לפני יותר משנה, באוגוסט החם והלח, הייתי עסוקה בעריכת ריאיונות למשרת מטפלת עבור טל שלי, שהיה אז בן שלושה חודשים. הבית שלי היה נראה כמו תחנת רכבת, אחת יוצאת ואחת נכנסת. כאימא שכבר הספיקה לחוות חופשת לידה אחת ארוכה, נקרעתי בין הרצון שלי להחזיר לעצמי קצת את החיים ולהתעסק פחות בלוגיסטיקה של תינוק, לבין רגשות האשם האימהיים הטבעיים מאוד. לשמחתי ולמזלי אני עובדת מהבית כך שבכל מקרה הייתי שם כדי לראות אותו במשך היום ולבחון מקרוב את המטפלת שנבחרה.

וזו הייתה הקדמה לספר שפשוט קרע אותי לגזרים. אין לי מילים אחרות לתאר זאת. הוא השאיר אותי ללא מילים וללא נשימה. בסופו של הספר פרצתי בבכי. זה הזמן להוסיף אזהרת תוכן קשה. קראתי בחיי ספרים קשים ומטרידים, כדוגמת "מוכרחים לדבר על קווין", אבל הספר הזה משאיר להם אבק. אולי כי זה באמת תסריט האימים והבלהות של כל הורה.

הספר נפתח במותם של שני ילדים קטנים, כבר מתכון לספר עוכר שלווה. לאט לאט מתבהרת התמונה ומתגלות נסיבות מותם. זהו מעין "חיזור גורלי" רק שאת תפקידה של גלן קלוז מגלמת לואיז, מטפלת בגיל העמידה, חסרת אמצעים, דיכאונית ומסכנה. לואיז מתקבלת לעבודה (עם המלצות חמות מהמעסיקים הקודמים) אצל מרים ופול, לאחר שמרים מחליטה לחזור לעבודתה כעורכת דין. לואיז הופכת להיות קרן האור שלהם. אט אט היא משתלטת על הבית, נושאת בעול של כל משימות תחזוקת הבית, מטפלת בילדים במסירות, דואגת לאפשר להוריהם זמן פנוי, יוצאת איתם לחופשה ולעתים גם ישנה אצלם. לואיז מצליחה להחיות את הזוגיות של מרים ופול, אחרי שהתקשו לתמרן עם שני ילדים קטנים. אבל מרים ופול הם זוג אמיד עם ערכים ותפיסות שונים מאוד מאלה של לואיז, דבר שיוצר התנגשויות בין בני הזוג ללואיז. וכשמרים מתחילה לתהות על קנקנה של לואיז, זה כבר מאוחר מדי והם חצו את נקודת האל-חזור. לואיז כבר הפכה תלויה לגמרי במשפחה, וברגע שהיא מרגישה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים, היא בוחרת לבצע מעשה נואש ובעל השלכות נוראיות.

הספר הזה, קשה ככל שהיה, לפת אותי ולא שחרר. לא יכולתי להניח אותו מידיי. כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר בכזו מהירות ו"הנאה". הספר העביר אותי מנעד שלם של רגשות והפליא לתאר את מערכת היחסים ההרסנית שנרקמת בין המטפלת לבני המשפחה. הדמויות בספר מאוד חיות, עגולות, שלמות. הכתיבה של לילה סלימאני מופלאה וקולחת. קל להבין כיצד הספר הזה זיכה אותה בפרס גונקור ליצירה הטובה והמקורית ביותר.

ספר מעולה ומומלץ מאוד, גם אם מטלטל והופך קרביים. מניחה שכבר השתמשתי בביטוי הזה בעבר, אבל הוא מקבל משמעות חדשה אחרי קריאת הספר הזה.

כבר חשבתי שהשנה הזאת תסתיים בלי איזשהו ספר ראוי לציון. קראתי הרבה ספרים, רובם בסדר, כמעט אף אחד לא נשאר איתי. והנה הגיע הספר שהיה הטוב ביותר שקראתי השנה, ואחד הטובים שקראתי אי פעם. עד כדי כך. ספר מושלם, פשוט מושלם. תענוג צרוף. אני מדברת על "בני בולטימור" שכתב הסופר המחונן ז'ואל דיקר, אותו אחד שכתב עוד ספר שהפך לאחד המומלצים שלי, "האמת על פרשת הארי קברט".

