אני לא נוטה לקרוא ספרי שירה.
אף על פי שאני מאוד אוהבת לכתוב שירים בעצמי, מעטים הם ספרי השירה שקראתי אותם במלואם בלי לוותר באמצע על הקריאה.
אני חושבת שחסרה לי הסבלנות לקרוא לאט ובתשומת לב ספרים כאלו, אשר לרוב דורשים ריכוז ומחשבה מעמיקה. לעתים חסרה לי גם ההבנה של הטקסט, אשר משמעותו יכולה להיות עלומה לא משנה כמה פעמים אנסה לקרוא אותו.

ובכל זאת, כשחננאל כתב שספרו יצא לאור, מאוד שמחתי בשבילו. את חננאל אני מכירה דרך סימניה בלבד. הוא מפרסם משיריו כאן בפורום 'סיפור שכתבתי', ומגיב לכותבים אחרים ברוחב לב ובפרגון גדול.
האין זה נהדר שאדם מסימניה מצליח להוציא ספר תחת ידו? יש כאן עוד חברים באתר שהוציאו ספרים במהלך השנים, וכל פעם ראיתי את הפרגון של שאר המשתמשים, שהתרגשו בשבילם ושמחו בהצלחתם.

חננאל כותב בצורה מוכשרת, עדינה ונוגעת.
אוהבי השירה ימצאו בשיריו הרבה רגישות ואהבת אדם.
הספר מחולק לנושאים שונים ומגוונים, יש בספר שירים על אהבה, על זכרונות אנשים יקרים, על הטבע ועוד.
אהבתי את ההקדשות בתחילת השירים לאורך הספר, המראות שהשירים נכתבו במחשבה מעמיקה עבור אנשים משמעותיים בחיי הכותב.

אביא כמה ציטוטים מתוך הספר, כדי לתת קצת טעימה על יופי המילים הכתובות בו:

מתוך השיר 'נעורי הזהב'

חֲבֵרַי אֵינָם מַטְבֵּעַ עוֹבֵר,
חַיַּי שֶׁלִּי הֵם, לֹא שֶׁל אַחֵר.
גַּם בְּשֵׂעָר מַכְסִיף יֹאהֲבוּנִי,
כְּשֶׁכִּרְסִי דְּלוּעָה וְקֵרֵחַ הִנְנִי.

נִפְרַדְתִּי מֵחֲבֵרִים שֶׁהִמְרִיאוּ,
לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב הִגִּיעוּ.
עוֹד בְּטֶרֶם הִסְפִּיקוּ לְהָבִין
אֶת טַעַם הַחֵרוּת, לְהַזְקִין.

מִמְּרוֹם גִּילִי אֲמַלֵּא עַד רָווֹת,
חֶמְלָה לְעַצְמִי, לְרֵעַי, לַבְּרִיּוֹת.
אֶסְלַחָה וְאֶמְחַלָה לִשְׁגִיאוֹתַי,
גַּם לְאֵלֶּה שֶׁנּוֹשְׂאִים חֲבֵרַי.

---------------------------------------

מתוך 'הרצחת וגם ירשת?'

(בהקשר של יום השואה)

אָזַר אֹמֶץ, עַל דֶּלֶת נָקַשׁ.
פַּעַם, עוֹד פַּעַם וְלֹא מָשׁ.
בַּחֲרִיקָה צוֹרֶמֶת עַל מִפְתָּנָהּ,
נִצְּבָה אִיזֶבֶל, הַשְּׁכֵנָה הַפּוֹלָנִיָּה.

"לֹא יָדַעְתִּי כִּי נְשָׁמָה בְּאַפְּךָ,"
שָׁמְטָה אִיזֶבֶל מֶלֶל לָשׁוֹן.
פָּקוּ בִּרְכָּיו מִצַּעַר וּמְבוּכָה,
מְמָאֵן לְעַכֵּל גֹּדֶל הָאָסוֹן.

לְהִתְבּוֹנֵן בַּבַּיִת בִּקֵּשׁ.
אִיזֶבֶל אֶת יוֹסָ'לֶה הִכְנִיסָה,
אַף שֶׁחָפְצָה אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ
לַהֲפֹךְ שְׁכֵנוּת עָבָר לִמְאוּסָה.

