• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שקד

שקד

מאת סון וון-פיונג

הביקורת של עדן

תמונה של עדן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
שקד

שקד

מאת סון וון-פיונג

הביקורת של עדן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של עדן
הוצאה לאור:הכורסא
שנת הוצאה:2021
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
dina
לפני 4 שנים

“איך זה מרגיש לא להרגיש כלום? לא עצב (אולי זה לא נורא) לא שמחה, לא כעס, לא קנאה, והכי חשוב: לא להרגיש”

4/10
ביקורות על שקד
הבאה
בנצי גורן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 4 שנים

“"שקד" הוא אחד הספרים היותר מרגשים שקראתי בזמן האחרון. זהו סיפורו של יון-ג'ה שנולד עם תסמונת נדירה וה”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•2 דקות קריאה

אני מאוכזבת. למה אנשים הורסים דברים טובים? הספר התחיל ברגל ימין ואז הלך לאיבוד. נכנסתי הנה לבדוק מה הקוראים חושבים עליו. זה נראה שהם אהבו את הספר. העובדה הזאת גורמת לי לתהות האם אני מחמירה איתו. אבל גם כשאני מנסה להסתכל על החסרונות שלו בצורה קצת יותר סלחנית, הם עדיין בולטים מאוד ומפריעים לי. ברשותכם, אמנה את הדברים שיש לי לומר על "שקד" כדי שלא אפספס אף פרט.

1) כפי שאמרתי, הספר התחיל בצורה פנטסטית. מאוד הסתקרנתי בקשר לחייו של יון ג'ה, הדמות הראשית - נער שלא מסוגל להרגיש רגשות אך עם זאת רגיש מאוד. אבל כבר בשלב מאוד מוקדם בספר, העלילה יורדת מהפסים ומדרדרת למקומות לא ברורים בכלל. מסיפור עדין וייחודי זה הפך לעוד דרמת נעורים זולה.

2) הספר מאוד אוורירי. בלי יותר מדי מילים. לרוב זה דבר טוב, אני מעדיפה דיוק על פני תיאורים מייגעים ופרטים אינסופיים. אבל בחלקים רבים מהספר הרגשתי שזה היה מתומצת מדי. במקום לתת לי את המידע הנחוץ לאותו אירוע, הסופרת חסכה במילים ושמרה אותן לרגעים פחות נחוצים. מה שמוביל אותי לסעיף הבא.

3) עצירות פילוסופיות. יש ספרים שיש בהם הפסקות ברצף של הסיפור למען אנקדוטה מעניינת בעלת מוסר השכל או רמז שקשור לעלילה. נראה שסון וון-פיונג כאילו חיכתה לרגעים האלו. כל כמה עמודים אפשר היה למצוא איזו פאוזה קצרצרה כי לדמות הראשית היה ממש חשוב להחכים אותנו עם חכמת החיים ארוכת השנים שלו. מילא, אבל המסרים לא היו ברורים בכלל ואפילו מיותרים. אני חושבת שהסופרת ניסתה למלא חללים ריקים כי בלעדיהם הספר היה אפילו קצר יותר ממה שהוא עכשיו.

4) עוד דבר שממש הציק לי בספר - הטריילרים שהסופרת עשתה בסופם של הרבה פרקים. דברים בסגנון של "צל הופיע מעליי, ואז הוא נכנס בדלת" או "אבל אז הטרגדיה התחילה". למען השם, סיפור משכנע גורם לך לרצות לבד להפוך את הדף, מבלי הדחיפה הכל כך ברורה הזאת של המחבר. אבל אולי היא הייתה מודעת לכך שהספר שלה גרוע, כי יכול להיות שבלי המשפטים העלובים האלו לא הייתי ממשיכה לסוף.

5) המערכות יחסים בספר הזה היו ממש לא ברורות לי. אני לא יודעת אם זה הבדלי תרבות, אני, או פשוט חוסר יכולת של הסופרת להעביר את מה שהיא ניסתה להעביר בצורה מובנת. היא סיפקה לי את ה"איך" ואת ה"מה" וגם את ה"איפה" ו"מתי". אבל היא לגמרי שכחה לדבר על ה"למה". לא היה לי מושג למה הדמויות בסיפור פעלו בדרך שהן פעלו. וגם אם היה כתוב למה, זה בהחלט לא שכנע אותי כדי להאמין בזה.

לא מומלץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של יהודה
יהודה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של Ranran
Ranran
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של אתל
אתל
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
14קוראים|גיל ממוצע57|43%נשים

על המבקרת

תמונה של עדן

עדן

חברה מזה 4 שנים
27 ביקורות•282 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של עדן
עדן
חברה באתר מזה 4 שנים
ביקורות27
לייקים שקיבלה282
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת13מדע בדיוני ופנטזיה4מתח ריגול והרפתקאות3

דיון על הביקורת

2 תגובות
עדן
עדן•לפני 3 שנים
תודה לך, זשל״ב אני מסכימה איתך שזה ספר עדין אבל עבורי החסרונות היו משמעותיים אני בכל זאת שמחה לשמוע שאתה אהבת אותו :)
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 3 שנים
יפה כתבת. אני אהבתי אותו ולא הבחנתי בחלק גדול מהחסרונות שציינת, אם כי כמובן הוא לא מושלם על אף 5 הכוכבים שנתתי לו, אבל אלה לא חסרונות משמעותיים וההרגשה הכללית שהוא ספר יפה ועדין
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של עדן

קדחת פיות

קדחת פיות

קארן מארי מונינג

כבר הרבה מאוד זמן שלא קראתי סדרת ספרי פנטזיה. אני מרגישה שכבר אין לי את אותה סבלנות שהייתה לי פעם. אבל הסדרה הזאת לגמרי הזכירה לי את התקופה בתיכון, כשהייתי מתמכרת בקלות לספרים כאלה ואז מחפשת באינטרנט קבוצות מעריצים ותיאוריות. גם כאן מצאתי את עצמי עושה חיפושים קטנים וגיליתי שמדובר בסדרה שהייתה ממש סנסציה בתחילת שנות ה-2000.

ב״קדחת פיות״, הספר השלישי בסדרת Darkfever, הכול מרגיש כאילו הוא הולך ומתקרב לנקודת שבירה. הדמויות החדשות והמסתוריות מהספר הקודם מקבלות יותר מקום ונשזרות עמוק יותר בעלילה. מק צוברת ביטחון עצמי וכבר לא מסתתרת כמו פעם, מה שמוביל להרבה מתחים, עימותים והרפתקאות. גם הספר הזה מלא בהפתעות, והתחושה היא שכל הזמן משהו גדול עומד לקרות.

אני אשקר אם אגיד שאני קוראת רק בגלל העלילה המרכזית ולא בגלל הקשר בין מק לבארונס. או בכלל בגלל בארונס. יש לו נוכחות שקשה להסביר. הוא כל כך מסתורי שזה כבר נהיה מתסכל, והוא אפילו מצליח לגרום גם לקורא להרגיש חוסר יציבות. אף פעם אי אפשר לדעת אם הוא עומד להציל את מק או להרוס לה את החיים, אבל אני מניחה שזה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך ממכר לקריאה.

אבל לצד כל הדברים שאהבתי, היו גם דברים שממש עייפו אותי.

מק מבלה המון זמן בתוך הראש של עצמה, והמחשבות שלה מאוד חזרתיות. היא שוב מפחדת מבארונס, שוב נמשכת אליו, שוב כועסת עליו, שוב מנסה להבין אם היא יכולה לסמוך עליו.

המונולוג הפנימי הזה לא עסק רק בבארונס, אלא בכל הקשיים והכאבים שלה, ברצונות ובחלומות שלה - דברים שאני שומעת ממנה שוב ושוב מאז הספר הראשון.

