הוא תובעני. הוא תבע את כל תשומת הלב שלי, את כל יכולות הדמיון שיכולתי לגייס, ריכוז, ומעל לכל מחשבה. הוא לא הספר שיעביר לכם את הזמן. הוא יתבע אותו. הרבה ממנו. ודוקא לא משום שהוא ארוך במיוחד. הוא לא.

למרות שקראתי את כולו, פסקאות ועמודים רבים יותר מפעם אחת, אני מרגישה כאילו רק התחלתי לקרוא בו. ברור לי שיש כל כך הרבה דברים שהחמצתי וברור גם שהוא יצריך קריאה שניה ואולי אפילו עוד אחת כדי שאצליח לקלוט

בדרך כלל כשאומרים לי: מה??? לא קראת את...??? מתעוררת אצלי התנגדות אוטומטית, אבל הפעם היה משהו שונה. לא הייתה כל התנשאות בדבריו של הממליץ, אלא רצון אמיתי להכיר לי משהו שהוא חושב שאיהנה ממנו.

ההמלצה הייתה על הסופר בכלל, ואני בחרתי ב"לא ארץ לזקנים". אין לי הערכה לסופרלטיבים כמו "אחד הסופרים/הספרים החשובים של זמננו" חשובים למי? אם הספר מעורר בי רצון לחזור ולהתקדם בו אחרי כל הפסקה, זה מספיק בעיניי.

כבר מזמן לא קראתי ספר כל כך מדכא, ועוד ביום כל כך יפה. הדרך לגיהנום של <mark>קורמאק מקארתי</mark> אינה רצופה כוונות טובות, היא רצופה בזוועה, אלימות, אכזריות ואובדן.

אנחנו רגילים בסיפורי מסע, אך סיפורי המסע המקובלים מגיעים לאנשהוא, אצל מקארתי הדרך היא דרך במשמעותה הטאואיסטית, כלומר הדרך היא המטרה ולא הכלי או האמצעי.

וכאן הדרך היא מסע רוחני-מוסרי של "הטובים" או "נושאי האש" בניסיון לשמור על אנושיותם בתנאים

אם חייכם מלאים יתר-על-המידה בשמחה, גילה, דיצה חדווה ואורה, ואתם מרגישים צורך לשבור את השגרה המשמימה הזו במנה גדושה של דיכאון עמוק, הרי שהספר הזה הוא פתרון מושלם לכך. העלילה מתרחשת בגיהנום-עלי-אדמות: הציביליזציה האנושית – על הטכנולוגיה שלה, מוסדותיה, ערכיה ורוב אוכלוסייתה – מושמדת; כמעט כל בעלי-החיים והצמחים נכחדים; השמש נסתרת מן העין, עפר ואפר בכל, ותנאי המחייה על כדור-הארץ הפכו לכמעט בלתי-אפשריים

מדבקה אחת על הספר הזה מסמנת שהוא מספרי ניבי פרקש. מדבקה שניה עליו מציינת שהוא חלק מפרוייקט סיפור חוזר.
אני בכלל מצאתי אותו בספריית הרחוב, זכרתי את השם <mark>קורמאק מקארתי</mark> אם כי לא זכרתי מאיפה, רק שהוא מפורסם איכשהו, ולכן לקחתי אותו הביתה. לא זיהיתי שזה מחבר הספר המשמים "הדרך", וטוב שכך משום שאילו הייתי מזהה לא הייתי נותנת סיכוי לספר הזה. הכריכה האחורית מבטיחה רבות, ובניגוד לנוהג "הספרייה החדשה" לא מנתח

זאת לא תהיה הגזמה אם אומר, שקריאת ספר זה מלווה בטלטלה עזה ואפילו בכאב ברגעים מסוימים, ורשמיו נותרים טבועים בדמיון עוד זמן רב, גם לאחר שהקריאה הסתיימה. יצירה מקורית זו שזיכתה את מחברה <mark>קורמאק מקארתי</mark> בפרס פוליצר, הוגדרה בצדק כאחת היצירות החשובות ביותר שנכתבו בשנים האחרונות.

על פניו העלילה פשוטה, ומהכרותנו את אופי האדם היא איננה בלתי אפשרית. במציאות קודרת של עולם שחרב כתוצאה מאסון קולוסלי (נשק גר

"No Country for Old Men" וכנראה גם No Book for Old Women :)
מה אני אגיד, ספר שכתוב יפה, ספר קולח, סיפור מעניין מאוד מתחילתו וכמעט עד סופו.
אבל ביחד עם זאת זהו ספר שכאילו מעין תסריט לסרט של טרנטינו או סטון. עם אלימות קיצונית עד לכדי זרה לעיתים קרובות מדי. ובכלל זהו מן ספר שכתב אותו מן "גבר גבר" ולכן אני נהניתי אבל לא במאה אחוז ולכן גם דירגתי אותו ב 4 כוכבים וזהו.

<mark>קורמאק מקארתי</mark> באמת כותב יפה וק

כל הסוסים היפים הוא אחד הספרים הכי יפים שקראתי!
לכאורה זה מעין מערבון על 2 נערים שבורחים עם הסוסים שלהם מביתם בטקסס למקסיקו, בשנות ה-50 של המאה שעברה, ועל מה מה שעובר עליהם מעבר לגבול, אבל למעשה זה הרבה יותר ממערבון, זה סיפור על ההתבגרות שלהם וההתמודדות עם הארץ הזרה ועם נסיבות קשות שהם צריכים ללמוד לשרוד אותן לבדם.
<mark>קורמאק מקארתי</mark> כותב נפלא וכל הכבוד למתרגם שתפר את התרגום כמו יריעה אחת בלי תפרים.

אב וילד הולכים דרומה, בארץ הרוסה, חרוכה, כששום חי לא שרד: לא חיות, ציפרים או דגים, גם לא צומח - הכל שרוף, אבוד, אוויר רעיל, וסכנת מוות מהחיה היחידה שנשארה בחיים - ניצולים אנושיים. שני הגיבורים חסרי השם חייבים לנוע כל הזמן כי לעצור במקום אחד זה מסוכן. הם לא יודעים לאן הם הולכים או מה ימצאו כשיגיעו לשם. חורף, קור אימים, אין מחסה והאוכל הוא כל מה שמצאת במקרה בבתים חרבים שנבזזו לפני שהגעת.

הספר הזה