בְּפִנַּת הַחֶדֶר עַל אָרוֹן,
תִּיק הַכִּנּוֹר שֶׁל אָבִיו.
הִדְהֵד בְּאָזְנָיו צְלִיל אַחֲרוֹן,
חוֹתֵךְ בְּקַשְׁתּוֹ הַשֶּׁקֶט סָבִיב.

---------------------------------------

תודה חננאל, על הספר הנהדר הזה. אם הצלחתי לקרוא ספר שירה שלם מתחילתו עד סופו, זה אומר שאהבתי את הספר מאוד.
אני ממליצה בחום לכל אוהבי השירה העברית.

בגיל עשרים ושש, שריל סטרייד מחליטה בצעד אמיץ לצאת למסע רגלי בגפה. ההחלטה לצאת לדרך הייתה הכרחית עבורה- כמה שנים קודם לכן אמה נפטרה מסרטן, בגיל 45 בלבד. בעקבות כך שריל נפלה לבגידות חוזרות ונשנות בבעלה, עישנה סמים ובאופן כללי חשה רע עם עצמה. לאחר שתהליך הגירושים הסתיים החליטה שהיא רוצה להשתנות ולהתחיל חיים חדשים וטובים יותר, וזאת על ידי הליכה רגלית במסלול שנקרא שביל הרכס הפסיפי (פק"ט).
המסלול מתחיל בגבול קליפורניה-מקסיקו, עובר באורגון ובוושינגטון עד שמגיע לגבול עם קנדה.

בעיקר בהתחלה, שריל נאבקת במסלול ובקושי מצליחה להתקדם קילומטרים ספורים. התיק שהיא סוחבת על גבה כבד יתר על המידה, ומלא בחפצים מיותרים שחשבה שיהיו נחוצים. חם לה, גופה דואב ולאחר כמה ימים היא חושבת שתפרוש. מה ששינה את דעתה היה איש שפגשה בשם גרג, שבדיוק כמוה צועד בפק"ט ודירבן אותה שהיא מסוגלת. אמר שאם הוא יכול גם היא יכולה.

ומסתבר שהיא באמת יכולה. היא מצליחה לצעוד את המסלול ולהתגבר על הקושי הגופני ועל הפחד ללכת לבד. והפחד בהחלט מוצדק. יש המון אנשים טובים ואדיבים, אבל בין כל זה יש חיות מסוכנות, ומדי פעם אנשים עם כוונות זדוניות.
ההליכה שהיא עושה עוזרת לה נפשית והיא יוצאת מהשביל מוכנה להתמודד עם החיים באומץ רב יותר.

בעקבות הספר יצא לי לחשוב על נשים שמטיילות לבד. לא מזמן הייתה כתבה ב'כאן' על ישראליות שמטיילות בגפן, ישנות לבד בטבע. אני אישית לא יודעת אם זה רעיון טוב. היו לי תקופות בחיים שרציתי לטייל, למשל לעשות עם חברה את שביל ישראל, או סתם לילה בטבע. אבל הפחד הכניע. לפעמים אנשים הם טובים ונחמדים, אך לפעמים הם זורעים הרס, חלק כלפי אחרים וחלק כלפי עצמם.
יש כאלה שלוקחים את הסיכון בכל מקרה, ואולי עדיף להיות קצת יותר כמוהם, מאשר לחיות בפחד תמידי מהלא נודע.

בשנתיים האחרונות אין לי זמן. ללמוד לתואר זה לא מה שדמיינתי; מי חשב שיהיו את כל המטלות האלה. מסיימים אחת ונפתחת כבר הבאה אחריה. אולי זה גם קשור לכך שבחרתי בתואר שנחשב לא פשוט.
אפילו הקיץ היקר, שנחשב לחופשת סמסטר ארוכת טווח של כמה חודשים טובים, לא הפיק ממני את המיטב, מהסיבה הפשוטה שאינני מצטיינת גדולה בלימודים ועל כן היו לי מועדי ב' ללמוד אליהם. וגם אם לא למדתי כל הזמן אליהם אז דאגתי רוב הזמן מה יקרה אם אכשל.
אלו הם חיי רדיפה, לא חיי הנאה. כל הסרטים והסדרות על הקולג' מכינים אותך למשהו אחר לגמרי. וגם אם את לא מאמינה לסרטים האלה עד הסוף, את מקווה באישהו מקום שיש בהם קצת אמת. אבל במציאות הקורסים האכזריים הם אלה שתופסים את מרבית יומך.

