אני מאוכזבת. למה אנשים הורסים דברים טובים? הספר התחיל ברגל ימין ואז הלך לאיבוד. נכנסתי הנה לבדוק מה הקוראים חושבים עליו. זה נראה שהם אהבו את הספר. העובדה הזאת גורמת לי לתהות האם אני מחמירה איתו. אבל גם כשאני מנסה להסתכל על החסרונות שלו בצורה קצת יותר סלחנית, הם עדיין בולטים מאוד ומפריעים לי. ברשותכם, אמנה את הדברים שיש לי לומר על "שקד" כדי שלא אפספס אף פרט.

1) כפי שאמרתי, הספר התחיל בצורה פנטסט

שקד הוא כינויו של יון-ג'ה, שהחלק במוחו הנקרא שקד לא התפתח דיו מסיבה כלשהו, מה שהותיר אותו כילד ועתה כנער שלא יכול לחוש רגשות ובטח שלא להביעם על פניו.
יון-ג'ה לוקה באלקסיתימיה. הרגע בו אנו פוגשים אותו מספר את סיפורו הוא בגיל 15, בוגר חטיבת ביניים. השלג היורד כבד, יון-ג'ה מתכונן ללכת למסעדה עם אמו וסבתו, ושם לחגוג את יום הולדתו. יום הולדתו מסתיים בטרגדיה כשמטורף אחד פוצח במסע הרג בסיוע סכין, יש שיש

אם יון, הדמות הראשית בספר הזה, היה כותב על הספר הזה ביקורת, וודאי היה כותב משהו כזה: "הספר מספר על בחור ושמו יון. הוא גר עם אמא וסבתא שלו, שמנסות להפוך אותו לרגיל ונורמלי ולא להתבלט יותר מדי כדי לא לסבול מהצקות. יום אחד סבתא שלו מתה ואמא שלו לא ממש מתה אבל גם לא ממש חיה, איש חמוש פגע בהם, ואותו בחור בשם יון נשאר לבד להתמודד עם העולם. יון פוגש בחור אחר בשם גון. גון מתנהג בצורה אלימה ולא מנומסת, כיא

איך זה מרגיש לא להרגיש כלום? לא עצב (אולי זה לא נורא) לא שמחה, לא כעס, לא קנאה, והכי חשוב: לא להרגיש אהבה?!? יון-ג'ה נער קוריאני בן שש עשרה, נולד עם תסמונת נדירה המונעת ממנו לחוות רגשות, ולא לזהות אותם אצל העומדים מולו. התסמונת נקראת אלקסיתימיה.


יון ג'ה הקוריאני, בן השש עשרה נולד עם התסמונת הזו. איך זה להרגיש ילד "שבור", כאילו שנפלט בטרם עת מפס ייצור, טרם השלמתו? כזה שעומד מול אנשים שבמקרה ה

"שקד" הוא אחד הספרים היותר מרגשים שקראתי בזמן האחרון. זהו סיפורו של יון-ג'ה שנולד עם תסמונת נדירה והוא מספר לנו בגוף ראשון על ההתמודדויות וההתנסויות שעליו לעבור כדי לשרוד בחברה אשר לא תמיד מגלה סובלנות לחריגים ולכאלו שאינם הולכים בתלם. פרט למום המולד שלו, החיים לא ממש מחייכים אל יון ג'ה ומנחיתים עליו מכות נוספות. למזלו הוא נתקל בחייו גם בכמה אנשים טובים המאירים לו את הדרך.

נושא החריגים והשונים

על רגשות, התבגרות, טרגדיות וספר מקסים:

מה היה קורה אילו לא היינו יכולים להרגיש רגשות? האם מי שאינו חש ברגש הוא בהכרח פסיכופת המסוכן לסביבתו? איך זה בעצם לחיות ולהתבגר ללא היכולת להרגיש כלל? בשאלות אלה ואחרות הספר "שקד" של <mark>סון</mark> וון פיונג עוסק. בסופו של הספר אין תשובה חד משמעית לשאלות אלה אך זוהי אינה מהותו של ספר בעיני. הספר הזה הוא בעל משמעות הרבה יותר רחבה. בעיני הספר עוסק בהתבגרותו של נער שונה

הספר שקד מתרכז בין שני נערים: אחד המספר יון-ג'ה שלא מרגיש כלום ולא מבין סיטואציות חברתיות (הוא לא אוטיסיט). רגוע. שליו. והשני גון מרגיש הכול בקיצניות ורגשניות וחמום מוח. הסיפור מספר על החיים שלהם ובעיקר על חייו של יון ג'ה ועל ניסונו וני<mark>סון</mark> אימו ללמד אותו להרגיש רגשות. להרגיש מה זאת אהבה? לדעת להתמודד עם סיטואציות. להבין מה אחרים אומרים לך אהבתי את הספר בטירוף. כבר כמה זמן שלא הצלחתי לסיים ספר. ואז

זהו ספר על שני נערים מיוחדים: אחד שלא מצליח לזהות רגשות אצל הזולת כי ככה הוא נולד, השני רגיש אבל נסיבות חייו הביאו אותו להיות מופרע, ואף על הגבול של התנהגות עבריינית. מסלול חייהם של שני הנערים נפגשים. מי שמחפש את הקרבה ביניהם הוא דווקא הילד המופרע יותר, הוא כל כך זקוק לכך....מצד שני מי שמציל אותו מעצמו הוא אותו אחד שכביכול לא מזהה רגשות.
הסיפור מאוד יפה, אנושי מאוד, נקרא בקלות. אבל דווקא בגלל שה

מדהים איך ספר על נער שלא יכול להרגיש כלום מצליח לעורר אצלי כאלו רגשות....
הכתיבה מינימליסטית - מעין דיווח לקוני על מה שקורה לו, אבל כל משפט מלא בהמון משמעות ורגש שנחבא בין המילים.
הסיפור יפהפה ויש בו המון חומר למחשבה.
אהבתי את התיאורים על הפעולות היומיום והמחשבה על מה עומד מאחוריהן, על שאילת השאלות שבעצם גורמת לנו להעמת עם האמת מאחורי הרגשות שלנו..

סיפור מופלא ומרגש.