מרקוס גולדמן הוא סופר שמנסה לכתוב בלא הצלחה יתרה ספר על משפחתו. הסיפור מתחיל בשנת 2012 כשמרקוס עוזב את ניו יורק ושוכר בית במקום שקט ומבודד בפלורידה כדי לכתוב את הספר. אבל העבר לא מפסיק לייסר אותו, להציק לו, להטריד אותו. הוא שקוע בזיכרונות על המשפחה המפוארת שהייתה לו ואיננה עוד. מתחילת הספר ידוע שהיה איזשהו אסון שהיווה קו פרשת מים במשפחת גולדמן. מאז האסון חייו של מרקוס התפרקו, הוא איבד את אהבת חייו אלכסנדרה, והוא אמנם הפך לסופר מצליח, אבל המשיך להתרפק על העבר שהיה ואינו עוד.

העבר הזה כלל את כנופיית הגולדמנים, מרקוס ושני בני דודו, וודי והילל. הילל היה בן דודו הביולוגי ואילו וודי היה נער מצוקה שדודיו של מרקוס אימצו לא רשמית למשפחה. מרקוס גדל במונטקלייר, למשפחה לא עשירה בלשון המעטה, בטח שלא יחסית לדודיו שחיו בבולטימור. מרקוס תמיד קינא, גם אם לא במודע, בחייו של הילל העשיר. הוא בילה עם בני הדודים שלו בכל רגע פנוי, יצא איתם לחופשות משפחתיות, הם היו חבריו הטובים ביותר ואנשי סודו, והוא גדל והתבגר ביחד איתם. ביחד הם טוו חלומות ותקוות ושאיפות, והעתיד של כל המשפחה ושל כל אחד מבני הדודים היה ורוד ומבטיח. ואז הגיע האסון שסיים את הכול.

מרקוס מאשים את עצמו ומאמין שיכול היה למנוע את האסון. הוא לכוד במעגל של אשמה וגעגועים. הוא מנסה בכל כוחו לכתוב את הספר, אבל תמיד חוזר לאותו עבר שלא מניח לו. נקודת המפנה בכתיבת הספר של מרקוס היא מפגש מחודש עם אלכסנדרה, אהבת חייו בעבר וגם בהווה. המפגש איתה מספק לו השראה ומאפשר לו לחקור לגבי העבר המשפחתי שלו ולמצוא את הקלוז'ר שכל כך היה זקוק לו.

מרקוס מגלה שההיסטוריה המשפחתית שלו מבוססת על הרבה שקרים, שכל שקר בתורו היה טריגר לאיזשהו כדור שלג, לאיזה אפקט דומינו, לאיזה אסון.

הספר נכתב מנקודת מבט נוסטלגית של מבוגר שהיה רוצה לחזור להיות ילד, לחזור ולהתאחד עם בני הדודים שלו, "הגולדמנים", ולייסד מחדש את כנופיית הגולדמנים. מצד שני, כתיבת הספר שולחת אותו למסע מפוכח לגילוי האמת. קיים בספר ניגוד חזק מאוד בין העבר הכביכול מושלם, המפואר, העמוס בהבטחות לעתיד מושלם, לבין ההווה שהוא התנפצות כל החלומות.

ז'ואל דיקר חושף לאט לאט את הזרמים התת-קרקעיים הקטנים מתחת לבסיס האיתן והיציב של המשפחה. כל פעם מתגלה עוד סוד ועוד סדק, עוד תפר שנפרם במארג הכביכול מושלם, והוא עושה זאת בכישרון אדיר, שואב את הקורא פנימה לתוך הדינמיקה המשפחתית, וכל פעם שומט עוד קצת את הקרקע מתחת לרגליה.

סיימתי את הספר ממררת בבכי. איזה סיום מפואר לספר מפואר. כמו שכבר אמרתי, פשוט ספר מושלם שאסור לפספס!!!

