“בביקורת של Dina על הספר הזה, שבזכותה שאלתי אותו בספרייה (תודה!), היא מציינת שזה סיפור "כמו פעם" ומדייקת. אכן ניחוח של ספרות "ישנה" עולה מהספר הזה, משהו לא מודרני, ללא פעלולים, בלי פלאשבקים לעבר וגיחות לעתיד, בלי (בכלל, ממש תענוג) הגיגים של הדמויות, עם מעט מאד מטאפורות – פשוט סיפור (פשוט) כמו פעם. ורק כשקראתי אותו הבחנתי עד כמה התגעגעתי לסיפורים פשוטים כאלה, שמספרים סיפור מרתק בלי להתיימר ובלי לנסות להדהים את הקוראים.
הסיפור - המקיף בערך מאה שנים - מתחיל בתחילת המאה העשרים באמדיאו אספוסיטו, תינוק שהונח עם היוולדו על מפתן בית מחסה לתינוקות, קיבל את שמו ושם משפחתו מהכומר, גדל (וגדל וגדל...) והפך רופא, שהגיע לאי זעיר בדרום איטליה – איפשהו ליד סיציליה – למשרת רופא האי ומתאר את חייו ואת חיי צאצאיו באי שאהב, בתוך קהילה של אנשים פשוטים שחיה על אדמת האי הטרשית, חיים מיגיע כפיים בצמצום רב שמאורעות המאה העשרים חולפים על פניהם – מלחמה ועוד מלחמה, פוליטיקה משתנה, וילדים נולדים, זקנים משמרים מסורות, שמועות מתפשטות. החיים, נו.
למרות חוסר הקשר לחיינו (ואולי בזכותו) הסיפור של האיטלקים הכפריים באי הנידח, אלה שאפילו האיטלקים הדרומיים והסיציליאנים חושבים שהם פרימיטיבים, ריתק אותי ונגע בי. הרופא שאיכפת לו, שעשה פעם טעות בלי משים ושילם עליה כל ימיו, הנערה שגדלה עם סדים על רגליה, שאין לה דבר פרט לשכלה להתמודד עם העולם, הפוליטיקה של שנות השלושים והארבעים, שזלגה מהיבשת אל האי הנידח וגבתה מחיר כבד.
כבונוס משובצים בספר סיפורי-עם שרווחו בעל-פה בדרום איטליה, וגיבור הסיפור אוסף ומתעד בכתב
לא ספרות דגולה, לא משהו שייכנס לרשימת מאה הספרים הטובים בעולם, מתאר מקום לא חשוב, שכוח אל ונידח, כפריים פשוטים ולא חשובים, אולי לכן הוא גרם לי הנאה כה רבה.”
