה שנתן להם. הם תובעים גם שהמושל קוסגו יציית לדברי האמנה הישנה, ויימנע ממתן מענקי אדמה נוספים ללא הסכמת סוחרי בינגטאון".
"שמועה מפורטת", ציין פאראגון.
"יש לי אוזן חדה לשמועות ולרכילויות. היא הצילה אותי ממוות יותר מפעם אחת".
השתררה שתיקה.
"הלוואי שהייתי יודעת מתי אלתיאה חוזרת". קולה של אמבר היה מלא צער. "הייתי יכולה לבקש ממנה לדבר בשמנו".
פאראגון התלבט אם להזכיר את בראשן טרל. בראשן היה ידידו, בראשן ידבר למענו. בראשן הוא סוחר ותיק. אבל בעודו חושב על־כך, הוא נזכר שבראשן נושל מירושתו. בראשן היווה מקור מבוכה עבור משפחת טרל באותה מידה שפאראגון היווה מקור מבוכה לבני לאדלאק. לא יעזור שבראשן ידבר למענו, גם אם הוא יוכל לגרום למועצת הסוחרים של בינגטאון לשמוע אותו. זאת תהיה כבשה שחורה אחת המדברת בשם רעותה. איש לא יקשיב. הוא הניח את ידו על הצלקת שעל חזהו והסתיר לרגע את הכוכב בעל שבע הפינות שנצרב עליו. אצבעותיו נעו עליו בהרהור. הוא נאנח, ואז שאף עמוקות.
"הצדפות מוכנות. אני מריח אותן".
"רוצה לטעום?"
"למה לא?" הוא צריך לנסות דברים חדשים כל עוד הוא יכול. בקרוב ההזדמנות שלו לחוות דברים חדשים תחלוף אולי לנצח.