שנת 2004 בספרים

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

הכותרת אינה מסגירה זאת, אבל הספר הזה עוסק בדמוקרטיה.

לפי הגדרה אחת שמופיעה בספר, "הדמוקרטיה היא דרך למציאת פתרונות מקורבים לבעיות שאין להן פתרון". אידאולוגיות שונות מתיימרות לפתור את בעיות החברה האנושית בצורות שונות – למשל, חיוב שוויון מלא בין בני האדם עד כדי ביטול הקניין האישי (קומוניזם), הדגשת החירות האישית של כל אחד לעשות ככל העולה על רוחו (ליברליזם/קפיטליזם), או היצמדות לתורת האל וקיום רצונו כפי שהוא משתקף בהוראה של הכנסייה והאפיפיור (קתוליות). ניבור אינו מאמין באידאולוגיות קשוחות כאלה.

לדידו, זה לא נכון שיצר לב האדם טוב מנעוריו (ואז חברה של חירות מוחלטת צפויה לשגשג), וגם לא שיצר לב האדם רע מנעוריו (מה שמצדיק שלטון של דיכוי לשם שמירת הסדר הציבורי). לפי ניבור, החברה האנושית מעורבת, וכוללת בני אור ובני חושך. בני האור שואפים לטוב אוניברסלי, ומוכנים להגביל את הרצונות האנוכיים שלהם כדי להשיג זאת. בני החושך ההפך: הם מעדיפים את טובתם האישית על חשבון זו הכללית. מבנה החברה והשלטון הם תוצאה של מאבקי כוחות בין בני האור ובני החושך.

אבל זה לא מאבק שווה כוחות. ניבור מתאר את בני האור כטיפשים. הטיפשות הזו מתבטאת בתמימות, באמונה שההיגיון ינצח, ובהתייחסות קלת ראש לסכנה הנובעת מהאנוכיות של פרטים וקבוצות אחרים. בני החושך לעומת זאת חכמים. הם יודעים להסית את מתנגדיהם אלה באלה, ולנצל את תמימותם כדי לקדם את האינטרסים שלהם. לכן בני האור נדרשים להתפכח (במונחים של היום) מאשליותיהם, ולנקוט באמצעים מעשיים כדי לקדם חברה חופשית במידת האפשר ומשגשגת. וזה לא קל. המערכת האנושית היא דינאמית, ומיטלטלת בין סכנת האנרכיה מצד אחד לסכנת העריצות מצד שני. אין נוסחה מנצחת שנכונה תמיד. האתגר הוא למצוא את הפשרה הראויה בכל רגע נתון.

הספר נכתב בשלהי מלחמת העולם השנייה. וניבור הוא לא סתם אידאולוג חברתי אלא גם כומר פרוטסטנטי. שני הדברים האלה ניכרים. לא מעט עמודים מוקדשים לוויכוח עם המרקסיזם, ויש גם לא מעט ביקורת על הכנסייה הקתולית – בשני המקרים אפילו יותר מהביקורת על הנאציזם. מפרספקטיבה של 80 שנה יש בספר לא מעט היגדים אנכרוניסטיים וספקולציות שהזמן לא הטיב עימם. אבל יש בו גם תובנות נוקבות ומעמיקות, ובראשן ההכרה בכך שהחברה האנושית אינה הומוגנית ודינאמית, ולכן פתרונות קסם מוחלטים נועדו לכישלון. ההגדרות שלו של בני האור ובני החושך, והמאבק והצורך בפשרות ביניהם, יפים גם לימינו.

"בני האור ובני החושך" אינו ספרו המפורסם ביותר של ניבור, אבל הוא היחיד כנראה שתורגם לעברית. הפרסום הכי מפורסם שלו הוא "תפילת השלווה":
אלוהים,
תן לי את השלווה לקבל את מה שלא אוכל לשנות
את האומץ לשנות את מה שאוכל
ואת התבונה לדעת את ההבדל
הגישה הערכית אבל בו-בזמן גם המעשית הזו מנשבת גם בין דפי הספר.

לפנינו סיפור לא רע על התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד. אבל כל היתר, כלומר ההקשר של שחמט ושחמטאים, לא רק מיותר אלא מעיד על חוסר הבנה מביכה עד כאב. אפשר לומר שהבחירה בכותרת שמבליטה את עניין השחמט היא בגדר קליק-בייט (נוסח אמצע המאה הקודמת).

לא קרה אף פעם ואפילו מרחוק שתוך שנה מתקדם אדם מלשחק את המשחק הראשון שלו בחיים, לאליפות העולם. לא קרה ולא ייתכן שחובבן מגיע לכושר של רב אמן בעקבות משחקים של עצמו נגד עצמו המתנהלים בדמיונו. לא ייתכן במשחק בין חובבן לבין אלוף העולם, שאחרי עשרים מהלכים מצבו של החובבן יהיה אחרת מאבוד.

