אומרים על אהרון מגד שהכתיבה לא הייתה רק אורח חייו אלא חייו! והיות והוא זכה להגיע לגיל מופלג –96– הוא הספיק להוציא תחת ידו מספר לא מבוטל של ספרים– 30 רומנים, כשרבים מהם נחשבים ליצירות מופת. הוא היה מחזאי ופובליציסט וחתן פרס ישראל לספרות, אבל לפני הכול הוא נחשב לאיש דעתן, ציוני ואכפתי, סמן מרכזי של המפה התרבותית-פוליטית הישראלית. חיים באר אמר עליו ש"הוא היה הלחם והחמאה של הספרות" בקיצור אחד מעמודי התווך שלנו.
ומה שהביא לפרסומו היה "החי על המת" שבוודאי רבים מאתנו קראנו עוד בשנות העשרה. כתיבתו נחשבת לכתיבה מאוזנת מאוד. לא יוצאת דופן כדבריו, כזו ש"נכתבת מלב הבית, מקורות הבית" (ציטוט של חיים באר). לאחרים הוא השאיר את היוצא דופן. הוא עצמו הרגיש נוח במרכז ובכתביו אפשר למצוא את האוטוביוגרפיה הפרטית שלו, את אישיותו ואת הביטוי לאמונות שלו ולראיית עולמו, תוך ציוני דרך לתמורות שחלו במציאות הישראלית מאז ועד היום.
ובדומה ליהודית הנדל הוא הרבה לכתוב על ה"אנטי גיבור", המובס והדחוי "הלוא יוצלח" העומד בשולי החברה שבכוחנות שלה דורסת אותו, על ,הלא שייך' הכמה תמידית להיות שייך.
מגד היה נוהג לומר על ספריו שהם "לקוחים מעפר הארץ על כל הסתירות המלחמות והאיומים לקיומה", ואת "עשהאל" הוא כתב כמעין יומן, יומן של איש תימהוני, יליד מושבה בגליל שמנסה להתערות ללא הצלחה בחברה התל אביבית, שמאז היותה "אחוזת בית" נודעה כמרכז חיי הבוהמה, התרבות וחיי הלילה של ישראל על כול הגוונים המתווספים לזה כשברקע יחסיו עם שתי הנשים המשמעותיות בחייו. האחת -אומנית תל אביבית תלושה והשנייה האם השורשית והקשה.
סיפור על בדידות ועל כמיהה למגע אנושי בהוויה של ניגודים .
"הכתיבה היא מונולוג", כך מגד נהג לומר, "אך היא מונולוג המקווה להיות דיאלוג" וכן, הוא בהחלט מצליח לגרום לנו להשתתף בשיח שלו.
קלסיקה במיטבה, מומלץ למי שעדיין לא קרא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
