ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי?

צעירה עם קול נמוך וענוג של משוררת, ועם חושים של אשת מכירות ממולחת, הצליחה להוליך אותי לערמת הספרים שמעליהם התנוסס השלט, חדשים. אני רואה שאתה מתעניין בז'אנר של רומנים המשלבים אמנות והיסטוריה, לבטח יעניין אותך הספר אי - סבירות האהבה. היא שלפה בעדינות את הספר והעבירה אותו לידי בצורה כל כך משכנעת, שכמעט הושטתי לה את כרטיס האשראי שלי בפעם השנייה באותו הערב. עצרתי לרגע, והבטתי אל הספר, אל הלב הילדותי הענק הבוהק באדום הממלא את כל כריכתו, ומעניק לו דימוי של רומן רומנטי למשרתות, ורצתי לזעוק לא. אחר כך הבטתי אל האישה הדקיקה הנושאת את הלב הענק על כתפיה השפופות, ומנסה לעלות במעלה ההר כסיזיפוס עכשווי, וחשבתי אולי זה בעצם עשוי להיות מעניין, אבל הבלבול בין שני המסרים, ובנוסף השם המפוצץ, אי סבירות, כאי וודאות שלקוחה מתיאורית הקוונטים, בניסיון לחבר בין פיזיקה לאהבה, נראה עבורי יומרני ובלתי אפשרי, מה שגרם לי לומר, זה נשמע מאוד מעניין, אבל לא תודה, אולי בפעם הבאה.

בצרוף מקרים לא ברור, קראתי באותו שבוע, כתבה של נטע הלפרין, על האנה רוטשילד (נצר למשפחה), מחברת הספר, מי שהגתה אותו, במשך עשרים שנים, על ידי איסוף של עשרות פתקים לתוך קופסת נעליים, עד שיום אחד ברגע של החלטיות, היא הפכה את קרעי הרעיונות לספר. אני רוצה לקרוא את הספר שלה, חשבתי בלבי. היו עוד פרטים מפתיעים על האנה, שגרמו לי סקרנות, ודעה חיובית על המחברת, הנחשבת לאושיית אמנות ידועה באנגליה, מאלה שעומדים בראש ארגונים הקובעים את מדיניות האמנות. היא חברה בחבר הנאמנים של גלריית טייט, ומכהנת כיו"ר חבר הנאמנים של הנשיונל גלרי בלונדון - האישה הראשונה בתפקיד זה. היא פעלה לצד אביה בעסקי הפילנתרופיה של האמנות. אלוהים אמרתי לעצמי, האישה הזאת יכולה לספר על כל מה שקורה מאחורי הקלעים, על מאבקי היוקרה והכוח בעולם האמנות. אבל מה ששבה את ליבי סופית הייתה העובדה, שרוטשילד הגיעה בצעירותה לפריז, ושם היא הרגישה בדידות גדולה. בלובר היא ראתה את תמונו של אנטואן ואטו, "Pierrot" תמונת הליצן העצוב, מהמאה ה-18, שנגעה בתחושותיה כליצנית עצובה, עובדה שחברה אותי לדמוי ילדותי, לשיר הליצן, אותו שר בני ברמן הטרובדור. את הספר הזה אני מוכרח לקרוא מלמלתי לעצמי. למחרת בתום העבודה. חזרתי לחנות הספרים. כשאשתי בפעם המי יודע, ראתה אותי פורק ספר חדש, היא גרמה לי להשפיל את עיני, בניסיון להתחמק ממבטה הזועם, ומהאמירה המיואשת שלה, זה לא צחוק, זה כבר מחלה אנושה אצלך, אתה מכור.

אז מה אני אומר על הספר, מיד והרבה.

הספר הזה, הצחיק והעציב אותי, הוא סרקסטי באופן שהוא מסיר מסכות מעל המעורבים בסחר האמנות, ומגלה שתרבות לא בהכרח קיימת שם, אלא, מסכות של צביעות, אגו ללא הגבלה, יצרים אפלים וגועשים, ולא פעם אכזריות.