מצד אחד זה הרגיש לי מאוד אמיתי כי אנשים באמת חושבים בצורה חזרתית. אנחנו נתקעים על אותם פחדים, אותם דפוסים ואותן מחשבות שוב ושוב, במיוחד כשמדובר בטראומה או במשיכה למישהו שמערער אותנו רגשית. בגלל זה דווקא כן האמנתי לה. אבל בתור קוראת, היו רגעים שפשוט רציתי שהעלילה תנשום קצת במקום לשמוע את אותן מחשבות עוד פעם.

בנוסף, בספר הזה הרגיש לי שבארונס קיבל הרבה פחות זמן מסך, בכל גיחה שלו לעינינו הוא לא נשאר יותר מדי וזה עלה לי על העצבים.

וגם הדינמיקה ביניהם… אני מבינה למה כל כך הרבה קוראות רואות בזה את המתח הרומנטי המושלם. באמת יש ביניהם כימיה מטורפת. אבל לפעמים הרגשתי שהספר הופך התנהגויות מאוד רעילות למשהו רומנטי רק כי מדובר בגבר כריזמטי ומסתורי. בארונס שולט במידע, משחק בה רגשית, מסתיר ממנה דברים בלי סוף - ואם הוא היה פחות מושך, אני לא בטוחה שכל כך הרבה קוראות היו סולחות לו.

ובכל זאת, יש משהו בסדרה הזאת שפשוט עובד. גם כשהיא מתישה, גם כשהיא דרמטית מדי, גם כשהיא גורמת לי לגלגל עיניים - אני עדיין לא מצליחה להפסיק לקרוא.

הסוף של הספר הזה באמת אכזרי. עוד לא גיבשתי עליו דעה סופית, אבל הוא לחלוטין הצליח להשאיר אותי בהלם. מקווה שספר ההמשך לא יאכזב אותי.

מומלץ.

לפני חודשיים•עדן
קדחת דם

קדחת דם

קארן מארי מונינג

נהנתי מאוד מהספר הזה שהוא הספר השני בסדרה. העולם שמק - הדמות הראשית נכנסת אליו כבר לא מרגיש חדש או מסקרן כמו בהתחלה. הוא מרגיש מסוכן יותר. יש תחושה ברורה שאין לה שליטה אמיתית במה שקורה סביבה.

מק כבר לא אותה דמות שהכרנו. היא עדיין היא, אבל משהו בה שונה. היא מבינה שהעולם שהיא נכנסה אליו לא מאפשר לה להישאר מי שהיא הייתה.

ובארונס… אם חשבתי שהוא מסתורי קודם, כאן הוא כבר לוקח את זה למקום הרבה יותר מורכב. הדינמיקה ביניהם נהיית פי מאה יותר מתוחה. היו רגעים שעצרתי וחשבתי מה אני אמורה להרגיש כלפיו. לא תמיד הייתה לי תשובה ברורה.

מה שהספר עושה בצורה גאונית זה לא לתת תשובות מהר. להפך. הוא רק פותח עוד שאלות. יש רגעים שזה הרגיש מתסכל, אבל זה בדיוק מה שגרם לי להמשיך. היו דמויות חדשות ומסקרנות בספר הזה, ואני מחכה לראות לאן הן יתפתחו בספרים הבאים.

הקצב מרגיש שונה מהספר הראשון. הסופרת קצת יותר התמקדה בבנייה של העולם אבל עדיין היו הפתעות ורגעי שיא. אם בספר הראשון הרגשתי שאני נכנסת לעולם חדש, כאן כבר הרגשתי שאני חלק ממנו.

מומלץ.

נ.ב. הכריכה עדיין מזעזעת. לפחות יש עקביות.

לפני חודשיים•עדן
קדחת אפלה

קדחת אפלה

קארן מארי מונינג

בשנות הנעורים המוקדמות והמאוחרות שלי קראתי הרבה ספרות מתורגמת וגם לא מעט פאנפיקים באינטרנט - מה שהכניס לי לראש כמויות של דמיונות. בפנטזיות האלה בדרך כלל הייתי נערה אמריקאית או בריטית חיננית להחריד, חכמה, בוגרת, אהודה והכי חשוב - עם מזל טוב. עד גיל 14 היו לי כוחות קסם, כשקצת התבגרתי כבר רציתי לכבוש לבבות ולסובב ראשים.

בהליכה לבית הספר ובחזרה, המוח שלי היה חייב למצוא דרכים לגרום לפנטזיות האלו להתחבר למציאות שלי וליצור תרחישים אפשריים כדי לממש אותן. לא הייתה לי משפחה קרובה בחו״ל, לא הכרתי אנשים שעשו עלייה ורצו לבקר את המשפחה שלהם ובמקרה חשבו לקחת גם אותי ברוב אדיבותם, ואפילו לא הייתה לי ויזה.

(במאמר מוסגר אגיד שהייתי ילדה ונערה דתייה שגדלה בחינוך נפרד, והייתי ביישנית מדי כדי ללכת לתנועת נוער - כך שלא באתי במגע עם אף נער או בחור, אבל העיקר רציתי לטוס לתיכון אמריקאי ולהעמיד פנים שאני פאם פאטל חחחחחח)

אז היו לי שלוש פנטזיות עיקריות במהלך השנים שביליתי בתיכון:

1. אני אטוס להופעה של One Direction ואקנה כרטיס VIP. כשהם יראו אותי בקהל הם בוודאי לא יוכלו להתכחש לקסם שלי ויתחננו בפני אבי שאצטרף לסיבוב ההופעות שלהם - הפגם בתוכנית היה שגדלתי כיהודייה טובה שחונכה שהתבוללות היא האויב מספר אחת. איך אוכל לתת חיבוק להארי סטיילס כשאני שומרת נגיעה?

2. זו הייתה תוכנית קצת יותר הגיונית - מאחר שהתכוונתי לעשות שירות לאומי אחרי התיכון, את השנה השנייה חשבתי לעשות בתפוצות. כך עולים הסיכויים שאחיה בקהילה יהודית ולא תישקף לי שום סכנה כמו בסעיף הראשון.

3. זו הייתה התוכנית המועדפת עליי - להיות חלק מתוכנית חילופי סטודנטים, כך שאהיה כבר בוגרת וחופשייה לעשות כרצוני. ואיזה מקום מושלם יותר להרפתקה מקולג׳ אמריקאי?

ספוילר לא ספוילר - בסוף עשיתי שירות לאומי בקיבוץ ולמדתי חינוך והוראה במכללה ליד הבית. הכי רחוק שנסעתי במסגרת התואר היה למוזיאון יד ושם.

עם השנים צברתי ניסיון, דעות שונות ומלאי חדש של דמיונות. לפני כמה חודשים צפיתי בסדרה ״הסיפור הלא ייאמן של אמנדה נוקס״ - פרשה אמיתית על סטודנטית אמריקאית שלמדה באיטליה והואשמה ברצח שלא עוול בכפה. בואו נגיד שאם עדן בת ה-16 הייתה צופה בזה, הפנטזיות שלה היו לוקחות כיוון אחר - כי גם עדן בת ה-27 הייתה מזועזעת לא פחות.

״קדחת באפלה״ עשה שריפת חמץ לכל זכר מהרצון שהיה לי פעם ללמוד בחו״ל.

נתקלתי בספר הזה לפני בערך שמונה שנים, התחלתי לקרוא אותו ואז העותק שהיה לי פשוט נעלם איכשהו, ומאז לא טרחתי לנסות שוב. אני כל כך שמחה שהביקור האחרון שלי בספרייה היה משמים כל כך - כי דווקא הוא הוביל אותי היישר אליו.

