מ.ז פייארבג, עוד עלם חמודות שנולד למשפחה יהודית התחיל את חייו בישיבה וכביכול נפל אל תוך תורת ההשכלה. סתם סיפור קלאסי, רק שקרה המקרה והוא גם למד עברית וגם נפגש בדמויות כמו סוקולוב ואחד העם, מה שהביא אותו בסוף לכתוב קצת עד שנפטר די מהר בגיל 24-25.
כתב כלמיני סיפורים, אך האחד שמייחד אותו זה הסיפור "לאן" שבקובץ הזה (שעל שמו קרויים כמה רחובות (מה גם אחד מהם אני מכיר מאוד טוב)).

בנוגע לתוכן, התחלה לא טובה. לא יודע מה העניין, אך אין שום ייחוד ושום הבדל בין זה לבין סיפור שאמא הייתה מספרת לילד שלה, רק בשפה אחרת. הווי אומר - סיפורים לא טובים ולא מעניינים, פשטניים מדי, חוץ מהאחרון שהיה בו עניין, והוא גם כאמור המוכר ביותר שלו: הסיפור "לאן" שיכל לבד לאכלס את הספרון. עיקרו ב"נחמן" המשוגע של האיזור (שנולד מכביכול סוג של קללה של חסיד שאבא שלו הרב (הכביכול מתנגד) התכחש אליו) שהשיגעון שלו נבע מהניכור החברתי ומחוסר החיבור שלו. יש ביקורת על החינוך היהודי, או על של אבא שלו לפחות, שלחץ עליו לעשות דברים עם נימוקים לא מוסברים והחריפות של נחמן הילד והנער הביאה אותו לידי חשיבה עמוקה ואט אט הסתירות התישו אותו ומשכו אותו כל פעם לצד אחר. הסיפור קצת טרחני ומזכיר את הראשונים בספרון כי נראה שהוא מנסה באמת לתאר את מה שטוב ומה שלא בפוטרוט ובלי עניין וזה יכול לעייף, אבל יש בסיפור מן מוסר ההשכל ומן הכוונה.
ככל הנראה מה שהביא את הכלל לשים אותו על נס ולתת לכמה רחובות את שם הסיפור שלו - זה שהמסקנה בסוף זה ללכת לארץ ישראל כי באמת שלא מצאתי שום עניין מיוחד, לא בסיפורים הרגילים שאין בהם כמעט כלום ולא בפנינה שלו, שלא הרשימה אותי בכלל.

מבלי להמשיך, אניח פה קטע של דוד פרישמן שבמקרה קראתי השבוע ושמרתי:
"הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מִחיבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חֻקות הממשלה, ומתנחלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש והרי הוא נחשב לתפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא נִתן בלתי אם ליחידי סגֻלה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר"

ספר מיוחד.

י.ל פרץ, איש ששמו הולך לפניו - ותמיד כשדיברתי על בשביס זינגר או על סופרי יידיש אחרים בנוכחות אנשים, היו צריכים לזרוק לי את השם שלו בחזה מנופח כי הרי מדובר בשם דבר! י.ל פרץ! אבל בגלל שהשם שלו נזרק אליי באותה נשימה עם עגנון ועם סתם סופרי יידיש מוכרים, אז לא לקחתי ברצינות את המרפקים. כלומר הוא כן סיקרן אותי וכן קניתי ספר שלו ועוד את האחד עם 40 הסיפורים כדי לגבש גם עליו דעה ולראות מה יש לו להגיד. בכל זאת, שם דבר עוד אפילו בתקופה שלו - והגיע הזמן (והיה זמן) שסופסוף קראתי אותו.

אז מה אגיד? אני מאשר את המרפקים שנתנו לי.
מדובר אמנם בליקוט אבל באמת רוב רובם של הסיפורים מיוחדים. מאוד יהודיים ולא כתובים בדרך מהממת ביותר אבל ניכר שבכל אחד מהם יש פאנצ' ככה שאמנם לא התלהבתי במיוחד מהתיאורים או מחיבור לדמויות התקופה אבל מוסר ההשכל אפשר לומר שהיה מאוד לעניין בצורת הכתיבה שלו. כאילו מתוך כל סיפור פרץ ידע לתת את הצביטה, את הקוועטש שמשאיר רושם.

