פרץ סמולנסקין והכל, מוכר (לי בעיקר) בגלל ההקשר הציוני שלו, רק שעכשיו הגיעה דעתי לבדוק את עמדתו כסופר. הרומן הזה מהנחשבים שלו והוא מצוין.

בהרבה רומנים מהתקופה הזאת יש את הצדדים היותר סיפוריים, כאלה שהצד הסיפורי בהם יותר שולט ויש את אלה שניכרת בהם דווקא אמירה מסוימת. פעמים שהאמירה משתלטת על איכות הסיפור ואז תתאים לכל אלה מחפשי האמירות ופעמים מדובר בפשוט ''סתם'' רומנים טובים.

לעניות דעתי הרומן הזה משלב את שני הצדדים בצורה טובה מאוד: העלילה של סמולנסקין לא באה רק להציג את האמירה שלו בעניין אנשי ההשכלה והמעמדות בעיירה היהודית אלא גם מספרת סיפור סיפורי כשלעצמו. הדמות הראשית, יעקב חיים, לא דמות שטחית שנועדה לדובב את שפתי סמולנסקין, הרגשתי שיש בה הרבה מאשר סתם מישהו שנועד להזיז את הסיפור ולגרום לעיירה לבעור ולהציג את האמת האנושית שלה ומאוד אהבתי את השתלשלות האירועים.
הסגנון די טראגי והסוף אפילו הפתיע אותי למרות שלא היה אמור.

עם הסגנון המדובר לא ניכרת איטיות בעלילה והוא מומלץ בחום כי הוא לא רק מייצג איזו ביקורת או דעה מעייפת על מצב היהודים אלא גם מספר סיפור שראיתי בו הרבה טוב.

כמו כן, איזה שם יפה זה פרץ

חלק ב'
מכיוון שבקודם לא פירטתי יותר מדי על עניין הספר, חשבתי שיהיה נכון לציין דווקא בחלק השני, שיותר רציני ופחות עלילתי מחלקו הראשון.

כאמור מרגיש שעניין הספר הזה פחות להגיש רומן ויותר להעלות נקודה מסוימת, שבאותה התקופה הייתה מדוברת מאוד בין כל אנשי ההשכלה:

עיקרו טוען שהרעה החולה בדת הנתונה באותו הזמן נטועה בשמאל הדוחה של עולם הרבנות ובחוסר ההקשבה וההבחנה מצידם.
זה כמו סוג של מאמר שמסביר - ואפשר להתחבר לזה - שקיצוניות גורמת לקיצוניות ודווקא חניקה של דרך או רעיון יכולה להביא להקצנה שלו או של אחר בצורה הפוגעת ברעיון כמו למשל דרך החסידות כרעיון של קריאת תגר על הלך הרוח הכביכול ליטאי שהיה נתון ומה שנהיה מזה בדמות טירוף והזיות כמו שהוא מסביר בפנים.
כמו שאפשר להבין, בחלק הזה יש כבר קטעים שאפילו קצת סוטים מהרומן ופשוט עוסקים בלהסביר את תפיסת העולם.

אפשר להתווכח עם תפיסת העולם ועם מה שהוא בא להגיד, אבל דרך הביטוי של הרומן והמקום הסה''כ הגיוני שלו נותנים מבט מאוד מעניין ואנושי לאותה התקופה ולתפיסת האנשים.

הספר לא גמור ומסתיים בפתאומיות, אבל לא ראיתי בזה חיסרון או הפרעה כי הרגשתי שהתחושה הנגרמת מעצם הקריאה היא העניין והעלילה נבנתה כמו שצריך ככה שלא הרגשתי חיסרון באי סגירת המעגל.

השם של ר.א ברודס קפץ לי המון פעמים דווקא בהקשר של הספר הזה בעל השם המאוד מזמין של ''הדת והחיים'' והוא קפץ לי בעיקר בספרים אחרים מבערך אותה התקופה.
אחרי קצת קשיים הצלחתי להשיג את שני הכרכים (שבעיקרון הרומן מחולק ל3 כאשר השני מתחיל כבר בערך הראשון), ואני שמח.
הרבה זמן רציתי להרגיש כמו שהרגשתי מצמח אטלס של חיים גראדה. סגנון הכתיבה והסיפוריות שסביב הנושא הדתי הרגשי, היו לי מאוד מעוררי הזדהות וחיזקו את החוויה שלי. בספר הזה, שיש שיאמרו שבאיזה שלב קיבל אופי יותר מסאי - נהנתי ביותר גם מסגנון הכתיבה העברית, וגם מהסאבטקסט הנפלא.

