בשעת הקריאה של עמודי הספר האחרונים צלצל הטלפון בביתי. מצאתי את עצמי קופץ כנשוך נחש (או יותר נכון, במקרה שלי, כעקוץ עקרב...). מזמן לא נבהלתי כל כך למשמע צלצול טלפון תמים, והדבר נזקף לזכותו של הספר. או בעצם לחובתו, אילו הייתי לוקה בלבי עקב כך... בספר הזה אין ולו רצח אחד לרפואה, במרכזו לא עומדת תעלומת פשע מזוויע, אין בו כלל התרחשויות על טבעיות מזרות אימה, ובכל זאת הוא הצליח להפחיד אותי כהוגן. בכך מתב

״אני חושבת לגמור עם זה״-<mark>איאן ריד</mark>

הוצאת הכורסא
206 דף

ספר ראשון של הסופר.

בחורה נוסעת עם בן זוגה ג׳ייק לפגוש את הוריו שגרים בחווה מבודדת.
נסיעה ארוכה מאד.
כל זמן הנסיעה, הם מדברים על מושגים פסיכולוגים ופילוסופים ומתברר שלה יש הסתכלות קטנונית על האנשים מסביבה.
היא רצתה להפרד ממנו והיא אפילו לא יודעת למה, כי הוא ענה על כל הדרישות שרצתה בחבר לחיים.
היא גם לא מספרת לו על ״המטלפן״. מישהו ש

אני חושבת לקרוא אותו שוב.
הספר נקנה בי<mark>ריד</mark> כלשהו, במבצע כלשהו, מתישהו.
הוא צבר אבק על מדפי וכל פעם נדחק לתחתית הרשימה בלי שאשים לב אליו-
אולי בגלל הכותרת הקיטשית, אולי בגלל התקציר שלטעמי עושה לו עוול ולא מרמז אפילו במאית על תוכנו.
את הביקורת אני כותבת חודשיים לאחר קריאתו, עדיין מתנערת הכאפה שקיבלתי בעקבותיו. טוב עשה הספר שעשה
קולות של דג במשך חודשים. הוא ידע להמתין לרגע שבו אהיה בשלה לקרוא אות

אני חושב לגמור עם זה.
כי האיזון הופר, כי רב המלל על השורה התחתונה, כי הטובים והנכונים שהיו פה גמרו עם זה, התפיידו, הפכו לרוחות רפאים, וכמה שניסיתי לשכנע הם בשלהם דוממים ואילמים. רוחות רפאים. והם כנראה צודקים. עוד ביקורת מעייפת עם מסקנה ילדותית בבסיסה, עוד הערה של יודע ח"ן אובססיבי שדורש מהמבקר לכתוב ביקורות חיוביות לא רק שליליות, עוד סקירה שאומרת לא כלום ושום דבר כי האדון המבקר לא באמת קרא את הספ

.
.
.
.
.
.
מחשבה
מחשבה ודיאלוגים
יש את ג'ק ויש אותה
דיאלוגים באור, רמזים, ודיאלוגים באפלה
ונסיעה במכונית כשהשלג יורד ומרגיע באור היום
וביקור מטלטל ומפזר חלקי פאזל הסיפור בחווה המרוחקת אצל הוריו
ונסיעה במכונית בחזרה כשסופת שלגים סוערת בחוץ מאיימת בחשכה וגם עצירות הביניים טורדות מנוחה
וצלילה אל דיאלוגים נהדרים ואל רגעים שקטים-רועמים שיחד מעוררים עוד מחשבה
ותשומת הלב אל עוד פרטים קטנים

דוגמא קלאסית לספר שלא צריך להתייחס ברצינות לתמצית על הכריכה האחורית-"רומן ביכורים מהפנט, צלילה לעומק נפש האדם..." כי הוא רחוק מזה.
ספר קצר למדי (נדרשו לי כמה שעות) המובא בגוף ראשון על ידי מספרת חסרת שם, חברתו של ג'ייק. אפשר לחלק באופן גס לשלוש- לפני הנסיעה לבקר את הוריו בחווה מבודדת (אי שם בארצות הברית ככל שניתן להבין)- משעמם, ברברני וטרחני עם שיחות משמימות ופילוסופיה בגרוש בינה לג'ייק המבריק בדר

כבר כשקראתי על הכריכה האחורית "סוף שישאיר אתכם פעורי פה" ידעתי מה מחכה לי. אבל יש טיסה, צריך להעביר את הזמן והספר בסייל... אז עשיתי את הטעות.

לאורך השמונים אחוז הראשונים של הספר מסופרת עלילה מייגעת על מערכת יחסים בין בני זוג שנוסעים לבקר את ההורים שלו כשבין לבין יש מקטעים ורמזים שאולי מה שאתה קורא לא באמת קורה.
קורות הזוג שמסופרים בגוף ראשון על ידה לא באמת מעניינים. הוא לכאורה Nerd מעצבן והיא

שמש נצחית בראש צלול הוא אחד הסרטים הכי יפים שאי פעם ראיתי, ספק אם אראה משהו שמתקרב אליו. לכן, כששמעתי שייצא סרט עם נושאים פסיכולוגים בבימוי של צ'ארלי קאופמן, שמחתי מאוד. ואז ראיתי את הסרט. איזה אכזבה, מה קרה לך צ'ארלי?? היית פעם טוב. גרמת לי להיות עצוב, להתאהב, להתגעגע לאנשים שמעולם לא פגשתי. אחרי הסרט, התגעגעתי רק לשעתיים מחיי שבזבזתי עליו.

יצאתי כל כך מאוכזב ומבולבל ממנו שחשבתי שהבעיה בי ובטח

סוריאליסטי...בהחלט כן.
"ספר גאוני הלוקח את הקורא למסע"(מתוך התקציר) ממש לא!!
לא התחברתי בשום דרך. סיפור ביזרי על זוג שרק הכירו, אין שום כימיה ביניהם,
בדיוק כמו הזוגות האלה מהתכנית חתונמי.
היא בטעות מסכימה לנסוע איתו לביקור אצל הוריו בלַה לַה לֶנד,
ורק חושבת איך להיפרד ממנו.
הוא תימהוני מוזר, וכל הדרך הם מנהלים ברברת אינסופית על כלום ושום דבר.

לא קראתי את הספר (אין סיכוי שהייתי שורדת אות