אך כל מה שכתבתי עד עכשיו נכון באופן חלקי. האם אני מנצלת כל שנייה פנויה ללימודים? ממש לא (או אם תרצו- פחחח). עדיף שלא תדעו כמה זמן בזבזתי על צפייה בסדרות בנטפליקס, על גלישה בפייסבוק, ואפילו על לישון יותר ממה שאני באמת צריכה.
ואילו מה שנדחק הצידה, זו אהבתי הגדולה לקריאת ספרים. כנראה האהבה הזו לא כל כך גדולה אם לא מצאתי זמן לכך. לעיתים קראתי, וזה שימח אותי, אבל מוזר שדווקא כשקראתי המוח שלי אמר לי "אין לך זמן לקרוא את חייבת ללמוד". (ומעניין מאוד שבשעות שהסתכלתי על פוסטים 'מרתקים' שפרסמו בפייסבוק אותו המוח החליט לשתוק).

את הספר הזה קיבלתי במתנה בסיום השירות. עיינתי בו מאז כמה פעמים ותמיד הוא נראה לי כתוב נהדר עם ציורים מופלאים.
אמנם עכשיו בימי הקורונה משמעות המשפט "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"- היא שאפשר רק ללכת למקרר או למרפסת, (שהם מקומות נפלאים בפני עצמם), אבל חוץ מהם, אני יכולה ללכת ולטייל בשבילי הספרים. לקרוא, להעשיר את העולם הפנימי ולחוות דברים נהדרים באמצעות הקריאה.
קראתי שוב את הספר הזה היום והוא נתן לי אנרגיה ורצון לחזור לקרוא. רצון לנצל את השנים האלה שלא ילכו לאיבוד. שלא אאבד את עצמי בתואר הזה. שאדע לנצל ולחלק נכון את הזמן. זמן הוא דבר שלא שב לאחור.
זה ספר שנותן תקווה ואמונה, בעיקר בעצמך. מדי פעם אני מעיינת בו ושואבת ממנו אנרגיה וכוחות, שעוזרים לי להמשיך בחיים בהרגשה קלה יותר.

"עם רגלים בנעלים,
עם שכל בראש-
תמצא את הדרך שלך,
אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן,
ואתה הוא זה שיחליט לאן." (דוקטור סוס)

עבר והווה נפגשים בספר הנחמד הזה שנקרא אצלי בנשימה אחת.
אולי נחמד זו לא מילה מספיק טובה. המילים מיוחד או נהדר יעשו יותר חסד לספר המקסים הזה. (האמת שגם מקסים נשמע לי טוב יותר מנחמד..)

אישה אמריקאית נשואה וצעירה מייחלת ללדת ילדים בכל ליבה. אך החיים מתכננים לה אחרת כשהיא מפילה בפעם השלישית את עוברה.
האישה שוקעת בקהות חושים ולא משתפת את הסובבים אותה ברגשותיה.
בעלה, שכבר לא יכול להתמודד איתה יותר אומר לה שאולי הגיעה העת להיפרד.
שבורת לב, האישה מחליטה לטוס להודו ולברוח מהצרות.
מטרת נסיעתה מוגדרת מראש, והיא לבקר את סבה ההודי שמעולם לא הכירה, שמשפחתה קיבלה מכתב שהוא חולה מאוד.
בהודו היא מתוודעת למשרת זקן שהכיר את משפחתה, והוא מספר לה סיפור על הסבתא שלה, שגם אותה מעולם לא זכתה להכיר.
הסיפור על הסבתא מעניין מאוד, ומשפיע באופן ישיר על משפחתה כיום, מבלי שידעה זאת.

למרות שהספר די צפוי, ואפשר לנחש את 'הסוד המשפחתי' עוד לפני שקוראים רבע מהספר, מאוד נהניתי במהלך הקריאה, וסוד הקסם האמיתי של הספר הוא תיאור התרבות ההודית המרהיבה, האנשים הטובים, וסיפורי האהבה המופלאים בניחוח של שלווה ורוגע, שקשה שלא להישאב אליהם בסקרנות ובהנאה.