עם זאת, הרומן עלילתי אבל ניכר שלא העלילה הפשטנית היא העיקר וזה כבר עניין של סגנון. ניכרת הזעקה, גם בעלילה עצמה דברים מתגלגלים ככה שהמציאות והמצב גדולים אפילו עבור הדמויות - וזה היופי, כי כל העלילה כן שומרת על סגנון קו מסוים, פשוט זה לא סגנון סטנדרטי שרק מצייר סיפור (אם גם אתעלם מהכמות הלא קטנה שם של הדרשות והרפרנסים התורניים כי במובן מסוים זה חלק מהעניין והזעקה - קריאת התגר על התפיסה ההלכתית המקובלת ומתוך מקום שכלתני והגיוני)

ככה או ככה, מצאתי את עצמי לא מרגיש מסורבל או מחוסר עניין על אף הקטעים היבשים שמדי פעם, היה לי חשוב להבין מה המחבר רוצה והתבנית העלילתית עשתה את הכל הרבה יותר קריא ומהנה.

מ.ז פייארבג, עוד עלם חמודות שנולד למשפחה יהודית התחיל את חייו בישיבה וכביכול נפל אל תוך תורת ההשכלה. סתם סיפור קלאסי, רק שקרה המקרה והוא גם למד עברית וגם נפגש בדמויות כמו סוקולוב ואחד העם, מה שהביא אותו בסוף לכתוב קצת עד שנפטר די מהר בגיל 24-25.
כתב כלמיני סיפורים, אך האחד שמייחד אותו זה הסיפור "לאן" שבקובץ הזה (שעל שמו קרויים כמה רחובות (מה גם אחד מהם אני מכיר מאוד טוב)).

בנוגע לתוכן, התחלה לא טובה. לא יודע מה העניין, אך אין שום ייחוד ושום הבדל בין זה לבין סיפור שאמא הייתה מספרת לילד שלה, רק בשפה אחרת. הווי אומר - סיפורים לא טובים ולא מעניינים, פשטניים מדי, חוץ מהאחרון שהיה בו עניין, והוא גם כאמור המוכר ביותר שלו: הסיפור "לאן" שיכל לבד לאכלס את הספרון. עיקרו ב"נחמן" המשוגע של האיזור (שנולד מכביכול סוג של קללה של חסיד שאבא שלו הרב (הכביכול מתנגד) התכחש אליו) שהשיגעון שלו נבע מהניכור החברתי ומחוסר החיבור שלו. יש ביקורת על החינוך היהודי, או על של אבא שלו לפחות, שלחץ עליו לעשות דברים עם נימוקים לא מוסברים והחריפות של נחמן הילד והנער הביאה אותו לידי חשיבה עמוקה ואט אט הסתירות התישו אותו ומשכו אותו כל פעם לצד אחר. הסיפור קצת טרחני ומזכיר את הראשונים בספרון כי נראה שהוא מנסה באמת לתאר את מה שטוב ומה שלא בפוטרוט ובלי עניין וזה יכול לעייף, אבל יש בסיפור מן מוסר ההשכל ומן הכוונה.
ככל הנראה מה שהביא את הכלל לשים אותו על נס ולתת לכמה רחובות את שם הסיפור שלו - זה שהמסקנה בסוף זה ללכת לארץ ישראל כי באמת שלא מצאתי שום עניין מיוחד, לא בסיפורים הרגילים שאין בהם כמעט כלום ולא בפנינה שלו, שלא הרשימה אותי בכלל.

מבלי להמשיך, אניח פה קטע של דוד פרישמן שבמקרה קראתי השבוע ושמרתי:
"הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מִחיבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חֻקות הממשלה, ומתנחלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש והרי הוא נחשב לתפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא נִתן בלתי אם ליחידי סגֻלה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר"

ספר מיוחד.