משה כבר כתב על הספר הזה ביקורת והזכיר בזמנו את התרגום שלא מעביר את הכתיבה המקורית של פרץ, והרגשתי את זה. בכל זאת לא מדובר היה בבלהה רובינשטיין אבל עדיין, אם התרגום שלה היה גרוע, שלו פשוט בינוני. זה לא מיתרגם לשפת היום יום במאה אחוז והוא כן באיזשהו מקום מצליח להעביר בשפה את האווירה של התקופה ההיא, אבל עדיין מרגישים שמשהו קצת חסר, ואולי בגלל זה גם הרגשתי את חוסר ההתלהבות מצורת הכתיבה שלו.

בכל אופן, מדובר בספר שהייתי ממליץ וההנאה תהיה מובטחת למי שיהנה לא רק מהביקורת שפרץ מותח על כל מיני דברים, אלא מהלב הנמעך שמייחד כל סיפור.

לא יודע מה הסיפור שלי עם הוצאת תשע נשמות.
אולי בגלל שהם מוציאים ספרים בקצב גבוה? שהם נוגעים בשמות מעניינים? גם הפורמט והגודל מהווים יתרון, אבל יש לי יחסי אהבה - שנאה מאוד מבוססים איתם.
טוב לא באמת שנאה, בסופו של דבר אני מה שנקרא ''מפרגן'', אבל התאכזבתי מכלכך הרבה ספרים (כשההוצאה היא זאת שנושאת באחריות) שכשאני רואה ספר עם שמות כאלה מפוצצים, עם איורים יפים ובפורמט כזה אני לא מצליח להתאפק (ויש לי עוד כמה וכמה על המדף).
אז השגתי את הספר ולמרבה ההפתעה התאכזבתי שוב.

אני אתחיל מהחלק הראשון של טולסטוי - כאמור אם הייתי מבקר מישהו זה לא את טולסטוי עצמו, בסדר קורה שבוער לאיזה סופר לכתוב משל פשטני לא שנון או מיוחד, אבל מי שאיגד את זה, למה? לא יודע, לקחתי ספר של ''חמדנים קמצנים וכו' אבל לא עלה בדעתי שמדובר במשל כמו שרק משל יכול להיות. פשוט כמו שאלה ותשובה. האם זאת אשמתי? חשבתי יש פה איזה חידוש או אמירה, מה מוסיפה לי קריאה של סיפור על מישהו שלא נרגע ומחפש אדמות ואז מת כי חיפש יותר מדי? כי זה של טולסטוי? נו תודה מר טולסטוי על שהואלת להגיש לי את מוסר ההשכל בדרך כה פשוטה ולא כל-כך סיפורית, רק מר אדון המאגד, מה טוב ראית להכניס את הסיפור הזה לכותרת הנחמדה הזאת? יש טעם בסיפור כל פשוט בלי שום ייחודיות?

החלק השני של צ'כוב כבר הרגיש לי יותר סיפור. אמנם גם קצת סיפור רגיל מדי אבל איכשהו בסדר
לעומת החלק הראשון וגם לעומת החלק השלישי של פושקין שהיה הטוב מכולם. בסיפור של פושקין יש כבר איזה בשר, איזה קונפליקט, איזה תיאור, זה כבר סיפור שיכול היה לצאת בספר נפרד ואותו אהבתי.

סיימתי את הספר ורק הסיפור האחרון עומד לו לזכות.
כספר המאגד את שלושת הסיפורים אני לא מתרשם, גם לא משם הספר שמרגיש לי שאמור לתת ערך של קמצנים חמדנים עסקנים כשבפועל מדובר בשבילי בספר של סיפור אחד.

אה כן גם בסוף כתוב משהו על זה ש: ''בימים בהם הקריאה בישראל דועכת, התשובה שלנו בהוצאת תשע נשמות היא סדרת אוצרות…" אז אני ממש מוקיר תודה על המודעות העצמית ועל הדרך החתרנית והאמיצה לתת גם לאזרח הפשוט לשמר את הגחלת של הספרות שרק דועכת בתקווה לימים טובים של לפתוח ספר ברכבת אל מול כולי עלמא (גם לגבי זה אני לא יודע אם התחושה של האנטגוניזם לגישה של ההוצאה שייכת רק לי)

סיפורו של לזרוס אוורבוך, מהגר יהודי ב1908 שהגיע לשיקגו וניסה להתקיים אחרי שגם עבר את פרעות קישינב הגיע למפקד המשטרה למטרה מסוימת, זוהה כמתנקש וחוסל.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מורה לשעבר וסופר בהווה, שגם עם רזומה של מהגר (בוסני). הסיפור מעניין אותו, והוא מחליט לחקור אותו ולכתוב עליו, כשעם הסיפור של לזרוס מתגלה גם הסיפור שלו ומה הגורם להזדהות העמוקה שלו עם המקרה.