(4.5 כוכבים)

חייל גרמני צנח מת בתוך לנינגרד הנצורה, ונער רוסי אחד יחד עם חבריו בזזו את רכוש החייל וניסו להימלט מהמקום.
המנוסה הייתה מהמשטרה הרוסית, שהטילה את אימתה על אזרחיה לעיתים יותר מהגרמנים עצמם, ובמיוחד בלטה משטרת הנ.ק.ו.ד שלא ידעה רחמים.
כל חבריו של הנער הצליחו להימלט, ואילו הוא עצמו נתפס והוכנס לכלא וחיכה לגזר הדין המר ביותר- עונש מוות.
אלא שאז חלה תפנית בעלילה- לב בניוף (הנער המדובר), ועוד חייל עריק יפה תואר, שוחררו מהכלא, והובטחה להם חירותם בתנאי שישיגו תריסר ביצים עבור עוגת החתונה של ביתו של איש בכיר בנ.ק.ו.ד.
הוטלה עליהם המשימה להשיג תוך שבוע את הביצים, בכל דרך שהיא.
כמובן הם לוקחים את ההזדמנות בשתי הידיים, ומתחילים בחיפוש.
לנינגרד תחת מצור, הייתה עלובה מאוד מבחינת אוכל. כולם הסתובבו עם פנקסי קיצוב, ומה שניתן תמורתם לא הצליח להשביע אף נפש חיה. ביצים כמובן לא היו בנמצא. מציאת ביצים בעיר כזאת הייתה משימה בגדר מחט בערימת שחת. אם מישהו החזיק תרנגולות הוא ידע להסתיר זאת היטב.
השניים עוברים מסע ארוך ברוסיה המושלגת והקפואה ואף יוצאים מלנינגרד על מנת למצוא את מבוקשם. המסע שהם עוברים מעניין ומרתק, וכולל בתוכו שפה בוטה שרק צעירים יכולים לדבר בה. זהו ספר עם תובנות וסיפורי גבורה, שבסופו יש משחק שחמט מכריע שלא מבייש את המשחק שרון וויזלי שיחק בשנתו הראשונה בהוגוורטס.
האם הצליחו להשיג את הביצים? ובאיזה מחיר?

בסוף הספר ישנה המלצה לקרוא את הספר '900 הימים' של הריסון סליסברי, שגם הוא עוסק במצור על לנינגרד. לי עצמי, כבר לא נותר כוח לקרוא עוד על הנושא. מה שכן, בהחלט תקופה ראויה לציון.

לא הצלחתי לאהוב את הספר כמו שמשפחתי נהנתה ממנו.
הספר עוסק בנער שמחפש את היעוד שלו, ורוצה להגשים את עצמו.
הוא חלם את אותו החלום פעמיים, ובחלום נאמר לו שיש אוצר שמחכה לו ליד הפירמידות במצרים.
לכן הוא עוזב את הכל, על מנת למצוא את האוצר.
כל הזמן הוא פוגש אנשים חכמים ממנו שאומרים לו משפטים שיעזרו לו להבין את העולם ואת עצמו יותר טוב.
אבל..
למה כל משפט שני בספר חייב להיות משפט מוסר לחיים? (ואני לא מגזימה, כל משפט שני עוסק במשמעות הקיום ואיך צריך לחיות את החיים).
למה ההגשמה העצמית של הנער היא מציאת אוצר? (בספר שעוסק כל כך ברוחניות, אוצר גשמי של כסף נשמע משהו שולי שלא ראוי לעסוק בו).

מה שהיהדות יודעת לעשות בצורה מתונה ומעודנת (בפירושים ובאגדות שהתרבו עם השנים), הספר הזה לא מצליח לעשות כלל.
מוסר צריך לחלחל לאט. לפעמים מקריאת הספרים הפשוטים שלא מנסים לעשות רושם, אפשר ללמוד הכי הרבה. פה רק נותרתי מבולבלת.