התחלת הספר סוחפת, יצירתו של ואטו, אי - סבירות האהבה, נחשבה כאבודה במשך שנים, כעת עם גלויה, נאבקים עליה רוכשים פוטנציאלים, כל אחד מטעמים שונים, רובם מבקשים לבטא כוח באמצעות החיבור ליוקרה שהתמונה לכאורה מעניקה, או לזכות בקסם המסתורי המיוחס לתמונה, המבטאת אהבה נואשת. רוטשילד מציגה אותם, אחד אחד, כמתחרים שעוד רגע יזנקו למסלול הקנוניה. מי יפסול, או ימעד, ומי יחתוך את קו הגמר שברשותו היצירה הנחשקת?

גיבורת העלילה שלנו, אנני, צעירה בודדה, שהדייט שלה אמור היה להגיע לארוחת ערב מושקעת, הבריז, ואנני כל כך השתדלה, שבשארית כספה קנתה לו מתנה, תמונת זוג אוהבים כמשאלה. במבט נוסף, דמות הגבר השני ביצירה, הוא הליצן פיירו , התגלמות הלעג והעצב, מי שאהבתו נדחתה. באותו ערב היא גם נדרשת לאסוף את אימה האלכוהוליסטית מתחנת המשטרה. אהבתי את אנני ברגעי העצב והצחוק גם יחד, באופן שבו היא מספרת את סיפור הבדידות והעצבות האנושית.

האם רכישת הציור של ואטו על ידי אנני, במחיר אפסי בחנות עתיקות, והגילוי בהמשך כי מדובר ביצירה חשובה שנחשבה אבודה, תגרום לערכה להמריא לשחקים, תשנה את גורל אנני, והיא תהפוך למיליונרית, ואולי סוף סוף תמצא בעל ראוי ? על כך עונה אנני וגם האנה, לכו לעזאזל, אגדות יש רק בספרים ולא בחיים. ובכל זאת הספר הזה מלהטט בקרקסיות בקו התפר שבין אגדה למציאות.

עדיין לא הגענו לשיא הטירוף והגאוניות של הספר, העובדה שהיצירה היא בעצם גיבורת העלילה, המספרת את סיפור האמנות ונתח היסטוריה בן שלוש מאות שנים, דרך נקודת מבטה, כאותו זבוב, או תמונה על הקיר, הנוכחת באירועים הגדולים, ובחיי גיבורי העלילה, ומשתפת אותנו בדעתה עליהם. לעתים היא לועגת לאמנים ולשיגיונותיהם. היא הופכת לפילוסופית, בשעה שהיא לעוגת למושג האהבה כתשוקה זמנית. היא מספרת בשנינות על בעליה השונים והמשונים, מחזיקי היצירה. שניים מהם, קתרינה הגדולה שהייתה ידועה בחיבתה הרבה לגברים, וז'וזפין, רעיית נפוליאון," שיכלה לעשות אהבה כל היום והלילה," בכדי שנפוליאון ירגיש כובש ואהוב.

האם הרגשתם פעם מאוהבים בספר?

לי זה קרה בספר הזה, אהבתי את היצירה שהפכה לאנושית, ואת אנני שהייתה לי חברה במהלך הקריאה, ומעל לכל את מחברת הספר, האנה רוטשילד, יחד חלקנו דעות על מושג האהבה המתעתע, ועל האופן שבו דמותו העצובה והמצחיקה של הליצן נוגעת בנו.

האנה רוטשילד, תעשי לי ספר.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אנטואן ואטו, שחקן הקומדיה דל'ארטה, פיירו, 1718-19, מוזיאון הלובר.
umb/f/f5/WatteauPierrot.jpg/800px-WatteauPierrot.jpg

הליצן
בני ברמן
מילים: מרדכי לבנון
לחן: בני ברמן:

היו היה פעם,
כך סבתא אומרת,
היו היה פעם קרקס.
בין חבל לחבל
שם דמות מכרכרת
זאת דמות הליצן הננס.

שמש עולה יורד גם הליל
אך הליצן עוד ממשיך וצוהל.