כן, אני מבין שיש מה שנקרא רשיון פואטי והשעיית אי-אמון. אבל יש גבול לשטויות המותרות אפילו בספרות. סופר לא יכתוב על צוללת עפה באוויר (אלא ביצירה שהיא פנטזיה במפורש). אם לסופר היה נחוץ לכתוב על קבעון במשחק מתמכר ותפקידו בהתמוטטות עצבים, אז היה עדיף שיבחר במשחק שהוא הבין — קלפים אולי. ואפילו אז, לא היה כדאי להדגיש בכותרת הספר את המשחק, כי כפי שכבר אמרתי, הסיפור האמיתי כאן הוא התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד.

עם זאת, אזכה את צוויג בשמץ קטן של הבנה מציאותית לגבי שחמט, והיא שבניגוד לדעה רווחת, אלופי שחמט הם לא בהכרח אנשים מאד אינטליגנטים. לפני מספר שנים, מישהו מצא שמקדם המתאם בין IQ לבין מד כושר בשחמט — אצל מבוגרים, ובהינתן שהאדם כבר שיחק על רמה לפחות של חובבן רציני — הוא קרוב לאפס. אבל שחקנים, כמו אלוף העולם שבספר, שממש התקשו ללמוד קרוא וכתוב, זה אולי לא.

טוב, עוד פרט לזכותו של שטפן צוויג. אמרתי שלא ייתכן להגיע רחוק מ"אימון" תוך כדי משחקים מדומיינים של אדם נגד עצמו? אכן. אבל שישים וחמש שנים אחרי מותו של צוויג, מחשב בשם AlphaZero, שתוכנת עם שום דבר מעבר לכללים של המשחק (כלומר כך זז צריח, כך מלכה וכו') הורץ תשע שעות בהן הוא שיחק כמה מליארדי משחקים נגד עצמו. ובעקבות מה שלמד מזה, נהיה AlphaZero שחמטאי יותר טוב (ובהפרש גדול) מאלוף העולם.

ספר כל כך יצירתי, עם עומק אבל גם קלילות, עם מתח וגם עם רומנטיקה. מומלץ ממש!

הרעיון נשמע מעניין ולכן החלטתי לקרוא את הספר. ואכן - החלק הראשון היה מעניין, אם כי לא בדיוק מדעי. סיפור מעניין. בחלק השני הסופרת חוזרת על עצמה. שוב - בלי יומרות מדעיות, אבל אותם שמות ואותה התנהגות. רק תקופה אחרת (עדיין רחוקה מאד מימנו). בחלק השלישי - שוב חוזרת על עצמה: הדמויות, המראות. נו, כאן החלטתי שהבנתי ואין טעם להמשיך ולחפש "מה נקודת השיא בסיפור". שוב אותן דמויות, שוב אותה התנהגות של הדמויות, ולכאורה פשוט תקופה אחרת. אז אם אין לכם מה לעשות, ואם דיוק היסטורי-אבולוציוני לא בדיוק חשוב לכם, זה ספר טוב להעברה של שלש עד ארבע שעות.

זהו הספר השלישי בסדרת יומני הנסיכה, והוא טיפה יותר בוגר מהספרים שקדמו לו.
למרות שקראתי אותו לפני לא מעט שנים, מה שאהבתי בקריאה חוזרת בספר - הוא שזכרתי את הפרטים המרכזיים.
(אה - וגם אהבתי את העובדה שלא הייתי צריכה לחכות שהאחיות הקטנות שלי יסיימו לקרוא אותו, אחרי שנלחמו עליו וחיכו בתור בספרייה של בית הספר- אי שם ב-2004...)

כסופרת אני חושבת שזה אלמנט חשוב שאשמח ללמוד מהסופרת - איך לחרות פרטים כאלה על הדמות אצל הקורא כך שיישארו לשנים ארוכות.
זה חשוב במיוחד כשכותבים סדרת ספרים, כי אם הקורא כבר מלא רגש לדמות ומוצא דמיון בינו לבינה...
אז לא צריך להזכיר באלגנטיות (או פחות באלגנטיות) מה היה בספרים הקודמים!