מאיה ערד היא הסופרת הישראלית הטובה ביותר שלא הכרתי עד כה. בהתעקשות שלי לקרוא בעיקר ספרים מתורגמים אני מפספסת אוצרות. אבל יצא שתקציר הספר מאוד משך אותי וחיכיתי נצח עד שתורי בספריה הגיע (נצח במונחים של מי שלא יודעת לדחות סיפוקים וקונה כל ספר שמוצא חן בעיניה).
מעמוד לעמוד יותר ויותר התאהבתי בכתיבה של ערד, ביכולת שלה להכניס את הקורא לתוך ראשה של דמות, בכישרון שלה לטוות עלילה ולגרום לדמויות לקרום עור וגידים.
זהו סיפורה של עידית, רווקה על סף הארבעים, מורה בבית ספר, חסרת מודעות עצמית, קפוצת תחת כמו שמירי רגב הייתה כנראה מכנה, מהטיפוסים המרגיזים האלה של "אכלו לי, שתו לי" שלא מסוגלים לקחת אחריות על החיים שלהם. היא רווקה נצחית, אבל כביכול מבחירה, כי עדיין לא מצאה את מר דארסי המיוחל שיוקיר תודה על נוכחותה בחייו. עידית היא דמות הקורבן האולטמטיבי שהחיים פשוט מתאכזרים אליו על לא עוול בכפו.
חברתה ענת מחליטה לנסות ולשדך לה את מיכאל, חברו של בעלה. מהרגע שעידית מכירה את מיכאל, היא מחליטה שהוא-הוא אהבת חייה והיא לא מוכנה לוותר עליו, וכך בשורה של אקטים נואשים שגורמים לקורא לנוע בחוסר נוחות בכיסא ולראות תאונה בזמן התרחשותה, היא מנסה לגרום לו להתחייב אליה. זה אמנם לא קורה, אבל המפגש איתו ומערכת היחסים הקצרצרה והחד-צדדית ביניהם שולחת את עידית למסע משנה חיים - המסע אחרי ילד משלה.
כאמור, הכתיבה של מאיה ערד פשוט מופלאה. בעברית פשוטה, חפה מכל ביטויים פומפוזיים שמכבידים על הקריאה, היא מתארת מסע מורכב ועצוב של אישה אחת, מסע אל המודעות, מסע אל ההשלמה עם עצמה, מסע אל ההכרה בערכה ובמקומה בעולם. זה מסע שיש בו הרבה רגעים נלעגים ומביכים, אבל גם הרבה תובנות יפות. ערד מדלגת באלגנטיות על קלישאות ומצליחה ליצור סיפור שלא מסתיים בהפי-אנד קלאסי, אבל הסוף שלו טוב מבחינות אחרות. והיא מצליחה לבנות את דמותה של עידית וגם את הדמויות הנוספות בספר בצורה מושלמת וכל כך מציאותית עד שלעתים רציתי להכניס יד לתוך הספר ולנער כל אחת מהן.
מיותר לציין - ספר מ-ע-ו-ל-ה!

בוקס בבטן, זו התחושה שמשאיר אחריו הספר הזה. גם מחנק, עצב גדול, מועקה. כבר שבוע עבר מאז שסיימתי לקרוא אותו, והוא עדיין לא יוצא לי מהראש, מטריד ומציק. הספר הזה ישב על מדף הספרים לקריאה שלי וחיכה לתורו. בתחילה קצת חששתי ממנו בגלל הנושא הטעון. אחר כך הייתי בהיריון ולא רציתי להציף את עצמי במחשבות שספר כזה יכול לעורר. ולפני שבוע אזרתי סוף סוף אומץ. אפשר להגיד על ספר כזה שנהניתי מהקריאה שלו? האמת שנהניתי מאוד. ליונל שרייבר היא סופרת מחוננת ואחת הטובות שקראתי בחיי. הכתיבה שלה מושכת כמו מגנט. התאהבתי בה עוד ב"עד כאן" ועכשיו, אחרי שקראתי את הספר הזה, אני סוג של מעריצה אותה. לא הרבה סופרות היו מסוגלות להוציא תחת ידן ספר כזה בגלל הנושא הכל כך טעון ובגלל שהוא רחוק מלהיות "פוליטיקלי קורקט".

הספר נפתח בהקדשה של ליונל שרייבר לבן זוגה: "לטרי, תרחיש אימים אחד שלמרבה המזל, לא התממש במהלך חיינו המשותפים". הספר הזה הוא הרבה יותר מכל תרחיש אימים.

יצר האדם טוב מנעוריו? לא במקרה של קווין, בנם של אווה ופרנקלין. אבל מה קדם למה? אולי העובדה שאווה חצ'טוריאן מעולם לא רצתה להיות אימא גרמה לה ללדת בן שקשה עד בלתי אפשרי לאהוב אותו? בן שיומיים לפני יום הולדתו ה-16 מבצע טבח בבית ספרו, טבח שמונע מכל כך הרבה שנאה, טבח שמתוכנן לפרטי פרטים באכזריות ובציניות שרק הוא מסוגל להן, טבח שהוא לא מביע עליו לא חרטה ולא צער. האם כל זה התחיל כי אווה לא רצתה להיות אימא?