זה סגנון מעניין, לתת בידיים של דמות לבחון סיפור מציאותי עם שברים היסטורים כמו מין סיפור בתוך סיפור, כי לאותה הדמות גם יש אופי וחיים ודווקא על ידי הגילוי הזה שני הסיפורים מובאים ביחד וכאילו שזורים זה בזה בצורה שכל אחד יכול לשפוך אור אל השני.

כרעיון זה אולי נשמע קצת מסורבל, לספר כזה סיפור בתוך סיפור ולדאוג שכל הצדדים יוצאים נשכרים אבל זה נעשה בהצלחה גדולה בכתיבה שמציגה את הכאוס ואת ההזדהות - לאט לאט ובצורה נוגעת.

בד"כ כשאני כותב לעצמי סקירות קצרות אז יש שתי סיבות: אחת מגיעה מהצפה של מחשבות ורגשות, והשנייה הרגילה ההפכית של פשוט חוסר בהצפה ורגשות. הספר הזה טוב, אבל לא יודע אם בגלל קהות חושים קלה של עיסוקים מוגברים בגלל המצב או סתם הטבעה עצמית באסקפיזם - מצאתי בספר הזה טוב אך לא במידה גדולה שמעיפה. אני זוכר שקראתי עוד ספר של אותו סופר והרגשתי אותו דבר.
אז מעבר לכתוב אין לי עוד מה להוסיף יותר מדי, רק לסכם את הכל בתימצות המעצבן של "ספר טוב".

איטלו זבבו, או בשמו האמיתי אטורה שמיץ, היה סופר יהודי שנולד ב-1861 בטריאסטה שבאימפריה האוסטרו הונגרית (היום איטליה), למשפחה יהודית גרמנית, ומשם עבר לאיטליה מה ששיקף את שם העט שלו "איטלו זבבו" (איטלקי-שוואבי). הוא נישא ב-1896 לאלה וייל-שמיץ, קתולית, והתנצר לאחרמכן. זבבו עסק בעסקי זכוכית ובבנקאות, אך פרץ כסופר בזכות חברותו עם ג'יימס ג'ויס שתמך בו, נפטר ב-1928 בתאונת דרכים.

ובכן, זה סיפור לכאורה מעניין, מבט של אדם זקן שתבונתו בידו כאשר הוא נותן לעצמו ליפול בקסמי האהבה שוב, חווה את האהבה עם כל ההשפעות שלה ועוד על הגוף השברירי שלו (תארו לכם דפיקות לב והתקפי חרדה של מחשבות!), מה שמביא אותו בסוף לכתוב איזה חיבור על זיקנה וצעירוּת. אף אחד לא מזדהה איתו או לגמרי מבין אותו ולבסוף כמובן הוא מת.

לפני זה קראתי עוד ספר שלו שנקרא "בטלנותי" ולמרבה הפלא הוא עסק באותו קונספט, התאהבות של אדם זקן. בספר הקודם לא היה לי יותר מדי רושם לפה ולפה, כי שם זה היה קצת מטרחן מכיוון שזה היה בסגנון יותר תהייתי כזה, כאילו הסופר הכניס יד בבובת האצבע שהיא הזקן בספר, ותהה דרכו דברים כמו האם פילגש יכולה לרמות את הגוף ולהצעיר או לפחות לדחות את הקץ, לא בהצלחה רבה כי כאמור, לא נמלאתי ברושם.
במקרה הזה של הספר הנוכחי יש יותר סיפור במובן הטהור והעלילתי שלו, ופה כבר יותר נתפסתי. לא אהבתי לגמרי, זה הרגיש לי שהזקן הוא הדמות העיקרית יותר מדי, וכל הסובבים אותו מאוד שטחיים ובלי אופי, גם הנערה המאהבת שנשארה בצד כל הזמן, הייתי באמת רוצה להרגיש איך הוא מתאר מהמבט שלו מעבר למה הוא מרגיש שהוא מתאהב, הייתי רוצה שיתאר יותר את ההתנגשות שלו כבעל ניסיון עם מאהבת צעירה, את היחס איתה, אחרי הכל הזקן בסוף כותב איזה חיבור כי הוא עלה על "איזה משהו" בחיבור של זיקנה וצעירוּת והרי מה המשהו הזה בלי הצעירה - הצד השני.
ככה שגם פה יש את האלמנט הזה של בובת האצבע עם הזקן, רק בצורה פחות גסה.