הספר עוסק בעולם אפוקליפטי בו האבק מכסה את הארץ עד שהכל הפך אפור, ואנשים יושבים מתים בבתיהם חסרי רוח חיים.
מי שנותר צריך ללמוד להסתדר בעולם, ולמצוא מזון שיוכל להכניס לפיו. בנוסף לכך, יש אנשים שהפכו לאוכלי אדם, ומהם צריך להיזהר יותר מכל.
בעולם קודר זה, מתגלה הקשר המיוחד בין אב לבנו, שהם כל מה שנותר אחד לאחר.
הם דואגים אחד לשני, ויודעים כי בלי האחר לא יוכלו לחיות.
האבא והבן, עם ציוד דליל שנסחב בעזרת עגלת קניות ישנה, שמים פעמיהם לכיוון החוף, ועושים דרך רגלית ארוכה על כביש בין מדינתי. מה הם מקווים למצוא בחוף? אינני יודעת.
הקשר האמיץ ביניהם, הוא זה שמחזיק את הספר ומייחד אותו.
לעיתים בין העמודים הרגשתי מנומנמת, ומחשבותיי נדדו מפאת חוסר ריכוז, אך היה משהו חזק בספר הזה.
מה גם שהסוף העלה מעט דמעות בעיני, אחרי שעבר זמן מאז בכיתי מספר כלשהו.
ספר מרגש על קשר אמיץ.
(3.5 כוכבים)

בעמוד הראשון של הספר הוטבעה החותמת של שמו של סבא שלי ז"ל, שספר זה היה שייך לו. עובדה זו ריגשה אותי בפני עצמה עוד לפני שהתחלתי לקרוא. במהלך העמודים מדי פעם חלפה בי המחשבה- עמוד זה שאני קוראת עכשיו, קרא גם הוא! דף זה- דפדף גם הוא!

אמריקה של שנות ה-30, שנות השפל הכלכלי הגדול. בעל כרחן נאלצות משפחות רבות להגר מארצם ולמצוא עבודה חדשה, כיוון שאין צורך יותר בידיהם הקוצרות והזורעות, ישנו הטרקטור שמגרשם מאדמתם.
משפחת ג'ואד, יחד עם עוד מאות אלפי משפחות, מקבלת עלון בו תמונה עם שדות מוריקים, בית על גבעה ושיחי פטל עם הכיתוב: 'בואו לקליפורניה! זקוקים לידיים רבות בקטיף'.
אז לשם הם נוסעים. יחד עם בנם טום שבדיוק השתחרר מהכלא, וגם כומר (לשעבר) שהצטרף אליהם.
הם קונים משאית שתיקח אותם מאוקלהומה לקליפורניה. הנסיעה ארוכה וקשה. בדרך לא דרך, אחרי שכמעט הספיקו להתרגל לחיי הנוודות שבדרכים, הם מגיעים לקליפורניה.
בה מתגלה האמת המרה: המהגרים זוכים ליחס מזלזל ומחפיר הן מהמעסיקים והן מהתושבים החיים שם. כה קשה למצוא עבודה, הביקוש רב מדיי. ואם כבר מוצאים, הכסף שהרוויחו כה זעום, עד שהוא נגמר באותו היום כדי לקנות דבר מאכל לגופם הכחוש.
הזעם מתעורר בלבבות האנשים, הם זועמים על המציאות שהשחירה את פניה, על האנשים שהאנושיות נמחקה מעיניהם, על חוסר היכולת לפרנס את המשפחה בכבוד, על כך שהם לא יכולים למחות על מצבם, כי אם יפגינו, יכלאו או יהרגו אותם.

סטיינבק הוא אלוף התיאורים, והוא בין הסופרים הכי טובים שנתקלתי בהם. הוא יכול לקחת את הדבר הכי משמים שאפשר לחשוב עליו ולהפיח בו רוח חיים מלאת משמעות ועניין. הוא מסביר בדרך כזאת שגם האדם הפשוט יכול להבין למה משהו קרה ואיך. השפה מיושנת, אבל הקסם לא פג.

קומדיה רומנטית, ספר מצחיק לקריאה ללא ערך מוסף. מסופר על בחורה לונדונית חביבה שבסך הכל רוצה להצליח בחיים שלה, ולמצוא אהבה אמיתית. בדרך מתגלים סודות שנראו מאיימים בתחילה, ולאחר מכן היא שמחה שהתגלו. בסך הכל ספר שמעלה חיוך.

זה הזכיר לי משהו שכתבתי למגירה לפני כעשור:
הסוד הזה שכל אחד מסתיר,
מי הראשון שיהיה לו את האומץ,
יגלה אותו לכל העולם,
ויבין בעצם שלאף אחד לא אכפת.