נינה היא בחורה רווקה בת 29, אינטרוברטית שבורחת לספרים כדי לא להתמודד עם החיים הבינוניים שלה. היא עובדת כספרנית שמתקשה להתמודד עם הדיגיטציה שעוברת הספרייה שלה ורוצה להישאר קבורה לנצח בספרים מתפוררים - היא מאד סנטימנטלית כלפיהם ואוספת אותם הביתה, למורת רוחה של השותפה שלה-סורינדר, שהיא כמובן האנטי תזה לנינה-רווקה הוללת והו כה מגניבה. לאחר שנינה מוצאת את עצמה ללא עבודה היא מחליטה לקנות מסחרית ולהפוך אותה לחנות ספרים ניידת, בה היא תמכור את כל הספרים שאספה מהספרייה.

*אזהרת ספויילר*


אז למה גיבורת הספר היא כלכך שברירית ונחבאת אל הכלים, ואיך זה הגיוני שבחורה כזאת קשה פשוט תעזוב הכל, תעבור למקום אחר ופשוט תתאקלם שם תוך יומיים בחן ובקלילות? מה התהליך שהיא עוברת? זה כנראה לא מספיק מעניין. מה שמעניין הוא מה שהיה חסר לה בחיים-כמובן, גבר שיגאל אותה מיסוריה הרומנטיים. כמובן שהוא גם בעל חווה מחוספס בשם ג'ון, והם מתנשקים את הנשיקה הכי וואו בחיים שלה, וזה "כאילו מימיה לא אכלה שוקולד, ואז טעמה ממנו ומאז היא רוצה לאכול רק שוקולד כל הזמן". כן-זה ציטוט מהספר.

הריפרור ל"פרנסוס על גלגלים" בשם הספר לא הוגן. כי פרנסוס על גלגלים זה ממש, ממש לא...(באנגלית הוא נקרא "The Bookshop on the Corner")
לסיכום, ממש לא אהבתי...רק תיאורי הנוף של סקוטלנד היו נעימים לי כאן ב40 מעלות חום. השאר היה פשוט שטחי וקלישאתי עד כאב וכתוב בצורה בינונית מינוס.

לא פעם תהיתי כיצד ייתכן שמרגישים עצב כזה על לכתו של אדם שלא הכרנו באופן אישי, על דמות ציבורית או נערצת. האם זה בגלל שבכל זאת קיים ערוץ תקשורת, גם אם חד כיווני בנינו לבין אותו אדם אשר ליצירותיו התחברנו, לספריו חיכינו, מהם ציטטנו והם אירחו לנו חברה וגרמו לנו לחשוב, גרמו לנו לבכות? או שכמו שאומרים - אנחנו עצובים בגללנו, בשביל עצמנו, כי הדור ההוא הולך ואנחנו מרגישים קצת יותר לבד. אולי כל הסיבות נכונות. אני לא מסוגלת להספיד את עמוס עוז-קטונתי. וטוב ממני עשה זאת דוד גרוסמן שאמר "אילן גדול נפל" ואריאנה מלמד שכתבה "אי אפשר להיפרד מעמוס עוז, שמת היום, רק בניתוח רציונלי של פועלו הספרותי והציבורי או במלות הערצה ריקות, שאפפו אותו בחייו והלכו אחריו כצל מכביד בכל פעם שספר שלו ראה אור, בכל פעם שנדרש לעמת את המוכיח והמטיף בשער."

את "מיכאל שלי" התחלתי לקרוא כשלמדתי אותו לבגרות, בעצם לא את הספר עצמו אלא קטעי סיכומים שהביאו לנו בכיתה-ככה זה בגרות, לא באמת מתעמקים, הרי אין זמן - לומדים את העיקר, את האמצעים הספרותיים המרכזיים ועוברים ליצירה הבאה. אבל משהו ב"מיכאל" ובעולמה הפנימי הגועש של חנה גונן תפס אותי ומצאתי את עצמי בסטימצקי קונה את הספר במהדורה היפה הזאת בסדרת פרוזה ישראלית.
באחרית הדבר של המהדורה מספר עמוס עוז על תהליך כתיבת הספר-באישון ליל בחדר שירותים בביתו בקיבוץ חולדה, ועל כך שהוצאת עם עובד רצתה להוציא לאור את הספר הזה במהדורה מוגבלת בלבד כיוון שהספר 'אפור' ולא מתאים לשיווק מסחרי.
בסופו של דבר, בגלל טעות שהייתה בהוצאה עם ספר אחר, "מיכאל שלי" פורסם כחלק מ"הספרייה לעם"-והשאר היסטוריה.
כידוע הספר תורגם לשפות רבות וכך כתב עוז לחנה, הדמות שבערה בו עד שסיים לכתוב אותה, ארבעים שנה לאחר שיצא הספר:

"אני אומר לה בליבי: הנה עכשיו את כבר בכל מקום, ביפן ובקוריאה ובסין, בבולגריה ובפינלנד ובברזיל, האם הוטב לך קצת? סעי לשלום, אני אומר לה. וחוזר אל מה שאני כותב עכשיו, רחוק ולא כל-כך רחוק ממנה."
רבים העלו את האפשרות כי דמותה של חנה מבוססת על אמו של עוז - פניה, שעליה הוא כותב ב'סיפור על אהבה וחושך' אך למיטב זכרוני הוא הכחיש זאת בראיונות שונים. כך או כך, בהחלט מדובר בדמות בלתי נשכחת, כזו שלופתת את הקורא כפי שלפתה את הסופר.

עכשיו כשהעיניים הכחולות ניבטות מכל אתרי החדשות בארץ וגם בעולם ונערמים המאמרים, הכתבות, הסיכומים והציטוטים ואיך לא- מלחמות הטוקבקים, אני בוחרת לסגור את המחשב ולקרוא.

שוב נשבתי בכריכה מהממת של ספר-אני לא גאה בזה. אבל גיליתי שקיארה קאס כותבת מעולה! ומסתבר שהספר הזה נכתב לפני סדרת המועמדת המפורסמת שלה (שלא קראתי) אך רק עכשיו יצא לאור. למעשה "בת-הים" הוא הספר הראשון שהיא כתבה. בסך הכל, ספר YA קליל וכיפי עם רבדים קצת מטרידים:

כמקובל בכל סיפורי המיתולוגיה (אני אישית גדלתי על 'רוסלקה' הסלאבית) גם כאן בנות הים הן נשים צעירות ומפתות אשר מטביעות ספינות באמצעות שירתן. אלא שבסיפור הזה מלחים הם לא המטרה העיקרית שלהן, אלא כל מי שאיתרע מזלו להיות במים בזמן שהים החליט שהוא צריך קורבנות.
משום מה, הים ניזון מנשמות של אנשים ולשם כך הוא מגייס נערות צעירות ויפות שעליהן הוא כופה את העבודה השחורה הזאת. בתמורה לשירות המפוקפק הזה הים מעניק להן חיי מותרות במשך כ-100 שנים שבהן הן לא יכולות לחלות או להינזק, לא מזדקנות ופשוט יכולות להנות מהחיים בין לבין ההטבעות. הבנות לא חייבות לישון, לאכול או לבלות אך לפעמים הן עושות זאת בשביל הכיף או בשביל להעביר את הזמן. מוזר? מאד. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן אלא כמובן כי הגיבורה שלנו קיילין, בת הים הכי כנועה וצייתנית של הים, המתייסרת ברגשות אשם על כל אותם חיים שעזרה לקחת, עושה את הדבר הבלתי אפשרי ומתאהבת בבן אנוש! כמובן שקשר בין בת-ים לנער הוא בעייתי מכיוון שקולה עלול להרוג...


מעבר להתמודדות של קיילין עם המצב שבו נאלצה להעמיד פני אילמת וגם לא יכלה לספר לאיש את האמת על החיים שלה, הייתה מטרידה במיוחד העובדה שהים היה קנאי לה, כי היא הרי שייכת לו. וקיילין, כמו אחיותיה בנות הים האחרות, אהבה אותו למרות שהוא פוגע בה ומשקר לה. כשחשה פגועה הרגישה צורך להתעטף בגליו ולקבל ממנו נחמה. קשה לשקר לים, כי הוא תמיד מרגיש אותה, במיוחד כשיש מקור מים בסביבה, והוא גם יכול לקרוא את מחשבותיה. כשהיא סיפרה לים שהיא מרגישה אשמה, הטיח בה הים שגם הוא סובל והסבל שלו אף גדול יותר, כי הוא בעסק הזה הרבה יותר שנים ממנה. לי זה נראה כמו תסמונת סטוקהולם, אבל אוקיי.
נחזור לסיפור האהבה הלא-קריפי: מושא אהבתה של קיילין הוא נער מקסים ורגיש בשם אקינלי. הם נפגשים בספרייה באוניברסיטה בה קיילין מעמידה פני סטודנטית מן המניין, והוא לא נרתע מהמוזרויות שלה ומחוסר היכולת שלה לדבר. הוא אפילו אומר לה שזה נדיר שאנשים אילמים שומעים, ושלרוב במקרה כזה-האילמות נובעת מטראומה. אם הוא רק היה יודע כמה הוא צודק. בין קיילין לאקינילי נרקמת מערכת יחסים שעלולה לסכן את שניהם. אז האם קיילין תמרוד בים ותלך אחרי הלב? זה כבר ספויילר!