קטן וזעיר הוא נראה מול היתר
אך עת לזירה הוא נכנס -
פורץ הקהל בתשואות חן לפתע
לכבוד הליצן הננס.

שמש עולה...

עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי
עצוב רק אצלו המבט.
דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי,
כי הוא להצחיק רק נועד.

שמש עולה...

וערב אחד אביו מן החבל
נפל וגופו התרסק.
בכה הקרקס עת טמנוהו בקבר,
אך בנו הליצן עוד צוחק.

שמש עולה...

לראשונה קראתי עליו ביקורת של עלית קרפ. אני קוראת את המדור שלה, ובעקבותיו את המוסף שפעם הדרתי ממנו רגלי, בעיקר כדי לחפש חברים. היא נוהגת לצטט ביקורות מאתרי ספרים מהארץ ומחו"ל, וכבר פגשתי בו לא מעט אנשים שאני "מכירה", כולל אפילו את עצמי, למרות שיוצא לי לקרוא מעט ספרים חדשים, שהם מושאי הביקורות שלה. מכל מקום היא התלהבה מהספר, זה לא קורה לה הרבה, כך שלמרות שזכרתי שהטעם שלי שונה משלה, וכך גם הפרשנות לספרים, ועל אף חוסר התלהבותי מקריאת ספרים על תחומים שמתאימים בעיני לחווייה בלתי אמצעית, לא לקריאת ספרים עליהם, במבצע שהגיע הורדתי את הספר וחכיתי להתאכזב. וזה לא קרה.

מדובר באנני שהיא בת 30, נפרדה מחבר בדבון ועברה לגור בלונדון כדי לפתוח בחיים חדשים. למרות יופייה ונחמדותה היא סובלת מ"תסמונת חוסר ביטחון זוגי" (אל תחפשו במדריך, המצאתי את זה) מרחמת על עצמה ובטוחה שהגיעה לגיל כה קשיש שאף גבר לא יהיה מעוניין בה. ברגע של אי שפיות זמנית היא נכנסת לחנות גרוטאות (עתיקות כאילו) ויוצאת משם עם תמונה ישנה ומלוכלכת כמתנה לגבר שקבע איתה פגישה. הגבר לא הופיע לדייט, והתמונה נשארת בידיה והופכת לתעלומה שיש לפענח וגם לצרות המזומנות לה.
הסיפור כתוב בהרבה אירוניה, מתאר באופן מגוחך עד גרוטסקי את המסחר והפוליטיקה של האמנות, מצייר טיפוסים שונים שחגים להם מול אורה הזוהר של האומנות - אספנים, מלחכי פנכה, חוקרים, סוחרים - את מניעיהם לקנות תמונה או מוצג במיליוני פאונדים (רמז - לאו דווקא שיקולים כלכליים, ודאי לא אהבת אומנות, אם כי הספר מבסס את התזה שהמין האנושי הופך סמלי סטטוס למטבע עובר לסוחר) ואהבת האומנות היא אחרונה בשורת המניעים של אנשים להשקיע ברכישת מוצג אומנותי זה או אחר.

הספר כתוב בחן רב וגרם לי הנאה בקריאה. לרוטשילד (כן, מהרוטשילדים ההם) כישרון כתיבה, חוש לסיפור וגם הומור. היא - כך כתוב - חיה בעולם האמנות, יושבת במועצות מנהלים של גלריות נחשבות ומכירה, כך נראה, את הנפשות הפועלות בהם. הספר אינו חף מבעיות: חלקו האחרון מתקשה קצת בנוגע להגיון, הסוף חולף במהירות של 500 קמ"ש ומנסה לפתור את כל השאלות שנותרו פתוחות, יש בו תאורים של מזון (אנני משתוקקת להיות שפית) שהדבר האחרון שהם גורמים הוא תאבון... אבל מי צריך הגיון או תאבון כאשר הצדק נעשה? ומי צריך כסף כאשר יש אהבת אמת חד פעמית, אה?

