הביקורת האהובה של מעוז
שיעורים בפיתוח קול
דורית רביניאן כותבת נפלא. משהו בכתיבה שלה גורם לי לחשוב על תנועות הגוף של רקדנית מיומנת – מעבר לאסתטיקה כשלעצמה, התחושה היא שהרקדנית שלמה לחלוטין עם גופה, הזרימה שלה בריקוד מושלמת והכל בא לה בקלות ובטבעיות. זו גם התחושה עם רביניאן – שקל לה להגיע לאותו יופי שבכתיבה ושאין שם כלל מאמץ. רק שמעבר לכתיבה טובה, ספר צריך גם סיפור. וכאן, למרות שהספר מכיל שלושה סיפורים, ואפשר למצוא בו גם תתי-סיפורים נוספים, אין את הדבר הזה שגורם לי כקורא להתחבר לספר, להתעניין בעלילה ולרצות כל פעם לשקוע בעולמו מחדש. בתחושה שלי, אם הספר היה מגיע בעילום שם ללקטור ממוצע, הוא היה דוחה את הפניה ומשיב משהו כמו "את כותבת מצוין, תחזרי אלינו כשיהיה לך גם סיפור טוב". לרביניאן היו כבר סיפורים טובים וגם לא ניתן להאשים אותה בחוסר ביקורת עצמית.
בתחילת העשור הקודם היתה באחד הערוצים תוכנית טריוויה שנקראה "אחד נגד מאה". אברי גלעד היה המנחה, ודורית רביניאן הגיעה באחת התוכניות לשחק נגד המאה. במשחק המקדים הנהוג במקומותינו בין המנחה למתחרה, סיפרה רביניאן על החלטתה לגנוז ספר לאחר חמש שנים של כתיבתו. הסיפור הזה סיקרן ואף טילטל אותי, והתקשיתי להבין כיצד מסוגל סופר לוותר על ספר שהשקיע בו כל-כך הרבה. מעבר לעבודה הרבה שהלכה לאיבוד, ניסיתי להבין איך ייתכן שלאחר שש שנים שבו פיתחה וטיפחה אותו, ברגע אחד הוא הפך בעיניה ללא ראוי, מוקצה, כזה ש"אסור שאף אחד יראה את זה", כפי שהגדירה בספרה הנוכחי. תשובה מלאה לחידה ההיא לא קיבלתי גם עכשיו, כשסיפרה על התהליך כולו שעברה. היא אמנם מסבירה כעת את הזוית השונה שגרמה לכך – "חזרתי וקראתי את כל הרומן...מסופו עד ראשיתו. אולי עצם ההיפוך הוא שגרם לכך – קראתי את פרי עמלי מחמש שנים כמו מעיניו של זר". היא מוסיפה גם הסבר שנשמע מתאמץ, שבמרכזו קשר בין אח ואחות, שבדיעבד הסיקה שהינו קשור להחלטת הגניזה.
ועדיין, המעבר מהחיבוק לאותו בן-טיפוחים - הספר ש"כל שעת פנאי שנקרתה לי" הוקדשה לכתיבתו, לתחושה שלמעשה אינו ראוי למאכל אדם, עדיין תמוה בעיניי. בדיעבד, גם בעיניה. בניגוד לנונ-שאלאנט ולשלמות העצמית שהפגינה כשסיפרה אז על הבחירה לגנוז את הספר, כאן היא כותבת "...ויותר מכול מכעיס אותי הבזבוז. קלות הדעת שלי אז, כל שנות העבודה שירדו לטמיון...". וכעת, תמוהה לא פחות הבחירה לחזור אל מי שכבר הודח, ולשדך את התקציר של אותו ספר (שגם הוא נקרא במקור "שיעורים בפיתוח קול" – שם נפלא כשלעצמו בהקשר שבו ניתן) עם שני סיפורים ביוגרפיים אישיים מאוד – על היותה ילדה בתקופה שלהוריה נולד תינוק שמת בעודו פעוט ועל אביה, היחסים ביניהם והפצע של אובדנו שטרם נרפא. מה גרם לה למחזר באופן חלקי (אך בנפח משמעותי) את אותה עלילה לאחר שכבר בחרה בעבר להניח לה? ואיך הסיפור הזה, באריזתו הנוכחית, קשור להמשך הספר?
כמובן שמדובר באמנות, וככזו ניתן תמיד למצוא בה תמיד הקשרים בין הסיפורים שנוצרו ביד האמנית המספרת ולהלל את היד המכוונת. אבל אפשר גם לא לקבל את ההסברים וההקשרים, ולחשוב שיש כאן אריגה של שלושה בדים שאינם קשורים זה לזה במרקם שלהם ובצבעם, שבמקרה התגלגלו לידיה של תופרת מוכשרת. אלא שגם תפירתם ביד אמן לא תספיק כדי להפוך את התוצר לבגד נאה.
6 אהבו