***

הכי נהנתי מהכתיבה. פחות נהנתי מהנרטיב המבאס של ישות גברית שבוחרת לעצמה בנות 17 כדי לכלוא אותן איפושהו לצורך מטרה 'נעלה' כלשהי (עקורה, מישהו?)

צ'רלס בוקובסקי הוא דוש.
(הגיגים אסוציאטיביים מעשעשים מעין אלו תמצאו לרוב בספר הזה.)

מפגש ארעי עם שועל בפרדס מעורר משהו קמאי באשה בת 45, נשואה עם ילדים מרחובות - "כמעט נורמטיבית".
היא מחליטה לארוז את המשפחה לשנה בבוסטון שבמהלכה היא עוברת תהליך של חשבון נפש עצמה שמתועד ביומן בו היא כותבת על חוויות חייה, יחסיה עם ההורים ועם בעלה, וגם על החויות בבוסטון - שם היא פוגשת הומלסים, הולכת להיות מודליסטית עירום מנוסה "פרום איזראל" ואוספת סיפורים בקרייגסליסט.
היומן הזה מחולק לפרקים קצרצרים, שמזכירים באורכם ובאופן כתיבתם פוסטים בפייסבוק (אבל מהארוכים). יש פרקים בהם היא נוגעת בנושאים מאד מאד קשים-טראומות ילדות, דיכאון אחרי לידה והתמודדות עם אבל, ומצליחה לעשות את זה בקלילות ואפילו בהרבה הומור.

כמו שהשועל בפרדס פיתה את הכותבת לצאת למסע שלה כך פיתתה אותי הכריכה עם הציור ההורס והפראי של השועל/אשה, שאוירה בהשראת הנובלה הקלאסית "מאישה לשועלה". כריכות מרהיבות ומיוחדות זו חולשה קשה שלי. וגם שועלים. אני מודה שלולא הכריכה הזאת כנראה הייתי מפספסת את הספר - כי עוד ספר על אשה במשבר אמצע החיים שעושה חשבון נפש זה ממש לא מה שאני צריכה. טוב לי להתבוסס במשבר גיל ה-30 שלי, תודה.
אבל כאמור השועל הכתום שבלט על הרקע האפור קרא לי וגמעתי את 'שנת השועל' ביום אחד. הכתיבה של רות עפרוני קולחת, בלי פילטרים-או ככה זה מרגיש. כאילו היא לא התאמצה בכלל לכתוב את הספר וכאילו אנחנו באמת קוראים את היומן שלה ומציצים לתוך חייה.

זהו אוסף סיפורים קצרים אך מעייפים שהגיבורות בהם כולן נשים קנדיות-רובן עגמומיות ומדכאות למדיי.
אחד הסיפורים שהכי דיכא אותי היה "האוטובוס לברדון":
המספרת בגוף ראשון היא בחורה גרושה ששמה לא מוזכר. היא מתגוררת בטורונטו אצל חברתה קיי. במהלך ארוחת ערב עם חבר של אחד מהאקסים שלה (אל תשאלו...), שוטח בפניה אותו החבר את התיאוריה שלו לגבי חייהן של נשים. התיאוריה, איך לא-עגמומית. הוא אומר לה:
"נשים מודרות מהחיים, נאלצות לחיות בעולם של אובדן ומוות! כן, אני יודע, יש מתיחות פנים אבל איך זה באמת עוזר? הרחם מתייבש. הווגינה מתייבשת". תגובתה לדברים הייתה "אני מרגישה שהוא מביט בי. אני ממשיכה לאכול את הפודינג שלי", "לא עולה בדעתי שום דבר לומר".