קדחת באפלה עוקב אחרי מק ליין, צעירה אמריקאית שחיה חיים רגילים בדרום ארצות הברית, עד שהיא מקבלת הודעה שאחותה אלינה נרצחה בדבלין, אלינה לא הייתה שם סתם - היא למדה באירלנד. זמן קצר לפני הרצח, אלינה השאירה למק הודעה מסתורית ולא מוסברת, שמרמזת שהיא הסתבכה במשהו גדול ומסוכן בהרבה ממה שנראה לעין. מק טסה לאירלנד כדי להבין מה קרה באמת, אבל מהר מאוד מגלה שהעיר מסתירה עולם אפל ומוזר שמתנהל מתחת לפני השטח, ושיש בה יכולת יוצאת דופן שמושכת אותה עמוק יותר לתוך הסכנה.

בעזרתו של בארונס - גבר מסתורי, חד ובלתי צפוי - היא מתחילה לחקור את מותה של אחותה, אך ככל שהיא מתקדמת, היא מבינה שהחיפוש אחר האמת ישנה לא רק את מה שהיא יודעת על העולם, אלא גם את מי שהיא הופכת להיות.

אני אוהבת במיוחד ספרי פנטזיה אורבנית, נשבתי כבר מההתחלה באווירה האפלה והמהפנטת של דבלין ובתחושת המסתורין שנבנית בהדרגה. אהבתי את הדרך שבה העולם נחשף לאט, בלי להסביר הכול מיד, מה שיצר אצלי סקרנות ומתח.

עפתי על הדינמיקה הטעונה בין מק לבין בארונס -דמות כריזמטית ואפלה, שמוסיפה רובד של מתח רגשי וסכנה. גם התחברתי להתפתחות של מק מדמות קלילה ותמימה יחסית למישהי חזקה ונחושה.

יש בספר הזה שילוב מושלם בין מסתורין, אקשן ורומנטיקה שנבנית בקצב איטי. אפשר לומר שהספר הראשון מרגיש כמו פתיחה לעולם גדול ומסקרן, רק חבל שהוצאת הספרים יניב בחרה לתרגם רק ארבעה ספרים מתוך חמישה. אני מקווה שאצליח להשיג את הספר החמישי איכשהו (במחיר משלוח שפוי!!! אחרי שסגרו את Book Depository).

אז אולי קצת הגזמתי עם זה שהספר הזה צילק בי את החלק שרצה ללמוד בחו״ל, אבל הוא לגמרי חיזק אצלי את התחושה הנוראית הזו של זרות, בדידות וחוסר ביטחון כשאתה לא נמצא בארץ שלך.

אפשר לומר שלמדתי שגם בהרפתקה הכי נוצצת יש מורכבות, אי ודאות ולפעמים גם צדדים פחות נוחים.

המוסר השכל? תעשו לעצמכם טובה ותשארו בבית. עדיף עם הספר קדחת אפלה.

מומלץ.

נ.ב. - הכריכה מזעזעת ולא עושה חסד עם הסיפור הנפלא הזה.

לפני חודשיים•עדן
בכי הג'יראפה

בכי הג'יראפה

ג'ודי אורון

כמורה, בכל שנה אני פוגשת את חג הסיגד דרך שיחה או פעילות שמארגנות תלמידות בנות העדה האתיופית או בית הספר עצמו. עם זאת, רק לעיתים רחוקות אני נחשפת באמת לסיפורי העלייה מאתיופיה. תמיד שיערתי שמדובר במסע קשה ונורא, כפי שידע העם היהודי לאורך ההיסטוריה - אך הקריאה בבכי הגירפה נתנה לדברים צורה, עומק ומשמעות גדולים בהרבה ממה שדמיינתי.

הספר מספר את סיפורה האמיתי והכואב של וודיטו, נערה אתיופית המשתייכת ל״ביתא ישראל״ - כינויים של יהודים בפי אתיופים נוצרים. הסיפור מתחיל בילדותה בכפר, ממשיך בבריחתה של המשפחה למחנות הפליטים בסודן, ומתאר גם את חטיפתה, החזקתה כשפחה ועוד זוועות שוברות לב .

זהו ספר רגיש ומטלטל, שמעניק הצצה אנושית לסיפורם של יהודי אתיופיה, ולכמיהה העמוקה, המולדת, להגיע לאדמת ארץ ישראל בכל מחיר. הסיפור כתוב בטון אישי וייחודי שמקשה עלייך לא להזדהות עם ווידיטו. הקריאה הייתה מרתקת, וסיימתי את הספר בישיבה אחת. זהו ספר מעורר מחשבה והשראה, שמרחיב את הלב ואת התודעה.

מומלץ מאוד.

לפני 6 חודשים•עדן
אני האגדה

אני האגדה

ריצ'רד מתיסון

החיסרון היחיד של הספר האדיר הזה הוא שהוא היה יותר מדי קצר. 192 עמודים. זה מסוג הספרים שאני מחפשת כל חיי ולא מבינה איך לא קראתי אותו קודם. כתוב בצורה עניינית, קצבית ומרתקת.

הספר מתרחש בעולם שבו מגפה מסתורית הפכה את רוב האנושות ליצורים דמויי ערפדים. רוברט נוויל, האדם שנראה כחסין למחלה, חי לבדו ונאבק לשרוד. בימים הוא מחפש מזון ותרופות, ובלילות מתבצר בביתו מפני היצורים שבחוץ. במקביל, הוא מנסה להבין מה גרם לאסון והאם יש סיכוי לתיקון.

מעבר לעלילה הפוסט אפוקליפטית, זהו ספר חכם ומדויק, שלא נמרח ולא מתאמץ להיות משהו שהוא לא. הקצב שלו מצוין, המתח נשמר לאורך כל הקריאה, והכתיבה מצליחה להיות גם פשוטה וגם מתוחכמת. אין בו סצנות מיותרות או רגעים חלשים, והוא מצליח להחזיק עניין עד העמוד האחרון. זה אחד הספרים האלה שאתה מסיים ומיד מרגיש צורך להמליץ עליהם, פשוט כי הם עשויים טוב ועושים את העבודה כמו שצריך.

לפני 6 חודשים•עדן
בלי לומר שלום

בלי לומר שלום

לינווד ברקלי

יש לי נטייה לשנות את דעתי על ספרים עם חלוף הזמן. יש יצירות שהקסם שלהן רק הולך ומתעצם בי אחרי הסיום כאילו הזמן עצמו מזין בעדינות את האובססיה המתפתחת שלי אליהן. יש גם ספרים שפשוט ברור לי מהר מאוד שהם לא בשבילי. ובין לבין יש את הספרים ה"חמודים": כאלה שהקריאה בהם נעימה ומהנה, אבל לא משאירה אחריה הד עמוק. לפעמים אני מסיימת ספר כזה בחיוך, ואז יומיים אחר כך כבר לא בטוחה שהוא באמת היה כזה נפלא… אז עכשיו אני ממהרת לכתוב ביקורת על "בלי לומר שלום" לפני שאני משנה את דעתי עליו.

בדרך כלל ספרי מתח הם לא בראש סדר העדיפויות שלי, ואין לי מושג מה עקץ אותי לשלוף את הספר הזה - אבל אני ממש לא מתחרטת. נהנתי ממנו מאוד. הוא גם קיבל אצלי נקודות בונוס מפני שהדמות הראשית אינה בלש או שוטר. היה כיף לעבור את המסע לצד אדם שאינו מומחה הפשע/בילוש, שפועל מתוך אינסטינקטים פשוטים ולא מקצועיים, ושעוסק בדיוק במה שאני עוסקת (מורה). יש בזה משהו מרענן, אנושי, ואפילו מחזק.

העלילה עצמה הייתה מעניינת, וגם אם הדמויות לא היו עמוקות במיוחד (כמו שקורה לרוב בספרי מתח), הן עדיין הצליחו לעורר הזדהות. קצב הסיפור היה טוב וליווה אותי בסקרנות לכל אורכו.

