עד הקצהניב דרוקר22שני מטיילים ישראלים, בטיול שלאחר הצבא, מחליטים לצאת לאקספדישן (מקום בו רגל אדם לא דרכה מעולם). בבוליביה לא חסר מקומות כאלה, בעיקר בג'ונגלים הסבוכים, והם מחליטים לצאת למסע בעקבות נהר המניקי. הם מאתרים שני מדריכים מקומיים שמעידים בביטחון שהם יודעים להתמודד עם מסע כזה. <mark>ניב דרוקר</mark>, כותב הספר, מתאר בגוף ראשון את כל הסיפור. את עידן שותפו למסע הוא פגש מבלי להכיר קודם לכן (כיאה לסגנון הטיול של לצאת לדרו
עד הקצהניב דרוקר25קצת לפני גיל 30, כשהכרתי את מי שהפך ברבות הימים לבעלי, באחד הדייטים הראשונים שלנו, אמרתי לו חצי בצחוק-חצי בקצת פחות בצחוק שאני רוצה חבר כדי שבגיל 30 יהיה מי שישלח אותי לעשות צניחה חופשית לראשונה בחיי. הוא לקח אותי יותר מדי ברצינות וליומולדת 30 עשיתי את מה שהפך לדבר האמיץ ביותר שעשיתי בחיי. תכלס, היה כיף, אבל אני את האדרנלין שלי מעדיפה לקבל מדברים אחרים. וחוץ מזה, אדרנלין זה לחלשים. אפשר לחיות גם ב
עד הקצהניב דרוקר13את הביקורת הזו אני מפנה באופן אישי למחבר <mark>ניב דרוקר</mark>... בעיניי, אתה פשוט אדם חסר אחריות!!! זה המשפט שבמהלך כל הספר זעק מתוכי אתה לא גיבור, ולא מגיע לך להדליק משואה ביום העצמאות, אתה פשוט אדם אגואיסט בנימי נפשו. כיצד זה חשבת לעצמך להדאיג בצורה כל כך נפשעת את הורייך, את בני ביתך? האם לרגע לא עצרת וחשבת מה היה קורה אילו? אילו לא הייתם מצליחים? האם בשביל רגע אחד של הנאה להשליך חיים שלמים? למה? אנ
עד הקצהניב דרוקר9רציתי רק לציין שמתוכן הספר עולה ספר דומה שנקרא על סיפור ההישרדות בג'ונגל הבוליביאני, אותו אפשר לקרוא בספר "בחזרה מטואיצ'י" (גינזברג, 1985) . מעבר לדמיון בעלילה ובסוף הטוב (הצלה לפני מוות) הספרים די דומים... גם עם הדמיון הנ"ל שאני לא יודע אם הוא מקרי או לא מקרי ,ממליץ לקוראים בסימניה לקרוא גם את ספרו של גינזברג ואז להחליט.
