כשכריסטין האנה היתה בת שמונה, ארזו הוריה את כל חייהם על רכב הפולקסווגן המסחרי המשפחתי, שלושת ילדיהם והכלב, כשפניהם לעבר צפון-מערב האוקיינוס השקט. כעבור כמה שנים השתקעו באלסקה.
האנה הביאה הרבה מעצמה לסיפור הזה.
סוף מלחמת ויאטנם, ארנט אולברייט אשר נלחם ונפל בשבי חוזר הביתה אל אשתו קורה ואל בתו לני אדם אחר מזה שיצא ממנו. החברים שאיבד, המראות, ימי השבי, כל אלו צילקו את נפשו, הסיטו את חייו ממסלולם, וערערו את שלוות המשפחה הקטנה והצעירה שהיתה עד אז מאושרת.
ארנט מחליט על מעבר המשפחה לאלסקה. התחלה חדשה קרצה לכולם, ונראתה האפשרות הכי טובה שאולי תביא לשינוי, וקצת מרגוע לנפשו המסוכסכת של ארנט. הבריחה שלו אל האלכוהול, התקפי הזעם הבלתי ניתנים לשליטה - היו בעקבות מה שאז לא היה לו שם, ולא ידעו איך לטפל בזה- הפוסט טראומה שליוותה אותו מאז המלחמה.
ההֶכֵּרוּת של האנה עם אלסקה באים לידי ביטוי בצורה מקסימלית בסיפור.
האנה יודעת לספר סיפור, היא מספרת סיפורים מיומנת. בבניית הדמויות, וכן בבניית העלילה. היא יודעת להחזיק את הקורא, לקחת אותו איתה ולהשאיר אותו עֵרָנִי לאורך כל הקריאה. תיאורי הטבע שלה נותנים לקורא הרגשה של ממשות. שהוא נמצא שם. התיאורים שלה על אלסקה: השלג, הקרחונים, האגם הקפוא, שעות האור המועטות. אלו לא תיאורי טבע רכים. האנה כותבת על טבע קשוח. כזה בעל נוכחות ועוצמות עד כדי האנשה, כזה שאתה מרגיש את הטבע כעוד דמות בסיפור. חולשתו של האדם אל מול עוצמתו של הטבע.
חלקו האחרון של הספר קצת העיב על שאר חלקיו, והאנה נפלה לפינות שלא היתה צריכה ליפול בהן, וחבל. ויחד עם זאת- השלם בהחלט עולה על סך חלקיו, ולטעמי האישי זה הטוב בספריה של האנה מבין אלו שקראתי.
דמותה של לני אולברייט תמשיך ללכת איתי לתקופה לא קצרה, אני בטוחה.
מומלץ.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