ספר שהנושא שלו הוא ההיסטוריה של ציור מסוים לאורך מאות שנים.
התמונה נקראת "אי סבירות האהבה" שצוירה על ידי אנטואן ואטו במאה ה- 18 לאחר שהתאהב בשחקנית , אך לא קיבל ממנה אהבה בחזרה.
באמצעות הדמות הראשית בסיפור, אנני, שרכשה את הספר בחנות יד שניה אנו הקוראים עוקבים אחר העניין בתמונה וההיסטוריה של האנשים שהתמונה הייתה ברשותם .הספר בנוי משני נושאים מקבילים שבסופו של דבר מתחברים ומניעים את העלילה. הראשונה היא אנני , שפית מתחילה ומוכשרת עם שאיפות אמנותיות באוכל ובהסעדה, והשני הציור המיוחד. יש בספר שילוב של אמנות ,אוכל ומעט אהבה. יש קטע יפה שמשלב בין אוכל לאמנות הציור, בין ערבוב הפיגמנטים והתוצאה של הצבעים המתקבלים לבין יצירת טעמים מתוך ערבוב של מרכיבים שונים באוכל, כמו, תבלינים ,ירקות ,בשר ועשבי תיבול.
הספר מתאר את הסצינה ה"אמנותית " סביב תערוכות ציורים , מוזיאונים , סוחרים ומכירות פומביות ובעיקר סביב האנשים החיים בסצינה הזו ומציג אותם כשקרנים וצבועים ואפילו מבצעים פשעים. כסף רב מסתובב סביב הציורים והאמנות הזו.
הציור גם מקבל "קול" ודמות בסיפור והיא מתארת את ההיסטוריה של התמונה מהזווית שלה . היא מספרת על האנשים שהייתה תלויה אצלם ובחזקתם , בעיקר בצורה צינית ביקורתית ומצחיקה. התמונה היתה בעל יכולת השפעה על המחזיקים בתמונה ולתת להם אהבה וזוגיות ובעיקר תשוקה.
הסיפור הוא מעין בלש שעוקב אחר הדמויות שמסביב לתמונה ומתחקה אחר מקוריות התמונה ומי הם בעלי התמונה .וכיצד בעצם משפיעה על המחזיקים בה וכמובן אי אפשר בלי שואה יהודים וגניבה אומנותית של גרמנים.
הסופרת האנה רוטשילד שבאה ממשפחה מיוחסת ועשירה אכן ניכר שהיא מכירה היטב את עולם האמנות והציור כולל האנשים שמתעסקים באמנות ובמוזיאונים .
הסיפור קולח , יש מתח ועניין .

אני מחפשת ציור שנעלם ב- 1987. זה ציור די גדול, בצבע שמן, של 'משפט שלמה', מצוייר בצבעים עזים, בעיקר אדום וירוק, ואין לו שום ערך כספי ממשי, הציור הזה נעלם מבית סבתי, כנראה בין 1985 - 1987, ואף אחד מבני המשפחה לא ידע להגיד לי לאן. חקרתי את כל מי שיכולתי, דודים, בני דודים, שכנים ואחרים שהכירו את סבתי - וכלום. בשנים שאחר כך, בכל פעם שנסעתי לתל אביב נכנסתי לגלריות ושאלתי על הציור בלי להתבייש. כלום. היו שאפילו המליצו לי להפסיק לחפש כי זה יכול להיות מסוכן, אני המשכתי אם כי עידנתי את השאלות. אבל לא מצאתי. והציור של המלך שלמה עם המאכלת המונפת מעל התינוק, האימהות, וקהל הצופים, חרוט עד היום בראשי. אז אם נתקלתם במקרה בציור שכזה אשמח שתספרו לי על כך.
גם הספר הזה עוסק בחיפוש אחר ציור שנעלם. ציור שצויר ע"י אנטואן ואטו לפני כ- 300 שנים, ועבר גלגולים רבים. בין לבין מתואר עולם האמנות של לונדון, תוך סיפור חייהם של מספר דמויות שעוסקות באמנות. והפלא ופלא מסתבר שלא ממש חשוב אם הציור מוצא חן בעיניך, מה שחשוב זה המחיר שלו. ותסלחו לי אבל אותי עולם כזה מרגיז מאוד.
מה שעוד הרגיז אותי קצת היה עודף המידע בספר הזה. הסופרת מוסיפה הרבה מאוד מידע על ציירים וציורים שלא לצורך, וזה סתם מכביד על העלילה. גם התאריכים לא תמיד הסתדרו לי, אבל הסך הכל יוצא נחמד.