אבל כל זה אין בכוחי, זה לא גירוד בגב שאפשר לכוון לנקודה היותר כיפית ומסה"כ הספר הזה לא התפוצצתי. הסיפור של הסופר מעניין, הרעיון מעניין, הביצוע בינוני ולא הספיק לי.
(כמעט תשע נשמות, אולי יבוא יום שאני אחשוב שההוצאה מוצדקת חוץ מזה שהיא נותנת את צווייג עם תרגום של הראל קין)

אני אוהב סיפורים קצרים. העניין זה שכשאני חושב לעצמי "קצרים" אני מתאר לעצמי ספר קצר, אבל עדיין עם איזה בשר קצת, משהו כמו איזור ה100 עמודים אולי. במקרה הזה, מדובר בספר בן 42 עמודים קטנים, שכולל שני סיפורים. אז לקצר כזה אני לא רגיל, וזאת חוויה מעניינת. שני הסיפורים בדרכם שלהם מציגים את הנקודה בדרך טובה, לא הרגשתי פיספוס או חוסר עניין, וזה היה די מדויק. כל אחד עורר בי מחשבות שנשארו, כאלה שאחרכך אפשר לדבר עליהם הרבה זמן. נדמה כי הדגש פה הוא לא על צורת הכתיבה או יותר נכון - הוא לא על אורך התיאורים או ציור החוויה, אלא דגש יותר על הנקודה שהסופר רוצה להעביר.

זה כן דבר שקצת קשה לי בכללי, הלהבין מה הסופר רוצה, אבל בסגנון שכזה אין פה יותר מדי מה לחפש לתפוס מבחינת נקודה שבה צריך להגיד "הסופר רצה X" אלא נקודה כללית של תהיות ומחשבות שאני מניח שהיו אמורים להתעורר עקב הקריאה. ואני חייב לומר שזה ממש נחמד, זה סגנון סיפורי של כמו זריקה, ברגע שיעמום או דאגה, טקסט של 20 עמודים יכול להכניס אותי להיפנוזת מחשבות.

הסיפור הראשון ''בחורש'': קצר ביותר על תקרית רצח ואונס. כמה זוויות קצרות מכמה דמויות שקשורות למעשה כמו וידוי של מישהו שרצח - השוטר שהיה שם, או בת הזוג שלו. אין פירוט או משהו כזה, רק תיאור חד וקצר על מה שקרה מכמה פיות. יש סתירות בין הגרסאות של הסיפורים, וזאת בעצם הנקודה. מזה גם העמקתי יותר בסיפור שיותר קשור אלינו - הטנק בדגניה.
אני זוכר שבזמנו שמעתי על הסיפור הזה ולא ייחסתי לו יותר מדי חשיבות, אבל אחרי הסיפור הזה, האבסורד יותר מפריע לי. זה מדהים בעיניי שיש סיפור עם חמש גרסאות שונות, וכל גרסה היא ממש סיפור. תמיד הייתי סקפטי עם סיפורים ותיאורים של אנשים כתוצאה מאינטואיציה וספקנות, בהרבה סיפורים ששמעתי הטלתי ספק כי ידעתי כמה בני אדם אוהבים "לשקר" ולהוסיף הרבה פרטים שנשמעים לא נחוצים אבל מנפחים את הסיפור - ועכשיו אני תמיד יכול לצרף להרגשה שלי את הסיפור הזה של הטנק בדגניה.