בכל סיפור כזה יש ריבוי דמויות של בעלים וחברים ודודות ובנות דודות וגיסים ואחיות, גרושים וגרושות וצאצאיהם והמון הגיגים שמתארים את מערכות היחסים הסבוכות ביניהם; זה מסוג הסיפורים הקצרים שאין להם באמת פואנטה או סוף. באיזשהו שלב הסיפור פשוט מתאדה אל הריק.
היה לי ממש קשה להתחבר לסיפורים (למרות שחלקם היו קצת יותר קריאים מאחרים), והגעתי עם ציפיות-לא קראתי שום דבר של אליס מונרו לפני כן. וכפי שמצויין על גבי הכריכה היא זוכת פרס נובל והכל...אז האם המלכה היא עירומה? או שאני פספסתי משהו?
באופן כללי אני מאד אוהבת סיפורים קצרים, מתומצתים. זאת באמת אמנות לדעת לכתוב ככה. אהבתי את המינגווי, קאמי וקולם טובין כמספרי סיפורים קצרים, אבל פה הרגשתי שהסיפורים לא באמת תומצתו אלא פשוט נדחסו, עמוסים מדיי בפרטים למעט דפים. כל אחד מהם יכול היה להיות רומן עגמומי בפני עצמו.

משפטים שבכל זאת אהבתי (אבל עדיין דיכאו אותי):

-"יש גבול לאומללות ולאי הסדר שאת מוכנה לסבול למען האהבה, בדיוק כפי שיש גבול לבלגן שאת מוכנה לסבול בבית. את לא יודעת מהו הגבול מראש, אבל תדעי כשתגיעי אליו"

-"התמונות, השפה של פורנוגרפיה ושל רומנטיקה דומות הן, מונוטוניות ומפתות בדרכן המכנית, מובילות במהרה לייאוש"

יש ספרים הזוכים לשיווק אגרסיבי ורבים נוהרים לקרוא אותם בשל כך, ולא תמיד יש לזה הצדקה. לכן הרגשתי ממש חובה להמליץ על הספר החמוד הזה עם הכריכה המהממת (ששלחה אותי לגוגל לחפש את המאיירת-תמר ידין) ושלא כל כך בלט בין אינפלציית הספרים החדשים לה אנחנו זוכים כל חודש.

'הבית בקצה הלילה' לא מתיימר לזעזע אתכם עם פרשיית רצח מסתורית, סקנדינבית או אמריקאית, או סוג חדש של רומן אירוטי שעוד לא כתבו עליו (יש כזה?).
בחוויה שלי עם הספר הזה הרגשתי בעיקר את העובדה שלפעמים אפשר פשוט להנות מסיפור טוב, ממש כמו פעם, כשהיינו ילדים ואהבנו לשמוע סיפורי אגדות.
הסאגה המשפחתית הנפרשת על פני כמעט מאה שנה, שתי מלחמות עולם, משבר כלכלי ו-4 דורות שהתגלגלו בבית בקצה הלילה עם לא מעט משברים ואכזבות ריתקה אותי והעתיקה אותי לחופי סיציליה, עם אויר הים שלה ומאכליה המיוחדים. הכינו את הלמונצ'לו!

***

הבית בקצה הלילה -'קאזה אל בורדו דלה נוטה' הוא למעשה הבר השכונתי של האי המנומנם קסטלמארה, שננטש לאחר מלחמת העולם הראשונה ונקנה על ידי אמדאו אספוסיטו-רופא האי אשר לו חיבה מיוחדת לסיפורים שאותם ליקט מפי בני האי שלא ידעו קרוא וכתוב ותיעד במחברתו האדומה. מסתבר שהדמות הזו מבוססת על סיפור אמיתי, ואכן בין פרקי הספר מתועדות חלק מהאגדות הסיציליאניות והאיטלקיות הללו שאסף רופא בשם ז'וזפה פיטרה.

אמדאו שיפץ את הבית בקצה הלילה והפך אותו שוב לבר וגם לבית מגוריו, למרות אזהרתו של ריצו הדייג הזקן, שאמר לו "הבית הזה מתפורר-הוא רק מביא מזל רע". אכן, אירועים לא פשוטים עברו על דרי הבית בקצה הלילה בצל שלל האירועים שעוברים על העולם וגם על האי, ועדיין היה זה מקום אהוב שאליו נקשרו בדרך זו או אחרת כל תושבי האי - בו התקיימו חגיגות אגתה הקדושה ששמרה על האי מפני קללה עתיקה ובו יאזינו הדייגים בפעם הראשונה לרדיו ויצפו בפעם הראשונה בטלויזיה.