בדרך כלל, כשמגיעים לשלב שבו כל החידות נפתרות וכל השאלות מקבלות תשובה, אני חווה נפילת מתח - זה כמעט אף פעם לא עומד בציפיות הלא ריאליות שלי, ובדרך כלל גם מרגיש מאכזב ומוחמץ. גם כאן הרגשתי את זה ברגע הגילוי הראשוני של פתרון התעלומה, אבל בהמשך הבנתי שהסופר באמת השקיע מחשבה ולא הלך על פתרון זול. דווקא מאוד הערכתי את זה.

הספר היה נהדר ממש עד עמודיו האחרונים והשאיר עליי רושם מצוין. אהבתי.

אחרי הביקורת הזו אני כבר לא בטוחה שהדעה שלי תשתנה על הספר הזה בעוד שבועיים. או כך לפחות אני מקווה…

מומלץ בחום.

לפני 7 חודשים•עדן
שירת סרטני הנהר - עטיפת הסרט

שירת סרטני הנהר - עטיפת הסרט

דליה אוונס

הספר שירת סרטני הנהר יצא בעברית עוד בתקופה שעבדתי בחנות ספרים. כבר מהיום הראשון היה סביבו באז, וגם הסוכן של ההוצאה שיבח אותו ללא הפסקה. אבל זו תופעה שחוזרת הרבה עם כותרים חדשים, תמיד יש ספר “מדובר” שמתורגם לעברית ומוצג כהצלחה. לפעמים אני מצטרפת להייפ, ולפעמים הדעה שלי שונה לחלוטין. במקרה הזה בחרתי לחכות, ולא מיהרתי לבקש עותק קריאה. עבר זמן, אולי אפילו הרבה מאוד זמן. קראתי ביקורות לא אוהדות של מבקרים שאני מעריכה כאן באתר, ובלי לחשוב יותר מדי פשוט עברתי הלאה.

קפיצה בזמן לשנת 2025.
נרשמתי סוף־סוף לספרייה בעיר שאליה עברתי לפני שנתיים. עד אז קניתי ספרים או השתמשתי במנוי של העיר הקודמת שלי, שבה אני עדיין מבקרת לעיתים קרובות. הסדר בספרייה החדשה שונה, המבחר אחר, וגם אני כבר לא אותה עדן של 2018. אחרי סיבובים אינסופיים בספרייה הקטנה, נתקלתי בספר מוכר שלא קראתי, ובחרתי לקחת אותו - כי זה עדיף על פני יציאה בידיים ריקות.

שירת סרטני הנהר חיכה לי על המדף קצת (בזמן שקראתי ספר כל־כך גרוע שהוא אפילו לא שווה ביקורת), ואז, בהחלטה של רגע, הכנסתי אותו למזוודה והוא נסע איתי לחופשה בקפריסין.

משנה מקום משנה מזל? אולי.
התחלתי לקרוא, ובלי לשים לב הדפים החלו להיערם בצד ימין. הייתי צריכה להתרגל לתיאורי הטבע הארוכים, אבל ברגע שהתרגלתי הצלחתי ליהנות מהספר. סיפורים על אנשים ששורדים בטבע לבד תמיד מרתקים אותי; על מדף הספרים האהובים עליי נמצאים משחקי הרעב, חיי פאי ועוד ספרים בסגנון הזה. אני לא אומרת שהספר הזה מצטרף אליהם למדף.

אז מה בעצם אני כן אומרת אחרי כל ההקדמה המבלבלת הזו?

אני חושבת שבאותה מידה שבה נהניתי מהספר כך יכולתי גם לא ליהנות ממנו. למזלי, הוא תפס אותי בתקופה שבה הלב שלי פתוח, וקאיה פשוט נכנסה פנימה. הדמות הראשית היא ילדה שבבוא הזמן הופכת לאישה; היא עדינה ורגישה, אבל גם לא פראיירית וחדה. הרצון העיקרי שלה הוא פשוט להיות חלק ממשהו - להיות נאהבת, שמישהו יבחר בה ויישאר. זה נגע לי בלב. היא קשובה לטבע ולסביבה, אינה מזיקה לאיש ובוודאי שלא לבעלי חיים. היא שורדת כנגד הכול. ובכל זאת, אנשים מוצאים מה ללכלך עליה, לזלזל בה, לרצות “לקטוף” אותה…

מה שהקשה עליה לשרוד בטבע לא היה מזג האוויר, מזון, מקום מחסה או הגנה - אלא בני אדם. אותם בני אדם שהיא כה רצתה בחברתם, אך הם לא קיבלו אותה.

וכשאתה כבר מתוודע לאופיה הרגיש והנעים, לחיים הפשוטים שלה ולרצון האנושי שלה להיות נאהבת - אתה מוצא את עצמך בעיצומה של פרשייה שבה היא מואשמת ברצח. היא, שבאמת לא פוגעת בזבוב.

חשבתי שהסוף לא יהיה מפתיע, והוא באמת לא הפתיע - ובכל זאת מצאתי את עצמי מופתעת :)

ספר מקסים. לא יודעת למי להמליץ עליו. אולי עדן של 2028 לא תאהב אותו. אולי היא תצרף אותו למדף האהובים עליה. אולי…

לפני 8 חודשים•עדן
נשמת חיה

נשמת חיה

ליאת רוטנר

זה אחד מאותם ספרים שמצליחים להפוך לדימויים חיים בראש, כמעט כמו לצפות בסרט. התיאורים של ליאת רוטנר מדויקים וציוריים, והקצב הסוחף של העלילה גורם לאצבעות לבד להפוך את הדף לעמוד הבא. אפילו כקוראת מבוגרת מצאתי את עצמי נשאבת להרפתקה, אף שמדובר בספר נוער צעיר.

כפיר, ילד המתמודד עם קשיי קשב וריכוז, נשלח בליווי אמו למעבדה חדשנית האמורה לטפל בבעיות ריכוז וחולמנות. אלא שברגע שהמכשירים מתחילים לסרוק את מוחו, מתרחש משהו בלתי צפוי. המדענים מתרגשים, שומרים על שתיקה, ומאותו רגע כפיר נתון במעקב מתמיד.

כאשר גופו לפתע משתנה והוא מגלה כי בכוחו להפוך לחתול, נפתח בפניו עולם חדש ומסתורי, עולם שבו חיות אינן רק יצורים אילמים, אלא בעלות תודעה, שפה וקהילה. לאחר מכן הוא נחשף לקיומם של אנשים נדירים הנושאים בתוכם “נשמת חיה”.

אחד החלקים המהנים ביותר בספר הוא תיאור חיי הרחוב של החתולים: ההיררכיות, המאבקים על טריטוריה, והחוקים הבלתי כתובים של העולם הפרוע הזה. זה מעניק לסיפור עומק ותחושה אמיתית של הרפתקה.

במקביל לניסיונו למצוא דרך לחזור להיות ילד, ולהימלט מהגורמים הרודפים אחריו בגלל כוחותיו המיוחדים, כפיר יוצר חברויות חדשות, מגלה סודות מעברו - ובעיקר לומד להכיר את עצמו מחדש.

אני באמת מאמינה שאם דיסני תבחר לעבד את הספר הזה לסרט, מדובר יהיה בהצלחה מסחררת. העלילה סוחפת ונגישה, הדמויות מעוררות הזדהות, והקסם הפנימי של הסיפור מצליח לרתק לא רק בני נוער אלא גם מבוגרים. מומלץ.