י.ל פרץ, איש ששמו הולך לפניו - ותמיד כשדיברתי על בשביס זינגר או על סופרי יידיש אחרים בנוכחות אנשים, היו צריכים לזרוק לי את השם שלו בחזה מנופח כי הרי מדובר בשם דבר! י.ל פרץ! אבל בגלל שהשם שלו נזרק אליי באותה נשימה עם עגנון ועם סתם סופרי יידיש מוכרים, אז לא לקחתי ברצינות את המרפקים. כלומר הוא כן סיקרן אותי וכן קניתי ספר שלו ועוד את האחד עם 40 הסיפורים כדי לגבש גם עליו דעה ולראות מה יש לו להגיד. בכל זאת, שם דבר עוד אפילו בתקופה שלו - והגיע הזמן (והיה זמן) שסופסוף קראתי אותו.

אז מה אגיד? אני מאשר את המרפקים שנתנו לי.
מדובר אמנם בליקוט אבל באמת רוב רובם של הסיפורים מיוחדים. מאוד יהודיים ולא כתובים בדרך מהממת ביותר אבל ניכר שבכל אחד מהם יש פאנצ' ככה שאמנם לא התלהבתי במיוחד מהתיאורים או מחיבור לדמויות התקופה אבל מוסר ההשכל אפשר לומר שהיה מאוד לעניין בצורת הכתיבה שלו. כאילו מתוך כל סיפור פרץ ידע לתת את הצביטה, את הקוועטש שמשאיר רושם.

משה כבר כתב על הספר הזה ביקורת והזכיר בזמנו את התרגום שלא מעביר את הכתיבה המקורית של פרץ, והרגשתי את זה. בכל זאת לא מדובר היה בבלהה רובינשטיין אבל עדיין, אם התרגום שלה היה גרוע, שלו פשוט בינוני. זה לא מיתרגם לשפת היום יום במאה אחוז והוא כן באיזשהו מקום מצליח להעביר בשפה את האווירה של התקופה ההיא, אבל עדיין מרגישים שמשהו קצת חסר, ואולי בגלל זה גם הרגשתי את חוסר ההתלהבות מצורת הכתיבה שלו.

בכל אופן, מדובר בספר שהייתי ממליץ וההנאה תהיה מובטחת למי שיהנה לא רק מהביקורת שפרץ מותח על כל מיני דברים, אלא מהלב הנמעך שמייחד כל סיפור.

אני יכול להתחיל לנסות לכתוב על המחבר או על מה שהביא לכתיבה של הספר הזה, אבל אני חושב שאין בזה שום עניין. למה? כי אין פה באמת משהו לתפיסא ביה.
אין פה איזה משהו עמוק או בעל עניין עם גנים (כמו למשל גינת בר של מאיר שלו) ובכל זאת הכתובים הללו הוצאו כספר. בצורה הכי כללית שמרגישה לי גם הכי מדויקת, בסה"כ מדובר בפיסה מעניינת.
תאודור צריץ' שיוצא מהבית שלו בסרייבו לרחבי אירופה, מתרשם מגנים ומהסיפורים שלהם בצורה שמביאה לידי כתיבה. אין פה איזו פנינה ספרותית, לא נסחפתי, הציורים נחמדים, אבל כמו שהתחלתי את הספר ככה גמרתי אותו והכל הרגיש לי כמו כתבה מעניינת וארוכה בעיתון של שבת בבוקר שלא זוכרים אחר כך.
אין מה לומר, האווירה של אהבת הגינון והכל מאוד רגיל וזה לא עושה את הספר גרוע, בסופו של דבר הוא נחמד ועושה את שלו בלהפיג את השיעמום (במקרה שלי ברכבת), זה כיף ללכת יד ביד עם הסופר ולשמוע סיפורים רגילים על גינות, מה לעשות.

אבל לא מצאתי כל כך מכל איך שהרבה תיארו אותו בכל מיני מקומות, ודווקא הציפייה גרמה לי לסווג אותו סתם כספר יפה שהיה יכול להסתכם בכתבה עייפה ונחמדה בעיתון.

