אני לא אוהב להגיד את זה,
אבל עשהאל, הספר והדמות, הם ביטוי מסוים שלנו עצמנו.
עשהאל לא מרגיש שלם. לאורך כל הספר שנכתב כיומן, עשהאל מצטייר כמרובע, קשיח, וחד מימדי. הוא לא מרגיש אדם מסועף, וגם כשמתפרצות ממנו רגשות, זה מרגיש ומתואר רק כתוצאה.
למעשה, הוא בקושי מדבר על עצמו. הסיפור מובא לנו מראות עיניו, והרגשות והתחושות שלו עצמו, מובנות לקורא דרך הסיטואציות שבו הוא נמצא.
זה מאוד יפה, וזה גרם, לי לפחות, להזדהות מאוד כנראה בגלל הצורה שבה הבנתי את התחושות שלו, בפן האישי.
וזה מה שמשך אותי. ה'לקחת צד מסוים', לנבור בו, ולעורר בנו את הרגשות הכי אישיים, ולא כמסתכלים גרידא על סיפור מחוספס ועצוב.
ורק אכתוב, שאמנם הייתי במצב סטטי ואחיד במשך הקריאה, אבל הסוף היה מאוד רגשי וטעון, על אף הפשטות בו הוא נכתב, נהנתי מאוד.


