ספר נהדר שמשלב דרמה, מתח והומור שבמרכזה יצירת אומנות יקרת ערך.

(שם הספר בעקבות ציור דמיוני של אנטואן ואטו-צייר צרפתי שנפטר בתחילת המאה ה-18 משחפת).

עלילתו מתחילה בפרולוג ארוך...

מה יש בפרולוג?

מכירה פומבית ליצירת אומנות בשם "אי-סבירות האהבה" שאליה נעים נשים וגברים במיטב מחלצותיהם.

לדעתי ולטעמי האישי, למרות שאני חושבת שהספר מצוין, הפרולוג ארוך מידי וגדוש בפרטים ובדמויות, אבל מי שצולח אותו, מובטחת לו צלילה ליצירה מעושרת במידע ומופתית.

ב-11 בינואר, שישה חודשים קודם לאירוע המכירה הפומבית המוזכרת בפרולוג, אנני מקדי חיפשה מתנה בחנות
של רוברט, אותו פגשה חמישה חודשים קודם לכן בערב רווקים.

עיניה נחו על תמונה שנשענה על קיר מאחורי צמח מגומי. לאחר מקח וממכר בינה לבין בעל החנות, היא רכשה את התמונה ב-75 פאונד במקום 500 פאונד .

ארוחת הערב שהכינה אנני והתמונה המתינו לרוברט, אך הוא לא הופיע... עם האכזבה הופיעו נדריה: "ראשון בתור היה התנזרות. היא החליטה לבטל את המנוי למשרד השידוכים "אמנות האהבה", להוריד את המודעה שלה מכל מדורי השידוכים ולהסכים עם היותר רווקה מאושרת."... (עמוד 50)

בנוסף לכל הנדרים הללו, היא החליטה להחזיר את התמונה לחנות ולזכות בעלותה חזרה. אבל, כשאנני הגיעה לחנות, היא גילתה שהחנות נשרפה יחד עם בעליו...

מה קרה? למה החנות נשרפה עם בעל החנות? האירוע הזה הכין את הבסיס לעלילה...

מכאן ואילך, נכנסת לתוך העלילה "היצירה" והיא מדברת...דברי היצירה נכתבו בגוף ראשון והיא חושפת בפני הקורא את מסעה בעולם מהעת שנוצרה. בעיניי ייחודי ומיוחד. לא כל יום אנו נתקלים בתמונות שמספרות על מסעם עד שהן נתלות על הקיר....

מלבד הסיפור המרתק על יצירת האומנות, לאנני יש יחסים מורכבים עם האם, המכורה לטיפה המרה ונעצרת מעת למעת על ידי המשטרה.

אנני, למחייתה לאחר הפרידה מדזמונד ושישה חודשים בהודו, היא החלה לעבוד כשפית אצל קרלו ספינטי-במאי סרטים מכובד בלונדון. קרלו נשוי לרבקה וינקלמן – בתו של סוחר יהודי שמשפחתו נרצחה על ידי הנאצים. גם כאן יש לאנני יחסים מורכבים עם רבקה.

העלילה מגוללת פרטים רבים, ולעיתים פרטים רבים מידי. האנה רוטשילד חולשת על תחומים רבים. הדבר דומה לתבשיל שמכניסים בו את מה שמוצאים במזווה באותה עת. לא תמיד זה יוצא טעים, אבל במקרה הזה הצליח לה.

הסיפור ניבנה אט אט בקצב תואם לתקופה, בעזרת דמויות נוספות: מדריך התיירים, צייר, ורסטורטורית מהמוזיאון הלאומי.

הכתיבה יפה וקולחת ונעה בין גוף ראשון לשלישי. זו לא כתיבה פשוטה לסופר, אך לדעתי מעניינת ומיוחדת לקורא.