לא יודע מה הסיפור שלי עם הוצאת תשע נשמות.
אולי בגלל שהם מוציאים ספרים בקצב גבוה? שהם נוגעים בשמות מעניינים? גם הפורמט והגודל מהווים יתרון, אבל יש לי יחסי אהבה - שנאה מאוד מבוססים איתם.
טוב לא באמת שנאה, בסופו של דבר אני מה שנקרא ''מפרגן'', אבל התאכזבתי מכלכך הרבה ספרים (כשההוצאה היא זאת שנושאת באחריות) שכשאני רואה ספר עם שמות כאלה מפוצצים, עם איורים יפים ובפורמט כזה אני לא מצליח להתאפק (ויש לי עוד כמה וכמה על המדף).
אז השגתי את הספר ולמרבה ההפתעה התאכזבתי שוב.

אני אתחיל מהחלק הראשון של טולסטוי - כאמור אם הייתי מבקר מישהו זה לא את טולסטוי עצמו, בסדר קורה שבוער לאיזה סופר לכתוב משל פשטני לא שנון או מיוחד, אבל מי שאיגד את זה, למה? לא יודע, לקחתי ספר של ''חמדנים קמצנים וכו' אבל לא עלה בדעתי שמדובר במשל כמו שרק משל יכול להיות. פשוט כמו שאלה ותשובה. האם זאת אשמתי? חשבתי יש פה איזה חידוש או אמירה, מה מוסיפה לי קריאה של סיפור על מישהו שלא נרגע ומחפש אדמות ואז מת כי חיפש יותר מדי? כי זה של טולסטוי? נו תודה מר טולסטוי על שהואלת להגיש לי את מוסר ההשכל בדרך כה פשוטה ולא כל-כך סיפורית, רק מר אדון המאגד, מה טוב ראית להכניס את הסיפור הזה לכותרת הנחמדה הזאת? יש טעם בסיפור כל פשוט בלי שום ייחודיות?

החלק השני של צ'כוב כבר הרגיש לי יותר סיפור. אמנם גם קצת סיפור רגיל מדי אבל איכשהו בסדר
לעומת החלק הראשון וגם לעומת החלק השלישי של פושקין שהיה הטוב מכולם. בסיפור של פושקין יש כבר איזה בשר, איזה קונפליקט, איזה תיאור, זה כבר סיפור שיכול היה לצאת בספר נפרד ואותו אהבתי.

סיימתי את הספר ורק הסיפור האחרון עומד לו לזכות.
כספר המאגד את שלושת הסיפורים אני לא מתרשם, גם לא משם הספר שמרגיש לי שאמור לתת ערך של קמצנים חמדנים עסקנים כשבפועל מדובר בשבילי בספר של סיפור אחד.

אה כן גם בסוף כתוב משהו על זה ש: ''בימים בהם הקריאה בישראל דועכת, התשובה שלנו בהוצאת תשע נשמות היא סדרת אוצרות…" אז אני ממש מוקיר תודה על המודעות העצמית ועל הדרך החתרנית והאמיצה לתת גם לאזרח הפשוט לשמר את הגחלת של הספרות שרק דועכת בתקווה לימים טובים של לפתוח ספר ברכבת אל מול כולי עלמא (גם לגבי זה אני לא יודע אם התחושה של האנטגוניזם לגישה של ההוצאה שייכת רק לי)

סיפורו של לזרוס אוורבוך, מהגר יהודי ב1908 שהגיע לשיקגו וניסה להתקיים אחרי שגם עבר את פרעות קישינב הגיע למפקד המשטרה למטרה מסוימת, זוהה כמתנקש וחוסל.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מורה לשעבר וסופר בהווה, שגם עם רזומה של מהגר (בוסני). הסיפור מעניין אותו, והוא מחליט לחקור אותו ולכתוב עליו, כשעם הסיפור של לזרוס מתגלה גם הסיפור שלו ומה הגורם להזדהות העמוקה שלו עם המקרה.

זה סגנון מעניין, לתת בידיים של דמות לבחון סיפור מציאותי עם שברים היסטורים כמו מין סיפור בתוך סיפור, כי לאותה הדמות גם יש אופי וחיים ודווקא על ידי הגילוי הזה שני הסיפורים מובאים ביחד וכאילו שזורים זה בזה בצורה שכל אחד יכול לשפוך אור אל השני.

כרעיון זה אולי נשמע קצת מסורבל, לספר כזה סיפור בתוך סיפור ולדאוג שכל הצדדים יוצאים נשכרים אבל זה נעשה בהצלחה גדולה בכתיבה שמציגה את הכאוס ואת ההזדהות - לאט לאט ובצורה נוגעת.