הסיפור השני "ראשומון": סיפור יותר עלילתי. מסופר מהמבט של הסופר, ומתאר את שקיעתה של טוקיו בעקבות כל מיני תופעות טבע, וכחלק מזה גם פיטורין של משרת כלשהו. אותו משרת נמצא תחת ראשומון (שער העיר של קיוטו, או לפחות אחד מהם) שהיה קצת מפוקפק באותו זמן בלילה ואיכלס הרבה פושעים וגנבים (גם היה מין מקום שזורקים בו גוויות לא רצויות) ומתוארת החוויה הנואשת שלו שם, עם איזו אישה זקנה. סיפור קצרצר מאוד יפה, עם משהו שנותן קצת חומר לחשוב. זה הז'אנר, והתרשמתי ממנו.

וכמובן, ביחס לכמות ולגודל מדובר בהמלצה חמה.

(נ"ב יש גם סרט שמבוסס שהתחלתי לראות ואיבדתי קצת עניין, לי אישית פשוט קשה עם סרטים, אבל גם כסרט הבנתי שזה היה איזה משהו פורץ דרך שממש מייצג בסיס לאיזה משהו בקולנוע. אז מדובר בדבר רציני, גם בעולמות האלה שאין לי בהם שמץ)

הנס הרברט גרים היה מורה גרמני, ובין היתר סופר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, פירסם את הספר "שלומפ" אך בעילום שם, מכיוון שהיו בו תיאורים לא מחמיאים לצבא הגרמני והוא לא ממש רצה להסתבך. כמו שהוא ניבא לאחר מכן הספר גם נשרף בכיכר העיר, וזהות הסופר נשארה בעילום שם לאורך זמן. בסופו של דבר (כדי להציל את עצמו ככה מספרים) הצטרף למפלגה הנאצית, אחרי כמה זמן נקרא לפגישה אצל השלטונות ויומיים לאחר מכן התאבד בירייה.

הספר מתאר את קורות שלומפ ערב מלחמת העולם הראשונה, מרגע ההתנדבות שלו ועד לסוף המלחמה כשהוא חוזר הביתה. הספר מחולק לשלושה חלקים אבל הוא מציג עלילה אחת ארוכה, כשכל פעם משהו אחר קורה איתו ברקע המלחמה.
יש איזו הילה של "תיאור מלחמת העולם הראשונה במלוא הזוועה והאבסורד שבה" כמו שכתוב בגב הספר, כי התיאור באמת מרגיש אותנטי מעיניים של חייל צעיר בלי שום צנזורה וכיסוי.
אני יכול להבין את המתפעמים מאופן ההגשה והדרך בה הוא מתאר את השוחות, את הקיום שלו כחייל במערכה חצי מתפקדת ובחוסר הביטחון שלו במערכת ובכלל - בצורך שלו לשרוד, אבל לא ממש התחברתי להתפעמות.
אני חושש שהרבה מזה תלוי בתרגום שהיה לי ממש מוזר. לאורך כל הקריאה היו לי מין באמפים קטנים של אי הבנה וזה מאוד הרס לי את הקריאה הרציפה והזורמת. אין לי איזו טענה ספציפית וממוקדת, אבל העברית הקריאה של הספר לא זרמה לי ביותר.
בכל מקרה, הכתיבה הרגישה לי מאוד פרווה, התיאור של העלילות ברובו לא היה מיוחד ולא התרשמתי מאיזה משהו מבריק או אירוני במיוחד. כן, יש הרבה עניין בתיאור מלחמה ובקשיים של חייל (במיוחד בתקופה כמו זאת של מלחמת העולם הראשונה) אבל אני זוכר מספרים אחרים שגם נגעו באותה תקופה שהשאירו עליי הרבה יותר רושם.

אז הסיפור שלו כגרמני שכתב ספר בעילום שם כדי לא להסתבך וזה שהוא היה חלק מהמפלגה הנאצית מטעמי הישרדות ביחד עם ההתאבדות שלו יכול להיות מעניין בשביל להבריק עם איזה ספר חדש בהוצאה נישתית, והאמת שגם הספר עצמו לא רע בכלל, סיימתי אותו ולא סבלתי - אי אפשר לומר שהוא גרוע, אבל כל זה לא הספיק לי.

