ישראל, השעה 03:15 , דממה ושקט בחוץ.
רצה על קצות האצבעות, חלילה לא להעיר את הילדים, זה לא הולך...הגדולה מתעוררת, וכשאני כותבת הגדולה אני מתכוונת לבתי בת ה- 18 שבעוד מספר חודשים מתחיילת לי לצבא.
היא רואה אותי ופורצת בבכי, ואני כרגיל מנסה להתאפק לא לצחוק עליה "אני טסה ליומיים בדיוק, את עוד לא תמצמצי בעיניים ואני חוזרת", והיא מושכת באף, מנסה להשתלט על הבכי ואומרת "אני יודעת, אבל אני בכל זאת אתגעגע".
בנסיעה לשדה אני חושבת כמה אני בת מזל, בדרך כלל ילדים ובמיוחד בגיל הצעיר מתלהבים ושמחים שההורים נוסעים / טסים, לא אצלי, נו טוב עכשיו אני מדברת בדיוק כמו מרוקאית זקנה.
טיסת קונקשן, פעם ראשונה ואחרונה בחיי , עצירה בעמאן, ממתינים בשדה 40 דקות, וממשיכים.
הדיילת שואלת: ? Chicken or cheese ואני בחצי חיוך מסרבת, כך גם בעלי. מוציאה מהתיק סנדוויצ'ים שקניתי "בארומה" , מתרווחת לי עוד קצת ומחליטה להעביר את הזמן עד לנחיתה בקריאה, רק שעשיתי טעות אחת, הימרתי לא נכון, בבחירה (תירגעו אני לא מהמרת, אני מהסוג שמחזיק בדעה שכסף לא זורקים לפח אם כבר אפשר לקנות עוד חיקוי מעלף של ברברי)
הספר פותח בארין, שנמצאת במקום שכוח אל, ומתעסקת בכריית קבר, כל החששות, הלבטים, הפחדים הרגשות, הכל עולה ברגעים אלו על הכתוב בצורה קולחת ומרתקת.
וזהו.
אבל, לא וויתרתי, הרי יש לי עוד שעתיים של טיסה, בעלי ישן את שנת היופי שלו, אין עם מי לדבר, אין מה לעשות, אז אני מכריחה את עצמי להמשיך....
מארק וארין, זוג צעיר לפני נישואים, מארק בנקאי מפולפל, ענייני, רגוע ושליו, ארין, במאית סרטים דוקומנטריים שמראיינת אסירים לפני שחרורם מהכלא.
מארק מפוטר רגע לפני החתונה, וכל החלומות וכל התכנונים יורדים לטמיון מלבד החופשה בבורה בורה.
הם מגיעים לאי, מאושרים, ומחליטים לצאת לצלילה, מארק כמובן הוא צוללן מוסמך בעל וותק, ההיפך הגמור מארין, אך....היא יודעת מה מארק עושה והוא כמובן יודע להרגיע אותה בהתאם.
האורות נדלקים, הטייס באנגלית רצוצה מבקש מאתנו לחגור את החגורות ולהיערך לנחיתה.
אני סוגרת את הספר, מכניסה לתיק וממתינה לנחיתה.
אני מתעוררת, השעון מראה 5:00 יש לי 3 שעות עד שיגיעו לאסוף אותנו (לא טסתי לעיר האורות לבילוי לצערי, אלא לצורכי עבודה) . אני מעירה את בעלי ומחליטה לרדת למטה לשתות את הקפה שהכנתי בחדר (כן קפה טורקי שצמוד אליי לתיק).
אני יורדת למטה שותה את הקפה שלי, ומחליטה לחפש איזה סופר מרקט לקנות קצת פירות וירקות להמשך היום, מי יודע מתיי נוכל לאכול במסעדה כשרה.
מבט על השעון מראה לי שיש לי עוד שעה עד שייפתחו, אני מוצאת לי פינה לשבת, ומחליטה להמשיך לקרוא.
מארק וארין יוצאים לצלילה, ומוצאים תיק צף על פני המים, לרגע הייתה בי התקווה שהנה המתח חוזר, הסופרת סה"כ עשתה אתנחתא קלה....אבל לא. תקוות לחוד ועובדות לחוד.
והעובדה היא, שכנראה כל המתח של הספר הזה מסתכם בכריית הקבר בלבד.
מכירים את התחושה כשמגיעים לקו הסיום ולא מרגישים כלום? שמנסים להבין באמת מה הייתה הפואנטה?
זו בדיוק הייתה התחושה כשסיימתי את הספר.
חזרה לארץ, נוחתים שוב בעמאן, אני צמאה, לא מסוגלת להתאפק.
"תקנה לי מים" אני אומרת
"בואי איתי" הוא עונה לי
"אין לי כוח, תלך אתה, אני כאן" אני עונה לו
אחרי מספר רגעים הוא חוזר, בקושי מצליח להחזיק את עצמו מהצחוק.
אני לא מבינה מסתכלת עליו ושואלת "מה קרה"?
והוא מחייך ואומר לי "תמסגרי את המים האלו, אלו המים הכי יקרים בעולם" הוא מתחיל לצחוק.
כן, מסתבר שבעמאן עבור שני בקבוקי מים קטנים גובים .... 40 ₪!