בד"כ כשאני כותב לעצמי סקירות קצרות אז יש שתי סיבות: אחת מגיעה מהצפה של מחשבות ורגשות, והשנייה הרגילה ההפכית של פשוט חוסר בהצפה ורגשות. הספר הזה טוב, אבל לא יודע אם בגלל קהות חושים קלה של עיסוקים מוגברים בגלל המצב או סתם הטבעה עצמית באסקפיזם - מצאתי בספר הזה טוב אך לא במידה גדולה שמעיפה. אני זוכר שקראתי עוד ספר של אותו סופר והרגשתי אותו דבר.
אז מעבר לכתוב אין לי עוד מה להוסיף יותר מדי, רק לסכם את הכל בתימצות המעצבן של "ספר טוב".

איטלו זבבו, או בשמו האמיתי אטורה שמיץ, היה סופר יהודי שנולד ב-1861 בטריאסטה שבאימפריה האוסטרו הונגרית (היום איטליה), למשפחה יהודית גרמנית, ומשם עבר לאיטליה מה ששיקף את שם העט שלו "איטלו זבבו" (איטלקי-שוואבי). הוא נישא ב-1896 לאלה וייל-שמיץ, קתולית, והתנצר לאחרמכן. זבבו עסק בעסקי זכוכית ובבנקאות, אך פרץ כסופר בזכות חברותו עם ג'יימס ג'ויס שתמך בו, נפטר ב-1928 בתאונת דרכים.

ובכן, זה סיפור לכאורה מעניין, מבט של אדם זקן שתבונתו בידו כאשר הוא נותן לעצמו ליפול בקסמי האהבה שוב, חווה את האהבה עם כל ההשפעות שלה ועוד על הגוף השברירי שלו (תארו לכם דפיקות לב והתקפי חרדה של מחשבות!), מה שמביא אותו בסוף לכתוב איזה חיבור על זיקנה וצעירוּת. אף אחד לא מזדהה איתו או לגמרי מבין אותו ולבסוף כמובן הוא מת.

לפני זה קראתי עוד ספר שלו שנקרא "בטלנותי" ולמרבה הפלא הוא עסק באותו קונספט, התאהבות של אדם זקן. בספר הקודם לא היה לי יותר מדי רושם לפה ולפה, כי שם זה היה קצת מטרחן מכיוון שזה היה בסגנון יותר תהייתי כזה, כאילו הסופר הכניס יד בבובת האצבע שהיא הזקן בספר, ותהה דרכו דברים כמו האם פילגש יכולה לרמות את הגוף ולהצעיר או לפחות לדחות את הקץ, לא בהצלחה רבה כי כאמור, לא נמלאתי ברושם.
במקרה הזה של הספר הנוכחי יש יותר סיפור במובן הטהור והעלילתי שלו, ופה כבר יותר נתפסתי. לא אהבתי לגמרי, זה הרגיש לי שהזקן הוא הדמות העיקרית יותר מדי, וכל הסובבים אותו מאוד שטחיים ובלי אופי, גם הנערה המאהבת שנשארה בצד כל הזמן, הייתי באמת רוצה להרגיש איך הוא מתאר מהמבט שלו מעבר למה הוא מרגיש שהוא מתאהב, הייתי רוצה שיתאר יותר את ההתנגשות שלו כבעל ניסיון עם מאהבת צעירה, את היחס איתה, אחרי הכל הזקן בסוף כותב איזה חיבור כי הוא עלה על "איזה משהו" בחיבור של זיקנה וצעירוּת והרי מה המשהו הזה בלי הצעירה - הצד השני.
ככה שגם פה יש את האלמנט הזה של בובת האצבע עם הזקן, רק בצורה פחות גסה.

אבל כל זה אין בכוחי, זה לא גירוד בגב שאפשר לכוון לנקודה היותר כיפית ומסה"כ הספר הזה לא התפוצצתי. הסיפור של הסופר מעניין, הרעיון מעניין, הביצוע בינוני ולא הספיק לי.
(כמעט תשע נשמות, אולי יבוא יום שאני אחשוב שההוצאה מוצדקת חוץ מזה שהיא נותנת את צווייג עם תרגום של הראל קין)