לפני 9 חודשים•עדן
זריחה על האסיף

זריחה על האסיף

סוזן קולינס

הספר הזה הוא כל מה שחלמתי עליו מאז שהייתי בת 13. מאז שנשאבתי בפעם הראשונה לעולם של משחקי הרעב, אני לא באמת מצליחה לעזוב אותו. משהו באכזריות של הקפיטול, באומץ השקט של הדמויות, ובסיפור שנמצא תמיד קצת מעבר למה שרואים - ליווה אותי לאורך השנים. כשהוזכר באחד הספרים הגמול הרבעוני ה-50, זה שבו היימיטץ' ניצח, משהו בי נדלק. קיוויתי, אולי בתמימות, שיום אחד אקבל את הסיפור ההוא. ועכשיו, סוף סוף, זה קרה.

אני מודה שכשפתחתי את הספר, לא ידעתי בדיוק למה לצפות. מצד אחד רציתי לקבל חיקוי של הסיפור של קטניס - עוד מסע הישרדות, עוד בריתות, עוד קרב מתיש מול זירה בלתי אפשרית. ועם זאת, ידעתי שגם הייתי מתאכזבת אם זה היה בדיוק אותו הדבר. לשמחתי, קולינס לקחה כיוון אחר.

הספר הזה מרגיש לי יותר פוליטי, יותר איטי, יותר ממוקד בהתחלה של המרד ולא רק בהישרדות הפיזית. המוקד עבר מהזירה אל מה שקורה מאחוריה - התעמולה, התיעוד, העריכה, הדרך שבה מספרים סיפור כדי לשלוט במציאות. זה גרם לי לחשוב על דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, גם כשקראתי את הסדרה המקורית.

אבל מה שהכי ריגש אותי - אולי אפילו הפתיע אותי - הוא היימיטץ'. התרגלתי לראות אותו כמדריך השיכור של קטניס ופיטה. אדם מרוחק, סרקסטי, פגוע. כאן פגשתי אותו בצעירותו - חכם, חד, אך גם עם לב פתוח. יש בו עדינות שלא ציפיתי לה, סוג של אופטימיות זהירה, ואפילו חוש הומור שמצליח לשרוד בתוך עולם אפור. לפעמים היה לי מוזר לקרוא את הקול הזה בזירה שאני רגילה לחוות דרך עיניים אחרות, קשוחות יותר, אבל בסופו של דבר זה עזר לי להבין כמה הוא שונה - וכמה קשה הדרך שעוד מחכה לו.

הסוף לא הפתיע אותי - ידעתי איך זה ייגמר - אבל זה לא מנע ממני להרגיש. להפך. דווקא הידיעה מה עומד לקרות הוסיפה לסיפור שכבה של כאב עמוק יותר. הרגשתי שאני לא רק עדה למה שקורה להיימיטץ’ - אלא יודעת מראש את המחיר שייגבה ממנו, את המשקל שיישאר איתו אחר כך. וזה מה שהפך את הקריאה לכל כך מטלטלת.

זה לא משחקי הרעב הקלאסי - וזה גם לא מנסה להיות. זה סיפור אחר, עמוק יותר, אולי אפילו אישי יותר. ואני שמחה שקולינס בחרה לספר דווקא אותו.

לפני שנה•עדן

ביקורות נוספות על "שקד"

שקד

שקד

סון וון-פיונג

שקד הוא כינויו של יון-ג'ה, שהחלק במוחו הנקרא שקד לא התפתח דיו מסיבה כלשהו, מה שהותיר אותו כילד ועתה כנער שלא יכול לחוש רגשות ובטח שלא להביעם על פניו.
יון-ג'ה לוקה באלקסיתימיה. הרגע בו אנו פוגשים אותו מספר את סיפורו הוא בגיל 15, בוגר חטיבת ביניים. השלג היורד כבד, יון-ג'ה מתכונן ללכת למסעדה עם אמו וסבתו, ושם לחגוג את יום הולדתו. יום הולדתו מסתיים בטרגדיה כשמטורף אחד פוצח במסע הרג בסיוע סכין, יש שישה נפגעים, הסבתא מתה והאם נותרת חסרת הכרה. הרוצח מתאבד ויון-ג'ה נותר חסר הבעה ורגש.
לאמו של יון-ג'ה חנות ספרים יד-שניה וזו נותרת בידיו. בעל החנות המושכרת למשפחתו הוא בעל הבניין כולו והופך לאפוטרופסו של יון-ג'ה. זהו ד"ר שים החביב. לד"ר שים ידיד המבקש את נוכחותו יון-ג'ה בבית החולים בו מאושפזת אשתו הגוססת. המטרה פשוטה, להכיר לה את הבן השב לכאורה מהחטיפה, מאז נעלם בילדותו. האם מאמינה שזה בנה וזמן קצר לאחר מכן היא מתה.
הבן החטוף האמיתי נמצא איכשהו ומכל המקומות בסיאול שבקוריאה הוא מוצא עצמו בבית הספר של יון-ג'ה ולא מאמין שיש ילד בעולם שנותר חסר הבעה ורגש אל מול מות סבתו ופציעת אמו, ומציק לו.
מכל צירופי המקרים האלה יון-ג'ה וגון, הילד שנמצא מן החטיפה, אך לא חי עם אביו בשלום, הופכים לחברים.
בשלב זה הספר נחמד מאוד ונחמד זו לא תמיד מחמאה. מסתבר שזו באמת לא מחמאה.
שלב החברות הוא החלק האמצעי מהשלושה, החזק מכולם ובעל הפוטנציאל הרב ביותר. אלא שעתה גון הופך לסתם מטרד בבית הספר, ילד אלים רגיל לכאורה ופתאום דורה. דורה?
דורה מתאהבת ביון-ג'ה נכנסת לחייו בסערה ולשונה לפיו. נסים קורים ויון-ג'ה הופך כנראה לבעל רגשות. זה כל כך שקוף שזה לא ספוילר, סתם טוויסט נוסף בסדרת הטוויסטים הקלושים בסיפור שהיה יכול להיות גם נחמד וגם חמוד, ואפילו מקסים, אבל כספר נוער מניחים שיקראו אותו בני נוער הסובלים מפיגור קל. אז כן, על הכריכה הקדמית היתה המלצה של הוול סטריט ג'ורנל, שהיא רעה כמו המלצה של הניו-יורק טיימס, ולא נזהרתי. אז הספר סביר, עומד תחת דרישת קבלת האחר (דרישה שאינה מתקיימת לעולם משום שזה בניגוד לטבע האדם. טבע השרדותי, אם יורשה לי).
הספר נקרא במהירות, 75 פרקים קצרים, שלא נמרחים מדי על פני מאתיים ומשהו עמודים בלבד, ואם נצפה שנוער יקרא אותו או YA כלשהם , אולי זה יקרה. זה לא נורא כל כך ונסים קורים, כאמור.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מורי
שקד

שקד

סון וון-פיונג

אם יון, הדמות הראשית בספר הזה, היה כותב על הספר הזה ביקורת, וודאי היה כותב משהו כזה: "הספר מספר על בחור ושמו יון. הוא גר עם אמא וסבתא שלו, שמנסות להפוך אותו לרגיל ונורמלי ולא להתבלט יותר מדי כדי לא לסבול מהצקות. יום אחד סבתא שלו מתה ואמא שלו לא ממש מתה אבל גם לא ממש חיה, איש חמוש פגע בהם, ואותו בחור בשם יון נשאר לבד להתמודד עם העולם. יון פוגש בחור אחר בשם גון. גון מתנהג בצורה אלימה ולא מנומסת, כיאה לנער עם אופי עברייני. הוא גם פוגש בבית הספר שלו נערה בשם דורה. כל אלה גורמים לו להתחיל לאט לאט להרגיש כל מני דברים. הוא מבין שמדובר ברגשות, ושהעולם, ובעיקר הוא, הוא דבר דינמי שיכול להשתנות ולשנות. הספר בסדר גמור, והקריאה בו הייתה נורמלית. ועכשיו, לספר הבא."

