הביקורת האהובה של ציפור

הנשים

"הנשים" מאת כריסטין האנה ניגשתי לספר מתוך תקווה שילווה אותי כמו "הלבד הגדול" ו"הזמיר" אך מה שחיכה לי היה הרבה מעבר לכך- פיצוץ רגשי לפרצוף- שהציף בפניי עולם של מידע וידע על תקופה אפלה בהיסטוריה האנושית, ובעיקר בהיסטוריה האמריקאית. הספר הוא רומן היסטורי ולא חיבור עיוני. גיבורת הסיפור היא אחות צבאית, פרנסס, שנשלחה לשדה הקרב כדי לסייע לפצועים רבים מהם במצב נורא, מרוטש ומזעז-בבתי חולים שדה ממש בחזית המלחמה. הספר אינו מנסה לייפות את המציאות. הוא מוגש כפי שהיא, עם כל הכאב, תחושת החוסר אונים והרצון לשרת את המדינה שלך. תיאורים כמו: "דחפו את האלונקה שלו לחדר המיון, כשרגלו המרוטשת מונחת על חזהו, מנותקת מהגוף..." מציירים תמונה קשה אך אותנטית. למדתי המון על תקופה שלא הכרתי לעומק. גיליתי את האוולות, השקרים וההסתרות שהוצגו לאזרחים בארצות הברית, שהסתירו את המציאות כפי שהייתה. אפילו כאשר היה ברור שארה"ב מפסידה בצפון וייטנאם, היא המשיכה לשלוח חיילים- צעירים –לקרב, מבלי לספק מידע אמיתי על המצב. בבית החולים השדה הגיעו גם תושבי כפרים ואזרחים וייטנאמים שמטוסי ארצות הברית הפציצו את כפריהם במטרה "לחסל את הוייטקונג". מספר האחיות ששירתו בצבא היה זעום: מתוך 2.7 מיליון חיילים גברים, 7,500 היו אחיות בלבד ורק 300 מהן הוצבו בקו החזית. אז לא הכירו את המושגים "הלם קרב" או "פוסט טראומה מורכבת" ( רק בשנת 2000) ורבים מהחיילים שנפגעו, פיזית ונפשית, נותרו לבד, חלקם התמכרו לסמים ואלכוהול וחלקם אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים. הספר מזכיר גם את גורלם של 766 חיילים שנחטפו בשבי בצפון וייטנאם, מתוכם 135 נעדרים עד היום. תנאי השבי וההיסטוריה המורכבת סביבם ראויים לסיפור נפרד – למי שמעוניין, ניתן לחפש בגוגל "הילטון האנוי" '-וספר בשם זהה. החיילים שחזרו חוו בידוד מוחלט . האזרחים לא רצו להכיר במלחמה האיומה הזו וחיילים שורדים נתפסו כרוצחי תינוקות, נבזו והודרו מהחברה. נשים, ואחיות בפרט, נותרו ללא מענה, אף שהיו שם, חוות את הזוועות יום יום, מבצעות ניתוחים מורכבים בתנאים קשים, מחליטות למי יש סיכוי ומי לא– ולעיתים נותנות יד לגוססים רגע לפני מותם, כדי לוודא שלא מתו לבד. אורזים עוד ועוד גופות בתוך ערימות של שקים שלא נגמרים... פרנסס מסיימת את שירותה וחוזרת הביתה לעולם שנראה שונה לחלוטין. יחס הסביבה היה מתנכר ואף אחד לא האמין שנשים חוו דברים כאלה. שירותי התמיכה שחיילים זכאים להם, לרוב לא היו פתוחים לנשים מכיוון ש"הן לא נלחמו בחזית". פרנסס נשארת לבד עם חוויותיה, מתמודדת עם החיים "הנורמליים" וחשה כי שום דבר אינו נורמלי. המלחמה של האחיות–הנשים ששירתו בוייטנאם–נמשכה שנים, הן דרשו הכרה ותמיכה על התפקיד שביצעו והטראומות שסחבו עימן. הספר מספק חוויה מטלטלת, כתיבה רגישה ונעימה לקריאה וחושף תקופה היסטורית חשובה. לא הרבה ספרים בנושא תורגמו לעברית, לפחות לא כאלה שאני מצאתי אי אפשר להעלים את ההיסטוריה. אם לא נלמד ממנה, חייהם של אלפי חיילים ואזרחים נגדעו לשווא. לקרוא את "הנשים " של כריסטין האנה זה לא רק להכיר את סיפורה של פרנסס או את זוועות המלחמה –זה לזכור שההיסטוריה שייכת לכל מי שחווה אותה זה ללמוד להקשיב, להכיר בכאב ולהבין שהזיכרון של מי שסבל ושירת אינו רק תיעוד של העבר-אלא שיעור לחיים שלנו, על גבורה, אנושיות וחמלה, שגם בעולם הכי חשוך אפשר למצוא בו ניצוץ של אור.