אז זה מה שמצפה לכם בספר:
*החתול של מיה הנסיכה (11 קילו, לא לחינם הוא נקרא לואי השמן!)
*הסבתא המטורפת שמכינה את מיה להיות השליטה על ג'נוביה (מיה קוראת לה "גרנמר" ומבועתת מאהבתה למשקה סירת צד)
*ההתלבטות הרומנטית של מיה בין בחור חנון א' לבין בחור חנון ב' - אף אחד מהם לא באמת מעניין... וזה מה שכל כך חמוד בהתאהבות שלה!
*הרעיונות הקיצוניים של חברתה הטובה לילי מוסקוביץ'
*האויבת המושבעת לנה ויינברגר

אני ממש נהניתי מהקריאה, אפשר לומר שזכרתי את הפרטים החשובים ולמרות זאת לא זכרתי את העלילה עד רמה שאשתעמם לקרוא.
בנוסף על כך - את התקופה שבה יצא הספר אפשר לתאר כתקופה האחרונה שבה ספרי נוער מצליחים היו כאלה שהתיימרו גם לחנך וגם להבין את הנוער.
קל לראות את האג'נדות החינוכיות של הסופרת, ויש בו הרבה דיונים לא מטיפים בנושאי צמחונות, טיפול פסיכולוגי, פמיניזם ועוד.
האמת שזו אולי קלישאה...
אבל אני שמחה שגדלתי בתקופה שבה לסופרי הנוער הייתה תקווה שיוכלו להשפיע על הנוער דרך ספר, וזה לא היה נחשב חלום תמים מדי.

ספר שני בסדרה. כמו הראשון, גם כאן העלילה מותחת, מעניינת, אי אפשר להניח מהיד. מאוד אהבתי את השינויים שהדמויות עוברות, את ההתפתחות שלהן. מומלץ ביותר (כמובן עבור מי שקרא את הספר הראשן). רובין הוב במיטבה.

וואו איזה ספר, איזו כתיבה סוחפת של פיליפ רות. דמויות מרתקות, סיפור חזק ומאד אמריקני על תקופת המקארתיזם של שנות החמישים. הגיבורים יהודים, בני הדור השני שנודלו בארצות הברית להוריהם שהיגרו מאירופה וטיפסו בציפורניים במעלה הסולם החברתי. איירה רינגולד הוא בריון גבוה וחזק מניוארק בניו-ג'רזי שנשבה בקסם הרעיונות הקומוניסטיים אבל בהיפוך גורלי-מעמדי הופך לכוכב-רדיו ומתחתן עם כוכבת הוליבודית של הקולנוע האילם. פנטזיה על נושא רומנטי? לא ממש... יותר גיהנום של חיי נישואים על רקע אמריקה המתועשת והמעמדית. המספר הוא נתן צוקרמן, בן דמותו של רות (או סוג של אלטר-אגו) שהיה תחת השפעתו החזקה של איירה, עד ההתפכחות הבלתי-נמנעת. אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה, אני מצטער ששכחתי את פיליפ רות, איזה סופר גאוני, כל כך יהודי וכל כך אמריקני.

כאשר גיליתי את ספרו זה של צוויג בספריה (הדיגיטלית) מיד נרשמתי ברשימת ההמתנה. אחרי הכל - כל מה שצוויג כתב הוא זהב !!
ההמתנה נמשכה חדשים רבים, עד שהתפנה העותק, ואז עלי לסיים את קריאתו תוך שלושים יום.
התחלתי לקרוא, בהתחלה ישנה הקדמה ארוכה מאת פרופ יעקב גולומב העוסקת באישיותו של צוויג, ומרחיבה הרבה מעבר לספר הזה (למשל על יחסו לציונות).
הספר עצמו דיי ארוך יחסית לתוכנו, אותו ניתן לסכם בעמוד אחד או שניים. יתכן שצוויג רצה לייצר כמות, ואז הוא פותח בתאורים ארוכים ונשגבים, החוזרים על עצמם בצורות מגוונות.
בקריאה הראשונה נתקעתי, אחרי כמה עמודים. אחרי כל כך הרבה מילים נשגבות לא הרגשתי שקלטתי הרבה.
בנסיון הקריאה השני התקדמתי קצת יותר, אך שוב נתקעתי.
רק בפעם השלישית (הדד ליין של השלושים יום מתקרב!) הצלחתי להמשיך ולגמור לקרוא את כל הספר (המשך הספר קצת יותר מעניין, ויורד מהאבסטרקטיות של התחלתו).
הספר מזכיר בחלקו עבודה מחקרית, עם אזכורים של דמויות שונות ומושגים מאותה התקופה (אני התעלמתי מהם, נשגבו ממני).
למדתי מהספר על דמותו של אראסמוס, שוודאי השפיע על ההיסטוריה של הנצרות, במעבר מימי הביניים לרנסאנס, ומהקתוליות לרפורמה של לותר.
רעיונותיו ההומניים והתנגדותו לקנאות של אראסמוס שימשו וודאי מודל לרעיונותיו של צוויג עצמו. צוויג הרגיש צורך עז להנציח את אראסמוס באמצעות ספר זה.
בקיצור - זה לא ספר שמיועד להעביר את הזמן בטיסה, אבל מי שיצליח לצלוח את כולו ילמד קצת על אותה דמות היסטורית.