וכל זה, כי יון סובל מתסמונת נדירה בשם אלקסיתימיה (מוזמנים לקרוא עליה), אשר מאפיינת את האנשים הלוקים בה, בכך שהם מתקשים להביע רגשות ויותר מכך, הם גם מתקשים לזהות מה הרגש שהם עצמם מרגישים בפנים. הם גם נודעים כחסרי פחד, או חסרי רגישות לכאב, אבל גם לבכות כשעצוב הם מתקשים או להתרגש מסרט. כך או כך, גם אם יש איזשהו רגש לאנשים הלוקים בתסמונת זו, הוא לא מתבטא בעוצמה רבה והרגש הנו פסיבי.

אבל אני, בניגוד ליון, לא לוקה בתסמונת הזו, ולכן אני יכול לכתוב לכם כמה שהספר מקסים, ושהוא הצליח לגעת בי, ולא לכתוב בצורה יבשה למדי.

התחברתי לדמות של יון, שבניגוד לחשיבה על אנשים עם התסמונת ואולי גם בניגוד לחזות החיצונית, שאנשים כמוהו הם רובוטים, הרגשתי שהדמות של יון היא דמות אנושית ויפה שקל להתחבר אליה, וזאת בזכות הכנסת הקוראים אל תוך ראשו ועולמו הפנימי המרתק, ולא רק בגלל הסוף בו הוא עובר איזה שידרוג/שיפור/מייקאובר. הדמויות בספר מעטות, אבל זה דבר טוב כי נוצר אחלה של חיבור. הפרקים גם הם קצרים מאוד, וגם זה טוב, כי הספר מרגיש כמו ספר שמורכב מקטעים ומחלקים, וזה מוסיף לעדינות ולקסם שבו. התרגשתי מהשינוי שיון עובר, מאדם שמתקשה לחוש רגשות, לאדם שמגלה שהם חבויים בתוכו, בכזו פתאומיות ובכזו עוצמה (לא יודע אם דבר כזה באמת יכולי לקרות לאנשים הלוקים בתסמונת זו, מניח שבספר יש הגזמה, אבל זה עדיין מקסים ומרגש), כשהוא חווה את רגש האהבה והחברות. התבאסתי שאמא שלו, שהפכה לצמח, וסבתא שלו שכבר לא חיה, לא עדות לתהליך שעבר, מבחור "פגום" מבחינה רגשית למישהו שמצליח להסתדר בעולם קשוח ממנו שעל הנייר לא ממש מתאים לבחור כמוהו, אבל רק על הנייר.


***אני בוחר להקדיש את הביקורת לסקאוט, אף על פי שהשגתי את הספר בסיפריה שבעיר שלי - גם אם הייתה לי אלקסיתימיה כמו שיש ליון, גם אז אני בטוח שאלייך הייתי מרגיש משהו!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שקד

שקד

סון וון-פיונג

איך זה מרגיש לא להרגיש כלום? לא עצב (אולי זה לא נורא) לא שמחה, לא כעס, לא קנאה, והכי חשוב: לא להרגיש אהבה?!? יון-ג'ה נער קוריאני בן שש עשרה, נולד עם תסמונת נדירה המונעת ממנו לחוות רגשות, ולא לזהות אותם אצל העומדים מולו. התסמונת נקראת אלקסיתימיה.


יון ג'ה הקוריאני, בן השש עשרה נולד עם התסמונת הזו. איך זה להרגיש ילד "שבור", כאילו שנפלט בטרם עת מפס ייצור, טרם השלמתו? כזה שעומד מול אנשים שבמקרה הטוב רואים אותו כשקוף, ובמקרים הפחות טובים קוראים לו רובוט, או סתם יצור, כשבין לבין משתמשים בו כשק חבטות.


אבל יון ג'ה, שלא יכול לחוות רגשות, יודע כל כך טוב לקרוא ולהבין את החיים, אולי הרבה יותר טוב מאחרים שיש להם בארסנל את כל מנעד הרגשות, אבל לא ממש יודעים איך להשתמש בהם - והוא יודע לשחות בהם, גם אם נדמה שרוב הזמן הוא רק צף בניסיון לשאוף אויר ולהחזיק את הראש מעל פני המים.
יון ג'ה חי עם סבתו ואמו בצמוד לחנות ספרים משומשים שבבעלות אמו. דרך הספרים מנסות השתיים ללמד אותו סיטואציות מהחיים ואיזה רגש מתאים להביע בהתאם לסיטואציה.

הכל משתנה בערב יום הולדתו של יון ג'ה כשיצא עם אמו וסבתו לחגוג. השלושה נקלעו לאירוע אלים ששינה את חייהם.

החיים הנחיתו על יון ג'ה מכות קשות, אבל גם הכניסו לחייו אנשים טובים ושונים, וכאלה שהיו טובים מבלי לדעת שהם כאלו, וכלפי חוץ בחרו להוציא את הקוצים שבהם ולשרוט בעזרתם את כל מי שנקרה בדרכם. כל אלו יהיו דמויות משמעותיות בחייו, שלא סתם נכנסו לחייו, הם גם שינו אותם, עד לסוף המפתיע.


זה ספר YA יפה ועדין, יש בו הרבה הומור, יש בו הרבה אור, יש בו הרבה התייחסות ואהבה לספרים ואסיים בציטוט יפה מהספר שמאוד הזדהיתי אתו.


"סבתא אמרה פעם שצפיפות האוכלוסין בחנות ספרים היא גבוהה במיוחד, כי החנות מאוכלסת בעשרות אלפי סופרים, חיים ומתים. ולמרות זאת הספרים שקטים. הם מתים עד שפותחים אותם, ואז שופכים את הסיפורים שבתוכם. אבל בעדינות, בדיוק במידה שאני צריך." (עמ' 120)

לפני 4 שנים•dina
שקד

שקד

סון וון-פיונג

"שקד" הוא אחד הספרים היותר מרגשים שקראתי בזמן האחרון. זהו סיפורו של יון-ג'ה שנולד עם תסמונת נדירה והוא מספר לנו בגוף ראשון על ההתמודדויות וההתנסויות שעליו לעבור כדי לשרוד בחברה אשר לא תמיד מגלה סובלנות לחריגים ולכאלו שאינם הולכים בתלם. פרט למום המולד שלו, החיים לא ממש מחייכים אל יון ג'ה ומנחיתים עליו מכות נוספות. למזלו הוא נתקל בחייו גם בכמה אנשים טובים המאירים לו את הדרך.

נושא החריגים והשונים קרוב אלי במיוחד והספר הזה בהחלט מעורר מחשבות לא רק על יחסינו לחריגים, אלא גם על חשיבותם של אנשים מסויימים הנכנסים לחיינו ובכוחם להשפיע על מהלכם. למרות הנושא הכבד משהו, זהו ספר שנקרא מהר מאוד ויש בו לא מעט קטעים מרגשים כמו סיפור התאהבותו של יון ג'ה בדורה. האם יתכן כי גם מי שאינו מסוגל לחוש רגשות, יכול לחוש באהבה כאשר זו מגיעה? אני מקווה מאוד שכן והרי אמרו כבר לפני כי רק אהבה תנצח.

ספר נפלא ומומלץ.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
שקד

שקד

סון וון-פיונג

זהו ספר על שני נערים מיוחדים: אחד שלא מצליח לזהות רגשות אצל הזולת כי ככה הוא נולד, השני רגיש אבל נסיבות חייו הביאו אותו להיות מופרע, ואף על הגבול של התנהגות עבריינית. מסלול חייהם של שני הנערים נפגשים. מי שמחפש את הקרבה ביניהם הוא דווקא הילד המופרע יותר, הוא כל כך זקוק לכך....מצד שני מי שמציל אותו מעצמו הוא אותו אחד שכביכול לא מזהה רגשות.
הסיפור מאוד יפה, אנושי מאוד, נקרא בקלות. אבל דווקא בגלל שהספר מדבר על רגשות היה חסר לי קצת "רגש" בכתיבה עצמה. אך בסך הכל ספר ממש טוב. הוא מוגדר כספר נוער, אבל גם מבוגרים יהנו ממנו וכולי תקווה שנערים יקראו אותו, כי נוגע בנקודות חשובות בחייהם מאחר ומדבר על ראיית הזולת ואמפטיה.