כמובן שלא חסרות דמויות צבעוניות-הרוזן הרודה בדייגים ובעובדי האדמה, הקשישה ג'סואינה שיודעת הכל על כולם, האלמנות המקוננות והרכלניות, אגתה הדייגת שיכולה לחזות את מזג האויר כמו כל משפחתה במשך דורי דורות ואפילו חתול בלגניסט בשם מיצ'טו. מומלץ למי שרוצה קריאה ארוכה, מהנה וקולחת בלי סופרלטיבים.

"It's 10 PM. Do You Know Where Your Children Are?"

כך שאל ברשמיות תשדיר השירות האמריקאי אי שם בשנות ה-70 (שזכה לאחר מכן לפארודיות מרובות). נראה כי זו השאלה שגם מנחה את הספר, שגיבוריו עוברים אירועים קשים בזמן שההורים שלהם מרוכזים בעצמם מסיבות שונות.

***

יש את הרגע הזה, שאנחנו לא יודעים להגיד מתי בדיוק הוא מתרחש, בו אנחנו הופכים למבוגרים. ומאז הרגע הזה נוצרת מחיצה בלתי נראית בינינו לבין בני הנוער, ובעיניהם אנחנו לנצח נהיה זקנים פתטיים שבחיים לא יבינו אותם. וככל שאתה מתבגר, הזיכרון של איך זה באמת היה להיות נער\ה הולך ומטשטש בזכרון, והתקשורת דרך המחיצה נהיית יותר ויותר קשה. הספר הזה החזיר אותי לתקופת הנעורים, אבל בקטע רע. כשאני הייתי בגיל ההתבגרות לא היה פייסבוק, וכמבוגרת הדבר הכי גרוע שסבלתי ממנו בהקשר של פייסבוק הוא בזבוז זמן משווע. אבל בשביל ילדים או מתבגרים, רשתות חבריות כאלה יכולות להיות פשוט הרסניות.

אין ספק שבריונות תמיד הייתה קיימת אצל ילדים ובני נוער, במסגרת בית הספר ובכלל. אבל העידן של המסכים מביא אותה לזירה חדשה, וירטואלית. זירה שבה ילד שחווה בריונות לא יכול לברוח ממנה, כי היא גם אצלו בבית וגם אצלו בכיס. אני לא רוצה להישמע טכנופובית, אבל בהחלט יש לתת את הדעת על התופעה הזאת, שלצערי כבר גובה קורבנות רבים שאנחנו קוראים עליהם בחדשות או חלילה מכירים ממקור אישי-ילדים שהתאבדו אחרי שסבלו מהתעללות או בריונות ברשת.

בדיוק במקרה כזה נפתח הספר שעוקב אחרי שכבה של תיכוניסטים ילדי שמנת, שחיים חיי מותרות ופריבילגיות בעיירה ציורית ועשירה עד כדי גיחוך ליד סן פרנסיסקו (מה שנקרא - "ילדי טובים"). הפרק הראשון מתחיל בכיתה ח'-השנה שבה התאבד ילד מהשכבה-טריסטן. הפרק הזה כבר היה ממש קשה ועצוב וזה לא השתפר במהלך הספר, אז למי שהנושא קשה לו שישקול את הקריאה. התיאור היום-יומי של הבוקר שבו זה קרה שבר לי את הלב. הסופרת מצליחה להעלות על הכתב בכשרון רב את הקלות הבלתי נסבלת שבה דברים פשוטים שנראים חסרי משמעות, במיוחד בגילאים האלה, יכולים להתגלגל כמו כדור שלג ולהוביל לתוצאות הרסניות.

