המון רומנים נכתבו וייכתבו על מלחמת העולם השניה.
הרי זה חומר מושלם לעלילה-דרמה, מתח, היסטוריה וסיפורים אנושיים קורעי לב ומסמרי שיער. ולפעמים המציאות מספקת את העלילה הטובה ביותר- כך במקרה הספר הזה, המבוסס על הסיפור המדהים של הדירה הפריזאית שנעזבה במסתוריות על ידי בעליה במלחמת העולם השניה והפכה למעשה לקפסולת זמן שהתגלתה אחרי לא פחות מ-70 שנה, עמוסה בחפצי אמנות ואספנות נדירים, הבולט בהם הוא הדיוקן של בעלת הדירה מדאם דה פלוריאן שצוייר על ידי הצייר האיטלקי ג'יובאני בולדיני, וכמתבקש היווה פרט מרכזי סביב עלילת הרומן.
אבל חבל שהספר נכתב בצורה שטחית כל כך. כבר בעמוד הראשון יש תמונה בגודל חצי עמוד של הסופרת אליסון ריצ'מן. תמונות הדיוקן של המאדם שכה התבקש בעיניי לכלול אותה לפחות בסוף הספר נעדרה מהרומן. אבל זה באמת לא נורא, כי עדיף לראות אותה באינטרנט במלוא הדרה וצבעוניותה. לאחר מכן מגיע עמוד סופרלטיבים לרומנים הקודמים של הסופרת, שכותרתו "שבחים ל'אהבה אבודה' ול'גן המכתבים'". פה חשדתי, והרגשתי במחוזות הרומן הרומנטי. אחרי ההיכרות המעמיקה עם הסופרת ורומניה הקודמים, אפשר להתחיל לצלול סוף-סוף לפריז של יוני 1940, בה אנו מתוודעים לנכדתה של מדאם פלוריאן-סולאנג'. מה טיב הקשר בין הנכדה לסבתה ולדירה שלה? כדי להבין, ממשיכים בעלילה מקבילה משנת 1888 המספרת את סיפורה המרתק של המדאם.
ניכר שנעשה מחקר על התקופה, והיו תיאורים רחבים וציוריים של אורח החיים ובעיקר הצבעים, הריחות והתשוקות ליופי שאפיינו את הפריזאים (ויש מי שיגיד גם שהנהנתנות הזו היא שגרמה להם להיכנע כל כך מהר לגרמנים). הגיבורה, מרת פלוריאן רוצה כמעט באובביסיות להרחיק כל דבר מכוער מחייה, פיזית ורגשית ומתעלמת לחלוטין מחדשות על מלחמה, למרות שאיכשהו שרדה את המלחמה הראשונה ("היה בה רצון נואש להעמיד פנים שהמלחמה לא קיימת. כל כך רצתה להתמקד רק בהנאות, חולפות ככל שיהיו".)
גם נכדתה לא ששה להתעמת עם הפחד מהמלחמה הקרבה -"כמו שאר הפריזאים, הסחנו את דעתנו בעזרת הנאות פשוטות שהיו בהישג יד. מצאנו ברחוב מישהו שמוכר קרפים.", "המסעדה שנכנסנו אליה היתה דחוסה בזוגות שעישנו סיגריות ושתו יין. הדברים שלהם נזקק כל צרפתי כדי לשכוח את המלחמה."
כן נהנתי מהחלקים הציוריים בספר אך בעיניי זה לא מספיק. הרגשתי כאילו הסופרת ידעה שזה הולך להיות רב מכר, ופשוט תפרה מסביב לרעיון הדירה כל מיני עלילות (חלק אמינות יותר וחלקן פחות) והדביקה אותן זו לזו בחיפזון. אין עומק בעלילה או במי מהדמויות וקשה להתחבר. יש חלוקה מוזרה להמון פרקים ופסקאות בתוך הפרקים-לדעתי בלי סיבה. גם התרגום הרגיש לי 'לא אפוי', מאופיין במשלב שפה לא אחיד: לפעמים הדמות יוצאת לגזוזטרה ולפעמים היא 'יושבת על קפה' או מרגישה 'אאוטסיידרית'. היו גם כמה וכמה טעויות דפוס. הכל בספר הרגיש לי כאילו מיהרו-מיהרו לכתוב אותו, להוציא לאור ולתרגם. אם אתם רוצים רומן טוב על צרפת במלחמת העולם השניה, לכו על 'הזמיר' מאת כריסטין האנה.












![מיכאל שלי [מהדורת 2010]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers95/956411.jpg)