ההיכרות שלי עם ברדיצ'בסקי אמנם התחילה מרומן (רעם היופי), אך עיקר ההתעסקות שלי בו סובבת סביב כל מיני מאמרים שלו. לא מאמרים שאני יכול לדקלם או אפילו להגיד נקודות, מהסיבה הפשוטה שמאוד נהניתי לקרוא את התוכן העיוני שלו וזה התחיל מספר מאמרים שהוצאת בלימה (שבפער זוכה בהוצאה עם הספרים הכי יפים) הוציאה שסיקרן אותי מאוד. הנושאים שהוא נגע בהם והשפה העשירה משכו אותי לקנות את הספר וגם לגלות שאין לי עם התוכן שלו אפילו קצת. לא התחברתי כמעט לשום רעיון שלו, אבל עדיין קראתי הכל, כי הכתיבה היפה והרעיונות הגרנדיוזיים היו לי יפים לקריאה, לא מעבר.

הספרון הנוכחי מאגד בתוכו שלושה רומנים שונים, שאפשר לזהות ביניהם איזה קשר:
הרומן הראשון "בסתר רעם" כתוב מאוד יפה אבל עמוס מאוד בפרטים ואפילו החילוק למלא פסקאות לא עוזר לו. אם תקראו את זה בהפסקים כמעט בטוח שתשכחו מי עשה מה, וגם כשתגיעו לסוף לא בטוח שתבינו פשר של דמויות מסוימות שנפתחו ונסגרו.

הרומן השני "בית תבנה" - סיפור הרבה יותר מגובש מקודמו. גם הוא עוסק בתאוות בשרים ובאישה יפה, אבל כאילו בסיפור הזה הדמויות ממוקדות, וכיאה לסיפור הקצר שהוא, מצליח להיות בדיוק במידה הנכונה, בלי התפזרות מיותרת. סיפור נחמד ביותר.

הרומן השלישי "גרי רחוב", הוא כאילו כמו הראשון אבל קצר יותר, אז זה לא כזה נורא. סיפור על כמה משפחות מאיזה רחוב אחד שלכל אחד הפעקאלע שלו, יש התפזרות בלי פואנטה מסוימת, אבל כאמור גם עם החסרונות בדמיון לרומן הראשון - האורך שלו עושה את זה סביל.

לסיכום: ברדיצ'בסקי כותב בעברית מאוד יפה וכיפית, אבל זה בא לרעתו במקרה והרומן שהוא כותב לא מגובש מספיק. בספר הזה מובאים שלושה רומנים, ובכל אחד רואים הילוך אחר שלו, יש אחד בו הוא מתפזר, יש אחד בו הוא ממונן, ויש את האמצעי שהוא טוב מאוד. כמכלול הספר לא צלח לדעתי, והרושם הכללי לגביו שמונח אצלי התגבש יותר. הדרך בה הוא כותב מבחינת תיאורים ושפה מאוד יפה ומיוחדת, אבל זה הדבר היחיד שיכול להאיר אצלו לגביי. הפרוזה שלו הרגישה לי כל הזמן לא טובה מספיק, והתוכן העיוני שלו כלל לא מדבר אליי כתוכן, אבל זה מספיק לי כדי להנות מהשפה והתיאורים, מה שלא כלכך עובד אצלי בפרוזה.

ההוצאה של "ספריית תרמיל" לא זרה לי, ולא פעם מצאתי איזה ספרון צהוב ומתפורר מהסדרה, שהדרך היחידה להגיע אל התוכן שלו היתה דרך ספריית תרמיל. כמו כן רק לאחרונה ידעתי על ההיסטוריה של ההוצאה הזאת והשטיק שלהם להיות נגישים לחיילים עם הגודל של הספרונים (עד היום אני מצליח להחזיק בכיסים של המדים גם כאלה יותר גדולים אבל לפחות לכיס האחורי של הג'ינס זה כן נכנס) ואפילו התלהבתי קצת מהעובדה שהספרונים האלה ממש נמכרו בשקמ, מה שיש מצב שגם היום היה הולך.

בכל אופן, בנוגע לגישה של התוכן הלא שכיח, לא כך המקרה בספרון הנוכחי שהרי קדמו לו הוצאות לחלק מהסיפורים וגם כיום אפשר לקרוא את הקצרצרים בפרויקט בן יהודה.
אז אלישבע. את "סמטאות" שלה קראתי ואהבתי, והיא בפני עצמה מאוד סיקרנה אותי. אין מה לחדש לגביה יותר מדי, רק שכשראיתי את אוגדן הסיפורים הזה עלה בי שוב הרצון לקרוא עוד ממנה.