בפרקים הבאים אנחנו קופצים קדימה בזמן, כשהנערים והנערות בשכבה של טריסטן כבר בכיתה י"א וממקרה ההתאבדות שלו, ובמיוחד המעשים שקדמו לו, נשארת 'רק' טראומה מודחקת. היה או לא היה? כל אחד מהמעורבים צולק בדרכו שלו. לכל אחד הקשיים שלו והשדים שאיתם הוא נאלץ להתמודד-גירושי ההורים, אלימות, התמודדות עם מחלה של הורה ועוד.
לתוך הקלחת הזאת נכנסת מולי, מורה צעירה ושאפתנית (קצת הזכירה לי את 'סיכון מחושב' של הניינטיז) שהראייה שלה לגבי הוראה קצת שונה משל חבריה למקצוע, שנראים לה כבר עייפים וחסרי מוטיבציה ולא מתעניינים בתלמידים. היא ראתה את התלמידים כ'ילדים שלה' ורצתה ליצור איתם קשר אמיתי ועמוק-לא רק לחלק להם ציונים. אבל איפה עובר הגבול בין מורה לחבר?
הבנתי שהספר סווג כספר נוער, היות והוא דן בנוער בעידן הטכנולוגי, אך קראתי ראיון עם הסופרת שאמרה כי היא כתבה את הספר כי אין כיום ספרים מודרניים על נוער הפונים למבוגרים. גם להרגשתי הספר יותר מיועד לפקוח עיניים למבוגרים, מאשר לעניין בני נוער. למרות שכמובן אולי יהיו כאלה שכן יתעניינו שכן העלילה קצבית מאד, ולא דידקטית או מנסה לחנך.

מסתבר שזהו ספר ביכורים ללינדזי לי ג'ונסון, שגם היא לא גדלה בעולם האייפונים והסרטונים המופצים כאש בשדה קוצים, אלא ליקטה את תובנותיה האותנטיות בעבודתה כמורה מתרגלת בתיכון (בדומה לדמות של מולי שהיא בראה). אני חושבת שנקודת המבט הזאת היא זו שגרמה לספר להרגיש רלוונטי כל כך גם עבורי. אז אני ממליצה עליו, מאד מרשים לספר ראשון בעיניי, ונכון שכותבים את המילה הזאת בגב כל ספר שני בערך, אבל הספר הזה באמת מטלטל.

"אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר"

השועלים בעולם הספרות מקבלים מיתוג מחדש, וזה מאד מגניב בעיניי. מאז השועל בנסיך הקטן לא ראיתי אינפלציה ספרותית של דמויות שועליות כה חביבות ('בלתי נפרדים' המספר על ילד שיש לו שועל בשם פאקס כחיית מחמד, 'פתאם נשבה הרוח' המציג מפגש של ילדים עם גור שועלים בטבע ועוד)
השועל המיתולוגי מהמשלים, הידוע לשמצה בעיקר כטיפוס ערמומי וגנב עופות, מוצג בספר הזה שהוא ראשון בסדרה באור שונה לגמרי: חיה קסומה ומסתורית, שגאה במורשת שלה ונאלצת להתמודד עם מגורים לצד בני האדם שנקראים בספר-החשופים, והסכנות שאורבות בעירם שנקראת 'אפוריה'.
הסופרת (ישראלית במקור, אגב), שקיבלה השראה לעלילה מהשועלים העירוניים שראתה בלונדון מציגה לנו את העולם דרך עיניה גיבורת הספר, השועלה הקטנה איסלה שמאבדת את משפחתה ויוצאת למסע חיפוש אחריהם ותוך כדי מגלה את המורשת שלה.
איסלה גם מתמודדת עם הסטיגמות על השועלים מצד חיות אחרות, למשל זאב שהיא פוגשת האומר לה "שועלנית! חלאה ערמומית וחבלנית!" ומקניט אותה על כך שהיא צדה עכברים. מסתבר שיש היררכיה גם בעולם הכלביים...בעיני השועלים, הכלבים הם חיה נחותה מכיוון שהם בוייתו והתמסרו לחיים הנוחים לצד ה'חשופים'.
למרות שזה ספר נוער בהגדרתו, הוא לא חוסך בתיאור המציאות האכזרית לפעמים של השועלים, לצד סיפור הפנטזיה הקסום. נהנתי לקרוא אותו ובמיוחד אהבתי את הדגש על נקודת המבט החשובה של חיות הבר שחיות לצידנו ולא תמיד בני האדם מתחשבים בהן. היה ממש עצוב לקרוא על השועלים המנסים לנווט את דרכם ולחצות את "דרכמוות"-הכבישים, להתחמק מה"מחרבים"-מכוניות, והפחד מהנורא מכל-"החוטפים": חשופים שתופסים שועלים במחרב עם סורגים ולוקחים אותם למקום שממנו אין דרך חזרה.
הבונוס-ציורים קטנים ומקסימים בראש כל פרק. אני מחכה לספר הבא!