אנני במהלך החיפוש אחר זהותו של הציור, היא חושפת עובדות היסטוריות, וזה בדיוק מה שאני אוהבת בספרים מהסוגה הזו. ספר ששולח אותי לגוגל או לויקיפדיה, לפחות בעיני הוא ספר טוב מאוד עד מצוין.

אהבתי את ההתחלה במכירה פומבית והסגירה במכירה הפומבית- מעגל סגור.

לדעתי, בגלל שהספר מתוחכם, הוא דורש שימת לב מיוחדת לפרטים הקטנים.

הכתיבה של האנה רוטשילד היא שילוב מנצח של שנינות, מתח, ותנועה בין לונדון לגרמניה הנאצית, בעולם של אספני אומנות עתירי ממון, וברור לי שבוצעה כאן עבודת מחקר מקיפה בתחום האומנות.

הסיפור הזה עשוי מאוד להזכיר לכל הקוראים שקראו את "צבעים נמלטים" של ליסה בר, ואת "הנערה שהשארת מאחור" של ג'וג'ו מויס. (בוודאי יש ספרים נוספים בנושא אך הם לא עולים בזכרוני עתה).

לצופי הסרטים – הספר הזכיר לי את הסרט "האישה בזהב". סרט עטור פרסים עם משחק מצויין של השחקנית הלן מירן.

בשורה התחתונה: ההתחלה מייגעת עם המשך מובטח.

ממליצה בחום

לי יניני

פרוזה-תרגום, הוצאת פן-ידיעות אחרונות, 495 עמודים, שנה: 2016

אומרים שאמנות מעוררת רגשות שלא ניתן לעורר באמצעות מילים. אבל האנה רוטשילד בהחלט יודעת לצייר במילים באותה תשוקה שבה גאוני המאה ה-18 עיצבו צבע על הקנווס. לא זכור לי מתי קראתי ספר שהעביר בכנות כה מרטיטת לב את ההערצה הפראית והמדבקת של הסופר/ת כלפי דבר מה. ובמקרה הזה, כל עיוור ישתכנע שהאנה רוטשילד פשוט מאוהבת בעולם האמנות.
רוטשילד גורמת לי לרצות לראות במוני עיניי את הציור הדמיוני הזה שמוביל ומסחרר את העלילה, את ההבעות האנושיות, החיות, שנולדו מתוך שבע משיכות מכחול בלבד – וזה כמעט כואב לי שאי אפשר, כי הוא לא באמת קיים. התמונה עצמה מספרת לפעמים בגוף ראשון מנקודת מבטה (שהמתרגמת השכילה לתרגם ללשון נקבה), ולמרות שזה נשמע מגוחך, זה עובד מצוין. למעשה, התמונה היא הקול האהוב עליי ביותר מכל הדמויות (והתחרות היא קשה), השנון והמשעשע ביותר – והמעיד על הדמיון הפרוע ביותר. משהו בכתיבתה של רוטשילד קצת מעביר את האמון שלציורים גאוניים אכן יכולה להיות נשמה.

אוקיי, נתחיל מהתחלה.
יום בהיר אחד אנני, שפית צעירה ורווקה טרייה, מוצאת תמונה שובת-לב בחנות גרוטאות. אנני היא גיבורה מהממת. אמיתית להפליא, קורסת תחת נטל של מטענים רגשיים, מתבוננת פנימה ללא הרף (ולעומקים בלתי נגמרים), ובעיקר טובעת בבדידות. אולי אלה הספרים שקראתי לאחרונה שעושים אותה מרעננת כל כך, אבל לעזאזל גיבורות ידידותיות ומלאות שמחת חיים, לעזאזל גורואיות אופטימיות, נאהבות על כולם. אנני חיה את התגלמות הפחדים הכי טיפוסיים לאנושות במאה ה-21, והיא מתמודדת איתם באומץ ובעצב, בעצמאות נחרצת ובכמיהה בלתי פוסקת לשינוי. לא רק שאכפת לי מגורלה כדמות – הייתי רוצה להיות חברה שלה.
כמו שאתם יכולים לנחש, לא מדובר בסתם תמונה, אלא בציור עתיק יומין מהמאה ה-18, שצויר על ידי אחד הכוכבים הנוצצים ביותר בתולדות האמנות. אבל אנני לא יודעת שהיא נושאת בסל האופניים שלה קנווס בשווי של מאות מיליוני פאונד, או מה ערכו הרגשי עבור הבוסים הטייקונים שלה – משפחה של סוחרי אמנות רבי עוצמה, או איזו תיבת פנדורה בינלאומית היא פתחה עכשיו.