לפני שנה•
★★★★★
•דינהליס
שקד

שקד

סון וון-פיונג

על רגשות, התבגרות, טרגדיות וספר מקסים:

מה היה קורה אילו לא היינו יכולים להרגיש רגשות? האם מי שאינו חש ברגש הוא בהכרח פסיכופת המסוכן לסביבתו? איך זה בעצם לחיות ולהתבגר ללא היכולת להרגיש כלל? בשאלות אלה ואחרות הספר "שקד" של סון וון פיונג עוסק. בסופו של הספר אין תשובה חד משמעית לשאלות אלה אך זוהי אינה מהותו של ספר בעיני. הספר הזה הוא בעל משמעות הרבה יותר רחבה. בעיני הספר עוסק בהתבגרותו של נער שונה ומיוחד.

גיבור הספר יון ג'ה הוא נער שנולד עם תסמונת נדירה בשם אלקסתימה הלא מאפשרת לו להרגיש או לזהות רגשות אצל אנשים אחרים. דבר זה גורם לחברה סביבו לא פעם להגדירו כ-"מפלצת" חסרת רגשות. אך הדבר אינו נכון, נכון שליון ג'ה קשה לזהות או להרגיש רגשות אך הוא נער מקסים וטוב לב שאינו מסוגל להרע אפילו לא לחרק קטן. ביום הולדתו ה-16 אמו וסבתו של יון ג'ה נקלעות לאירוע ירי עליו אחראי אדם אלים ואובדני (שהורג את עצמו באירוע הזה) מחוץ למסעדה בה יון ג'ה ושתיהן חגגו את יום הולדתו. יון ג'ה עד לאירוע זה, שכתוצאה ממנו סבתו מתה ואימו נכנסת למצב של קומה, מה שהופך אותו בן רגע לנער הצריך להסתדר לבדו בעולם.

עם זאת יון ג'ה לא לחלוטין לבד בעולם. ישנם אנשים סביבו הדואגים לו ומנסים לעזור לו. לדוגמה ד"ר שים הגר קומה מעל חנות הספרים של אימו של יון ג'ה ולוקח אפוטרופסות על יון ג'ה. יון ג'ה גם מוצא את עצמו מתחבר עם נער אלים ומלא כעס בשם גון המנסה לגרום ליון ג'ה להרגיש, לפעמים בדרכים מאוד לא נעימות בלשון המעטה. יון ג'ה גם מתוודה לדורה בת כיתתו הגורמת לו להרגיש תחושה מוזרה שהוא אינו מכיר.

"שקד" הוא ספר מקסים. הוא מלא ברגשות, בעצב, בצחוק ובמיוחד מאפשר לקורא או קוראת להזדהות עם הגיבור. למרות שלא נולדתי עם תסמונת האלקסתימה ויש אף שיגידו שאני רגישה יותר מדי, הזדהיתי מאוד עם יון ג'ה ובתחושתו שאין אדם בעולם המצליח להבין אותו. זהו ספר שלא פעם עמדו לי דמעות בעיינים בעת קריאתו. ממליצה מאוד על קריאת הספר לכולם ולכולן.

לפני 4 שנים•נונו
שקד

שקד

סון וון-פיונג

מדהים איך ספר על נער שלא יכול להרגיש כלום מצליח לעורר אצלי כאלו רגשות....
הכתיבה מינימליסטית - מעין דיווח לקוני על מה שקורה לו, אבל כל משפט מלא בהמון משמעות ורגש שנחבא בין המילים.
הסיפור יפהפה ויש בו המון חומר למחשבה.
אהבתי את התיאורים על הפעולות היומיום והמחשבה על מה עומד מאחוריהן, על שאילת השאלות שבעצם גורמת לנו להעמת עם האמת מאחורי הרגשות שלנו..

סיפור מופלא ומרגש.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מיירון
שקד

שקד

סון וון-פיונג

לאחרונה, זה קשה לקרוא לי ספרים.
הם פשוט כבר לא משפיעים עליי באותה הצורה, אפילו כשהם מנחמים אותי ומלמדים אותי, אני כבר לא מצליחה ליהנות מהם כמו בעבר.
אני חושדת שזה כי אני קוראת יותר מדי.
זה משפיע על איך שאני שופטת ומרגישה כלפי ספרים, כי אם זה לא יוצא דופן עבורי לקרוא ואני עושה את זה הרבה, זה קצת נוגס בייחודיות שבחוויה.

פתאום איך שאני מסתכלת על ספרים השתנה, הם לא מספקים אותי, הם לא נותנים לי את מה שאני רוצה, כי נראה שאני צריכה קצת יותר.
אז החלטתי לנסות לקרוא יותר לאט וספרים שאני יודעת שיהיו טובים, כי בעבר הדבר שהכי אהבתי בקריאה, היה שתמיד יכולתי להוסיף לה עוד משמעות, ולנהל שיח עם הסיפורים.
אבל היום כבר אין לי כוח לזה, אין לי כוח להרגיש כל כך הרבה, וגם אם אני מנסה זה כבר לא ממש עובד.
כאילו ככל שאני קוראת יותר, זה קשה להפריד בין כל מה שכבר קראתי, ולנצור את הזמן שיש לי עם ספר מסוים.
–

בכל אופן.
בוא נדבר על הספר הזה.
אז אני אוהבת לצפות בדרמות קוריאניות, כנראה שצפיתי במעל למאה סדרות, לכן היה לי קל להוסיף לעולם הזה את התבלין הקוריאני.
אבל עשיתי את זה מעצמי, בראשי יכולתי להוסיף דברים שלא היו מפורטים כאן, כי ידעתי איך הם אמורים להיראות ולהישמע.
למשל, כשאמא של יון-ג'ה אמרה לו ביום ההולדת "תודה שנולדת", ידעתי בדיוק איך לשמוע את זה וכמה זה משמעותי ולא יוצא דופן לומר.
כי שמעתי את זה בסדרות, וזה תמיד היה נשמע לי כמו ברכה משמעותית ומלאת אהבה.
אבל בעברית זה כנראה מוזר קצת.

אז מצד אחד, אני לא בדיוק הקוראת הכי אובייקטיבית, כי החוויה שלי איתו מן הסתם שונה כי יש לי היכרות עם השפה ועם ההגשה שלה, ומצד שני... אני גם לא בדיוק בתקופה שבה אני נוטה להתרגש יותר מדי מספרים ולהעריך אותם גבוה מדי.

זה מרגיש כמו ספר של שלושה כוכבים, בהרגשה שלי, אבל הכתיבה פשוט כל כך משמעותית עבורי, שזה קשה לדרג את זה ככה.
מה גם שאני רוצה לקרוא את הספר הזה בגרסה הקוריאנית, אז ללא ספק אהבתי אותו מספיק.
אבל הכריכה של הספר באנגלית הכי יפה.

אז יון-ג'ה, לא יכול להרגיש רגשות בגלל תסמונת נדירה, ובחלק הראשון של הסיפור אנחנו יודעים שמשהו אלים קרה לסבתא שלו ואמא שלו.
ככה הסיפור מתחיל, בגוף ראשון הוא מספר לנו שהיה מישהו שהרג שישה אנשים, ופצע אחת.
וזה כתוב בצורה כזאת שלא ברור כל כך אם אמא שלו מתה או שרדה את התקרית.