המון רומנים נכתבו וייכתבו על מלחמת העולם השניה.
הרי זה חומר מושלם לעלילה-דרמה, מתח, היסטוריה וסיפורים אנושיים קורעי לב ומסמרי שיער. ולפעמים המציאות מספקת את העלילה הטובה ביותר- כך במקרה הספר הזה, המבוסס על הסיפור המדהים של הדירה הפריזאית שנעזבה במסתוריות על ידי בעליה במלחמת העולם השניה והפכה למעשה לקפסולת זמן שהתגלתה אחרי לא פחות מ-70 שנה, עמוסה בחפצי אמנות ואספנות נדירים, הבולט בהם הוא הדיוקן של בעלת הדירה מדאם דה פלוריאן שצוייר על ידי הצייר האיטלקי ג'יובאני בולדיני, וכמתבקש היווה פרט מרכזי סביב עלילת הרומן.

אבל חבל שהספר נכתב בצורה שטחית כל כך. כבר בעמוד הראשון יש תמונה בגודל חצי עמוד של הסופרת אליסון ריצ'מן. תמונות הדיוקן של המאדם שכה התבקש בעיניי לכלול אותה לפחות בסוף הספר נעדרה מהרומן. אבל זה באמת לא נורא, כי עדיף לראות אותה באינטרנט במלוא הדרה וצבעוניותה. לאחר מכן מגיע עמוד סופרלטיבים לרומנים הקודמים של הסופרת, שכותרתו "שבחים ל'אהבה אבודה' ול'גן המכתבים'". פה חשדתי, והרגשתי במחוזות הרומן הרומנטי. אחרי ההיכרות המעמיקה עם הסופרת ורומניה הקודמים, אפשר להתחיל לצלול סוף-סוף לפריז של יוני 1940, בה אנו מתוודעים לנכדתה של מדאם פלוריאן-סולאנג'. מה טיב הקשר בין הנכדה לסבתה ולדירה שלה? כדי להבין, ממשיכים בעלילה מקבילה משנת 1888 המספרת את סיפורה המרתק של המדאם.
ניכר שנעשה מחקר על התקופה, והיו תיאורים רחבים וציוריים של אורח החיים ובעיקר הצבעים, הריחות והתשוקות ליופי שאפיינו את הפריזאים (ויש מי שיגיד גם שהנהנתנות הזו היא שגרמה להם להיכנע כל כך מהר לגרמנים). הגיבורה, מרת פלוריאן רוצה כמעט באובביסיות להרחיק כל דבר מכוער מחייה, פיזית ורגשית ומתעלמת לחלוטין מחדשות על מלחמה, למרות שאיכשהו שרדה את המלחמה הראשונה ("היה בה רצון נואש להעמיד פנים שהמלחמה לא קיימת. כל כך רצתה להתמקד רק בהנאות, חולפות ככל שיהיו".)
גם נכדתה לא ששה להתעמת עם הפחד מהמלחמה הקרבה -"כמו שאר הפריזאים, הסחנו את דעתנו בעזרת הנאות פשוטות שהיו בהישג יד. מצאנו ברחוב מישהו שמוכר קרפים.", "המסעדה שנכנסנו אליה היתה דחוסה בזוגות שעישנו סיגריות ושתו יין. הדברים שלהם נזקק כל צרפתי כדי לשכוח את המלחמה."

כן נהנתי מהחלקים הציוריים בספר אך בעיניי זה לא מספיק. הרגשתי כאילו הסופרת ידעה שזה הולך להיות רב מכר, ופשוט תפרה מסביב לרעיון הדירה כל מיני עלילות (חלק אמינות יותר וחלקן פחות) והדביקה אותן זו לזו בחיפזון. אין עומק בעלילה או במי מהדמויות וקשה להתחבר. יש חלוקה מוזרה להמון פרקים ופסקאות בתוך הפרקים-לדעתי בלי סיבה. גם התרגום הרגיש לי 'לא אפוי', מאופיין במשלב שפה לא אחיד: לפעמים הדמות יוצאת לגזוזטרה ולפעמים היא 'יושבת על קפה' או מרגישה 'אאוטסיידרית'. היו גם כמה וכמה טעויות דפוס. הכל בספר הרגיש לי כאילו מיהרו-מיהרו לכתוב אותו, להוציא לאור ולתרגם. אם אתם רוצים רומן טוב על צרפת במלחמת העולם השניה, לכו על 'הזמיר' מאת כריסטין האנה.