בספר הזה יש קצת מהכל – הומור חריף וכיפי, סאטירי במקצת, אנלוגיות אבסורדיות עד זעזוע, קצביות מרגשת של ספרי מתח, אהבה חד צדדית, דו צדדית, נכזבת וממומשת ותמיד נוגעת ללב; וגם אם פה ושם יש בלבול בין משיכה או אובססיה לאהבה, זה רק מוסיף לאווירה הדרמטית, והרומנטית-הצרפתית, שמקרין הציור על כל העלילה.
ובעיקר, אפשר למצוא בו את תחושת ההתעלות, ההתרגשות, האצת פעימות הלב המתוקה שמתרחשת כשנתקלים ביצירת אמנות מרהיבה.

הספר מומלץ לקריאה למרות היותו קצת מעייף ונוטה לפרטים שלפעמים מכסים על הסיפור המענין.הסופרת שמעורה מאד בעסקי סחר באומנות, פורסת בפנינו את העולם הניסתר מעינינו. המכירות הפומביות של אוצרות אומנות, הקונים, המוכרים, האינטריגות, הרמאויות החיקויים ההעתקים. במרכז הסיפור בית מכירות משפחתי הטומן בחובו סוד משפחתי אפל. הספר מכיל מגוון של דמויות צבעוניות המסתובבות בעולם ניסתר זה כאשר לכל אחת אינטרס שונה ולוא דוקא האהבה לאומנות מניעה אותה. כל דמות היתה יכולה להיות נושא לספר בפני עצמו.

בספר הזה נתקלתי גם ביריד שבוע הספר, אישה מבוגרת מכרה לי אותו ב15 שקל, אמרתי למה לו? הסיפור מגולל את סיפורה של אנני שפית אצל משפחת אומנים יהודים, שעומד סיפור מסתורי. גם אצל אנני, אישה צעירה שמתנדדת על גיל ה30 שלה, מחפשת אהבה במקומות הלא נכונים ולא מוצאת, עד שהיא מוצאת תמונה שממגנטת אותה ''אי סבירות האהבה'' של אנטואן ואטו, פותח בפניה צוהר, גם אהבה חדשה והרפתקאה בעקבותיה וגילויים חדשים: עם רבקה ואביה, בנוסף החבר הטוב שעוזר ג'סי ודמויות נוספות החושקות בתמונה ובסוד הנמצא בראשית הספר. הספר מאוד סיקרן בתחילתו, היה רגע שאיבדתי את עצמי עד שחזרתי לעצמי לקראת הסוף, אין ספק שזהו ספר טוב לכל המובנים בעיקר לאנשים המתעניינים באומנות, אך בכל זאת, תמיד יש מקום לשיפור, הוא לא רע, אך גם לא הכי טוב.

משסיימתי לקרוא את הספר ואת כל הביקורות שנכתבו עליו (ויש די הרבה), הרגשתי לא מגובשת לגבי התחושות שלי אליו. לא החלטתי אם אהבתי או לא ממש .
התחום שנחשפתי אליו בספר מאחרי הקלעים של האומנות , החצר האחורית של המוזיאונים , האספנים והעשירים באמת. לא מוכר לי ומרתק.

הספר עצמו מחד שנון, חכם, מעמיק, מעניין וגם מצחיק (במיוחד התמונה המספרת על חוויותיה) ומאידך קצת ארוך, מייגע , נכנס לפרטים ולמורכבויות ועמוס מאד בידע ובמידע, הייתי מקצרת קצת אבל בשום אופן לא מוותרת על קריאתו. הוא שווה את המאמץ