את רוצה להציץ לתוך נפש עריץ ולראות מהשורה הראשונה את הימים האחרונים של שלטון אימים?

חגיגת התיש – מריו וארגס יוסה

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לדומיניקני הוא להיות אינטליגנט או מוכשר

עלילה:
שלושה קוי עלילה סביב השלטון הדקטטורי של טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית: אשה שחוזרת לבקר את אביה אחרי ניתוק, קבוצת מחסלים שמתכננת להתנקש ברודן, והרודן עצמו (התיש).

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר רקע, פחות עלילה ודמויות

דמויות מעוררות: דחייה-ערכית, אמפתיה-כואבת, סקרנות-חולנית

וייב: אפי, מייאש, מותח

טון: קליל, מהרהר, מנותק

רומן פוליטי, היסטורי דחוס ושאפתני; מבוסס אירועים אמיתיים, שבוחן כיצד כוח מוחלט, והערצה כלפי בן אדם אחד, משחית מדינה שלמה.

אהבתי

הפרקים של הרודן מציגים אותו בצורה משכנעת, כריזמתית, אינטימית, חסרת פשרות והתנצלויות - לא משהו שתקראי כל יום. שני קווי העלילה האחרים מציגים סיפורים של אנשים פגומים וטובים, והכל מתלכד לסיפור מותח ומטריד.

אבל

עלילת המתנקשים עמוסה בעשרות שמות, ודרושה סבלנות להבין מי נגד מי, ומה הסיפור של כל אחד. תיאורי האלימות (כולל אלימות מינית) והעינויים מאוד גרפיים, לא משאירים מקום לדימיון, וקשים לקריאה.

בקיצור:

ספר מזעזע, מלמד, שיוצר חוויה אינטימית וקרובה עם אחד הדיקטטורים האכזריים ביותר של המאה העשרים.

פורסם במקור: אנטומיה של סיפור - חגיגת התיש https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%97%d7%92%d7%99%d7%92%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%a9/

הצהרת ב.מ.:
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט, אבל שאלתי אותה למה הדיקטטור (וגם הסופר) כל כך אובססיביים לזקפה שלו ולבריחת השתן. והיא אמרה לי שאין לך מה לשלוט במדינה אם אתה לא יכול לשלוט במה שיש לך בתחתונים.

אחד הספרים הפחות מרשימים שקראתי. מעשיית גבורה כתובה בחוסר כשרון כשכל תפקידה לפאר ולרומם את הגיבור שממש איננו מרשים, אך יודע לירות במקום וברגע המתאים. הרקע ההסטורי עשוי היה להיות מעניין איו הוקדש לו יותר, אבל הסופר די בזניח את ההסטוריה והפוליטיקה וטיפל בהם באורח שטחי ביותר. חבל

ספר מצויין. אמנם הגעתי אליו במקרה בלי שידעתי על קיומו בכלל, אבל כאשר ראיתי על הכריכה את שמו של הסופר פיליפ רות, ידעתי שכדאי לי. כתיבה מעולה שמעלה את רוח התקופה המקארתיסטית בארה"ב בשנות ה-50 של המאה הקודמת, בה רדיפות של כל מי שנחשד כקומוניסט הוכנס לרשימה שחורה. המספר כאן הוא נתן צוקרמן, אשר בתור נער התחבב על איירה רינגולד - גיבור הספור - מי שגדל כיהודי בניוארק ניו ג'רסי - גדל כפועל מכרות, שירת בצבא והגיע להיות כוכב תסכיתי רדיו, תוך שהוא נושא לאישה כוכבת קולנוע של הסרט האילם ואחר כך כוכבת תסכיתי רדיו. איירה מתחבר דרך חבר שהיה לו צבא לחוגי המפלגה הקומוניסטית בארה"ב וסופו שגם הוא נכנס לרשימה השחורה. השיא הוא הספר שכתבה אשתו - כוכבת הקולנוע - "התחתנתי עם קומוניסט". הסיפור מסופר דרך מפגש של נתן צוקרמן עם מורי רינגולד בן ה-90 אחיו של איירה שמספר לנתן את קורות אחיו וכל שאירע בחייו. כתוב נהדר, מעניין אם כי לא קל לגמרי לקריאה. העמודים האחרונים של הספר הם "פינאלה" מדהימה. מומלץ בחום.