אני זוכרת את היום הזה, אני לעולם לא אשכח, זה לא דבר שאפשר לשכוח, אומנם במשך השנים הוא כבר הופך להיות מצחיק כשהוא מסופר, ואז את הופכת להיות "האימא הלא נורמלית". כן, בדיוק זו שנלחצת מכל דבר.

השלישי שלי היה בן שלוש, ילד שקט וחמוד, עצמאי, ובעיקר ממושמע (עד שהוא הגיע לגיל ההתבגרות והתכונה הזו פשוט התפוגגה). אני זוכרת שהחלטנו לנצל את חופשת הקיץ ולצאת עם הילדים קצת לבלות, סוף סוף לנוח, בריכה, שמש,גליד

לב של אמא תמיד יודע,
לב של אמא אף פעם לא משקר
לב של אמא לעולם לא מתנחם על אובדן.

שלוש נשים, האחת איבדה, השניה מצאה והשלישית עדיין מחפשת.

סטלה פסיכוטרפיסטית נשואה באושר ואם לבן, איבדה בנעוריה את בתה אליס, היא היתה אם צעירה נשואה ואם לבת קטנה בת שנה וקצת, הם יצאו לנופש ליד הים ושם אליס נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה.
לאחר זמן מה וחקירת האירוע נקבע כי אליס שהושארה ללא השגחה כנראה טבעה.
סטלה

כמה רחוק אתם מוכנים ללכת עם האמונות שלכם?
האם תתנו לקרובים אליכם לערער אתכם?
מה יקרה אם תגלו שאתם טועים?

הכותרת שלעצמה מותירה אותי באי נוחות- "תגידי שאת שלי", ציווי, לא בקשה או תחנונים אלא החלטה.
הספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטן של שלוש נשים:סטלה, איזבל (או אליס) וקריסטין.
סטלה-פסיכולוגית במקצוע, אשר מתמודדת עם טראומה של איבוד בתה הבכורה אותה ילדה בגיל 17. בזמן חופשה
משפחתית סטלה מפנה

לקחתי מהספרייה בהמלצת חברה.
היא אהבה מאוד אני פחות היו לי הרבה תיאורים מיותרים
ובתור מותחן ציפתי שיפתיעו אותי לקראת הסוף וואלה לא הופתעתי.
בדרך כלל שאני קוראת מותחן אני מעלה כל מיני השארות בקשר לסיום ולעלילה של הספר ומעטיים הפעמים שאני צודקת הפעם ניחשתי הכל נכון ולא נשארתי מופתעת עם וואו בסוף הספר.
לדעתי הסופרת יכלה לקצר קצת חלק מהתיאורים .

המלצתי למי שאוהב מותחנים ולהישאר במתח עד סוף הספ

מסופר על פסיכולוגית בשטוקהולם שמנהלת מפגשי טיפול קבוצתיים. יום אחד מגיעה מטופלת חדשה שסטלה (הפסיכולוגית) מזהה אותה כבתה שנעלמה לפני עשרים שנה.
לפני עשרים שנה יצאה הפסיכולוגית לטייל עם בתה שהיתה בת שנה, וברגע של חוסר תשומת לב נעלמת התינוקת, כאילו שבלעה אותה האדמה.
לאחר חיפושים ממושכים, ולאור העובדה שהארוע התרחש ליד צוק מעל הים, הוחלט שהתינוקת נפלה לים ומבצעים עבורה טקס קבורה. האם שמשוכנעת שבתה לא

אני לא סופרת, ולא מתיימרת להיות, אבל הרגיש לי שהכתיבה פה הייתה ברמה מאוד נמוכה. משפטים קצרים ולא מעניינים. לדוגמא:
"מסריח כאן. צלחות מלוכלכות. ערימה מטונפת. אולי כדאי שאשטוף כלים. אני לא מוצאת את הכוחות." ועוד ועוד. וזה מוטיב שחוזר על עצמו לפחות כל החצי הראשון של הספר (עד לשם הגעתי).
נכון, לא כל ספר צריך להיות ייחודי עם סגנון כתיבה סוחף, אבל פה הרגיש לי שלא הייתה שום מחשבה או השקעה והקריאה לא זו

ההתחלה הרגישה כמו ספרות נוער (אני לא מחובבי הז'אנר) וההמשך הזכיר משהו קר, מנוכר, מסוכן ולא ריגשי. קצת כמו הליכה על קרח דק מעל אגם עמוק, קפוא למחצה. ייחסתי את העניין לעובדה שזהו מפגשי הראשון עם ספרות שוודית, אבל לכו תדעו...

מדובר כאן בספר מתח כביכול, כולל תעלומה, מקרה קיצון, דמויות מסתוריות ופרספקטיבת עבר/הווה.

הרגשתי את הדרמה עוד לפני שנחתה בסביבה.
"בסוף הוא יגלה מי אני באמת וזה יגעיל אותו,