הספרון בנוי משישה סיפורים קצרים, שמחזיקים בתוכם מהתמצית של אלישבע. אמנם משוררת וסופרת מוכרת מז'אנר הספרות העברית, אבל העובדה שהיא הייתה גויה לא עזרה לה יותר מדי (בתחום ובכלל, בארץ) - הרבה בדידות וניכור (החליטה ג"כ שלא להתגייר) היו מנת חלקה, והרבה מזה ניכר שהשפיע על הסיפורים.

בסיפורים אין איזו התגלגלות אירועים מותחת או מפתיעה, אין התחכמות של עלילה או פיתוח מורכב. הסיפורים שלה מאוד סיפוריים, העברית ציורית ויפה, והמסר הפשוט שלפעמים נדמה כחסר פואנטה - מגיע כחלק בלתי נפרד מהאווירה הציורית של הסיפור.
וביתר פירוט:

מקרה טפל: מספר את סיפורה של מניה, שמתמודדת עם הקיום שלה כיהודייה בחברה הרוסית הרגילה, כשברקע עלילות הדם - הסיפור מעביר את התחושות והמחשבות שלה - איך חברים שלה יקבלו אותה? איך הם מתנהגים כשהם מדברים על "הנושאים החמים" בהם יש גם קצת אנטישמיות?

ימים ארוכים: סיפור על מישהי צעירה (בלשון סגי נהור) שנמצאת בעיירת נופש והבדידות שלה מביאה אותה לידי דמיונות שווא בנוגע לבן המוצלח והנאה של בעלת הבית. שוב בדידות, עם מודעות למצב שלה, מה שגם גורם לה רק לדמיין ולתאר לעצמה את העולם שבו הייתה רוצה לחיות.

מלכה לעברים: סיפור בסגנון של הראשון, התאהבות קטנה של מר בחור ב"מליה" בת עשירים שמוצאת בו עניין עקב המקום שלו באומנות. עם הזמן הוא מגלה שהיא יהודייה, והיא מתחילה להיכנס לתהיות ובילבולים עד שמחליטה לעזוב אותו לטובת חיים עם מישהו שיכול לעזור לה לפתח את מה שהיא קוראת לו ה"נשמה" בהכוונה לזה שהיא יהודייה, ואת הסוף שלה שמגלים, סיפור בו הוא הגיבור אבל כולו מתעסק בה, אפילו בסוף

שגיונות: גם כן סיפור אהבה רק שהפעם מישהי נמשכת לאיזה דמות מוערצת, ובסוף בגלל אחותה וגיסה - עוזבת אותו בלי שום מצפון ועם מודעות לניצול של האינטליגנציה שלו. בסיפור הזה יש יותר מהתאהבות דמיונית או רומנטית, יש התאהבות יותר בוגרת ועניינית, כמו כן כל הגישה של הסיפור יותר בוגרת ופחות עוסקת בתמציתיות של אלישבע.

נרות של שבת: הסיפור הכי מאופיין של אלישבע מהספרון. מאופיין הכוונה מהמקום של הבדידות, הנוכריות, והזיקה ליהדות. גויה שנתקלת במראה משפחתי של הדלקת נרות נוצרת את הזיכרון שמשפיע עליה שנים קדימה, ומתעמתת עם העובדה שגם אהבה עם המורה היהודי לא יכולה להתממש נוכח העובדות.

האמת: הקצר ביותר, שמתאר בצורה הכי פחות מתוחכמת ויצירתית את הבדידות. מישהי שמוצאת גיבורים בכל מקום ומאמצת אותם בדמיון שלה, כל פעם גיבור אחר עד שמתה, ומי שקוראת את היומנים מלאת פליאה על חיי החברה של אותה אחת, רק שהיא לא יודעת את האמת - שזה התוצר האפרורי של הבדידות.

ואחרי כל זה, האימלוק המתבקש הוא שאני ממליץ על הקריאה. אני ממליץ גם לגגל על אלישבע, הסיפור שלה מרתק, והספרון הזה מייצג אותה בצורה הרבה יותר טובה מהרומן היותר מוכר שלה "סמטאות".