זה כתוב נורא מהר וקל, הפרקים נורא קצרים, מה שממש מקל כשזה נוגע לקריאה דיגיטלית.
כי בדיגיטלי אפשר לראות בערך כמה נשאר עד שפרק מסוים מסתיים, וזה ממש עודד אותי לקרוא לראות שכל פרק קצר, ואני לא יכולה להגיד לכם בדיוק כמה עמודים, כי עמודים דיגיטליים לא זהים למודפסים, אבל נהניתי מזה ממש.
אני חושבת שבסביבות השניים שלושה עמודים מודפסים.

לכל אחד יש בראש שני שקדים. עולים קצת מהאזור שמאחורי האוזן ותקועים שם באיזה מקום עמוק בתוך הראש. הם נקראים "אמיגדלה", שם שנגזר מהמילה הלטינית לשקדים, כי מבחינת גודל ומראה הם בדיוק כמו שקדים.
כשמגיע גירוי חיצוני, נדלק באמיגדלה אור אדום. לפי סוג הגירוי אתה מרגיש פחד או מצב רוח רע או תחושת חיבה או סלידה.
אבל בשקדים שאצלי בראש יש כנראה איזו תקלה. כשמגיע גירוי חיצוני, האור האדום לא נדלק בעצם.
לכן אני לא כל כך מבין למה אנשים אחרים צוחקים או בוכים. שמחה, עצב, אהבה ופחד, כולם עמומים עבורי. המילה "רגש", המושג "סימפטיה" – עבורי הם רק צירופי אותיות מעורפלים.
-

אני יכולה להרגיש עמוק כל מילה, כי אני יודעת איך לקרוא ולשמוע את זה בשפת המקור, אז יש מצב שאני מתחברת לספר בצורה שונה קצת.
אבל בכל אופן, זה ספר עמוק, שמדבר על החיים בצורה משמעותית וקצת אפורה אבל לא מדכאת.
כי הדמות הראשית שלנו לא מרגיש רגשות כמו פחד, אז הוא מתמודד עם דברים קשים בצורה אחרת.

אהבתי את האווירה של הספר, אבל אין כאן עלילה סוחפת, הסיפור הוא יותר על איך יון-ג'ה משתנה כשנכנסים לחייו דברים משמעותיים, כמו מוות, חברות ואהבה.
אני לא חושבת שזה ספר קשה לקריאה בכלל, אבל הוא מדבר על החיים, ועל הדברים שיון-ג'ה לא מסוגל להבין, וחלק מהדברים שהוא לא מבין, הם דברים שכולנו קצת מתקשים להבין.

אז בחלק הראשון הוא מספר לנו איך הוא גדל, ומתי אמא שלו הבינה שמשהו לא בסדר אצלו ומה היו החוויות שלו בתור ילד קטן.
אמא שלו ממש ניסתה לאמן אותו להיראות נורמלי לאנשים וילדים אחרים, והדרך שבה היא השתדלה להסביר לו דברים שהוא לא יכול להבין לבד, הייתה מאוד מעניינת.
זה לא היה נראה שהאימון שלה ממש עוזר לו, זה ללא ספק היה יותר משהו שהיא עשתה בשביל עצמה, אבל במקום שזה ירגיש מטריד ואנוכי, זה היה מחמם לב.
כי אף אמא לא רוצה שיקראו לילד שלה פסיכופת, והוא אולי לא מסוגל להיעלב ולהיפגע מזה, אבל אפילו אם הוא לא מבין למה זה חשוב - היא עדיין צריכה לשמור עליו מהדברים האלה, גם אם הם לא מזיזים לו במיוחד.

"גם אם לא תבין דברים מסובכים, אתה צריך לדעת את הבסיס. ככה גם אם יגידו שאתה קצת אדיש, לפחות עדיין תיחשב לנורמלי."
האמת היא שממש לא היה אכפת לי.
כמו שלא שמתי לב להבדלים הקטנים בין המילים, ככה להיות נורמלי או לא נורמלי לא השפיע עלי בשום צורה.
-

משהו משתנה אחרי האירוע שקרה, שהיה אלים ומפחיד, אבל בתור קוראת לא הרגשתי שום דבר, כי יון-ג'ה כמספר לא ביטא שום רגש בנוגע לזה.
אבל הוא מוצא את עצמו לבד, בלי אמא שלו שתדריך אותו ובלי סבתא.
אז אני חושבת שהדבר הכי נכון להגיד על הספר הזה, זה שזה סיפור התבגרות, לכן הספר הזה מתאים לקוראים צעירים, אבל הכתיבה והדרך שבה הדמות שלנו מהרהרת לגבי החיים גרמה לספר הזה להרגיש נורא בוגר ועמוק עבורי.

הציונים שלי במבחני המתכונת היו ממוצעים. הציונים הכי טובים שלי היו במתמטיקה, וגם בתחומי המדעים ומדעי החברה הייתי טוב יחסית.
הבעיה היתה בספרות. הכוונות האמיתיות היו כל כך רבות והמשמעויות כל כך מגוונות. למה סופרים מסתירים את הכוונות שלהם כל כך עמוק? תמיד טעיתי בניחוש המשמעות שבין השורות.
אולי להבין ספרות זה כמו להבין הבעות או רגשות של אחרים. מאותה הסיבה אומרים שאם האמיגדלה קטנה לרוב האינטליגנציה נמוכה. כי כשקיים קושי בהבנת הקשר הבסיסי, יכולת הסקת המסקנות נפגעת ואיתה גם האינטליגנציה.
-

אני אסיים עם ציטוט שממש אהבתי, ואני לא יודעת להסביר למה אהבתי אותו.
אולי בגלל איך שזה הוגש, זה היה מקורי וחמוד בעיניי.

"הלב שלך דופק מהר," לחשה דורה.
כל אחת מההבהרות שיצאו מבין השפתיים המלאות שלה נגע בקצה הסנטר שלי ודגדגה. בלי להתכוון נשמתי נשימה עמוקה. הנשיפה שנפלטה מגופה נשאבה ונכנסה לשלי.
"אתה יודע למה קצב הלב שלך עלה ככה?"
"לא."
"הלב שלך שמח שהתקרבתי אליך, אז הוא מוחא כפיים."
"אה."

לפני שנתיים•
★★★★★
•סייג'
שקד

שקד

סון וון-פיונג

הספר שקד מתרכז בין שני נערים: אחד המספר יון-ג'ה שלא מרגיש כלום ולא מבין סיטואציות חברתיות (הוא לא אוטיסיט). רגוע. שליו. והשני גון מרגיש הכול בקיצניות ורגשניות וחמום מוח. הסיפור מספר על החיים שלהם ובעיקר על חייו של יון ג'ה ועל ניסונו וניסון אימו ללמד אותו להרגיש רגשות. להרגיש מה זאת אהבה? לדעת להתמודד עם סיטואציות. להבין מה אחרים אומרים לך אהבתי את הספר בטירוף. כבר כמה זמן שלא הצלחתי לסיים ספר. ואז השאלתי אותו מהספרייה והוא הצליח לגעת בי. יש לי רתיעה מספרים מהמזרח, כי בחיים לא הצלחתי להתחבר לכתיבה. ספרים מפורסמים כמו "קפקא על החוף", לא הצליחו לגעת בי ולא צלחתי את העשרים עמודים הראשונים. הספר הזה היה שונה. הכתיבה שלו זרמה לי. העלילה סקרנה אותי. הייתי שבוייה בקסמו של הספר. בייחודיות שלו. תחשבו מה צריך בשביל לכתוב ספר שאין בו רגשות, אלא רק ניתוח של המציאות. אני מאוד אהבתי את הספר ולכן אני ממליצה עליו. בקיצור. תקראו!

לפני שנתיים•
★★★★★
•גאולה