אבל בסוף היא הפכה אימא לתינוק ששניות ספורות אחרי שיצא לאוויר העולם סירב לינוק ממנה, תינוק שהטיפול בו וההתמודדות איתו היו קשים מנשוא, תינוק שבלתי ניתן ליצור איתו את הקשר הטבעי שקיים בין אם לתינוקה, תינוק שניצני הרוע החלו לנבוט אצלו בגיל רך, תינוק שהפך לילד חכם ובוגר מכפי גילו שמתח את הגבולות וניסה להרע ולהכאיב. הולדתו של קווין גרמה לקרע הולך וגדל בין אווה לפרנקלין. אווה ראתה בו רוע ואכזריות ולא הצליחה לסלול את הדרך אל לבו, בעוד שפרנקלין סגד לקווין ולא היה מוכן לייחס לו את התכונות שאווה ראתה בו, וכך הם הלכו והתרחקו.

הספר כולו הוא מכתבים שכותבת אווה לפרנקלין, בעלה, כאשר קווין כבר נמצא בבית הסוהר, מרצה את עונשו. המכתבים מגוללים את השתלשלות העניינים וכוללים וידויים עצובים וכנים עד כאב של אימא לבן פסיכופת שמנסה להבין מה השתבש ואיפה הכול התחיל, אימא שלא מגלגלת את האשמה הלאה אלא מסתכלת בצורה מאוד מפוכחת על חלקה בעניין, אימא שלא הייתה מסוגלת לאהוב את הבן שלה.

אמנם סוף הספר ידוע מראש, אבל הוא עדיין עוצר נשימה, מפתיע ומטלטל, אחד הסופים הטובים והקשים שקראתי אי פעם. כבר כתבתי בעבר על ספרה הקודם של ליונל שרייבר, "עד כאן" שהוא לא מומלץ למי שמחפש ניקוי ראש. זה "אנדרסטייטמנט" במקרה של "חייבים לדבר על קווין". הוא לא מנקה את הראש כי אם ממלא אותו במחשבות טורדניות. אבל זהו ספר שלטעמי הוא חובת קריאה של סופרת מעולה ואמיצה.

מותחנים פסיכולוגיים הם מצרך נדיר בימינו, ובפרט כאלה שמעזים לצאת מגבולות השטנץ ולאתגר את הקורא. "חצר עצי התפוח" הוא דוגמה למותחן שתיאורו גורם לו להישמע כמו סיפור שכבר נקרא במיליון וריאציות אחרות, אבל הוא למעשה הרבה יותר מכך. הספר מספר סיפור מוכר על אהבה, סודות ובגידות, אבל בידיה של לואיז דוהטי הוא הופך לרענן ומעניין במיוחד. זהו סיפור מקורי ומטריד בצורה מפתיעה שמציב מיקרוסקופ על החיים המודרניים, ועשוי לגרום לקורא לבחון מחדש את חייו.
איבון קרמייקל היא גנטיקאית מוכשרת ומוערכת בגיל העמידה, נשואה באושר ואם לשני ילדים בוגרים שאינם מתגוררים בבית. היא חיה חיים מסודרים ומאושרים לכאורה. סטוץ פזיז אחד עם גבר שאפילו את שמו אינה יודעת משנה את חייה. הסטוץ הופך לרומן והרומן הזה הוא בעל תוצאות הרסניות ונוראיות.
הספר מסופר מנקודת מבטה של איבון, בצורה של וידוי, סגנון שמאפשר לסופרת ליצור את האיזון המושלם שבין תיאור השתלשלות העניינים וחקירת הרגשות של איבון לבין הסיבות לכך שפעלה כפי שפעלה. איבון היא מדענית, וככזאת, היא מתארת את העובדות ברמת פירוט וניתוח מדעית. היא אינה מתרצת את הפעולות שלה, אבל דמותה כה מורכבת ומלאה ברבדים עד שקל להבין כיצד מצאה את עצמה במערכת יחסים כל כך לא צפויה ובצרה שמעולם לא דמיינה.
לואיז דוהטי חושפת בכישרון רב את הבקעים והסדקים שקיימים מתחת לפני השטח של הנישואים המאושרים. היא גם מעבירה בספרה ביקורת פמיניסטית על החברה הסקסיסטית שבה, מצליחה או עצמאית ככל שתהיה אישה, היא עדיין רק אישה בעולם של גברים. ביקורת זו מועברת בצורה ברוטלית, אמינה ולא מתנצלת.
איבון היא דמות נדירה בנוף הדמויות הנשיות אשר תתקשה לשאת חן בעיני הקוראים שמעדיפים את הגיבורות שלהם חביבות ונעימות. השתלשלות העניינים בסיפורה אפלה מדי עבור אלה שמחפשים מותחן בעל קצב מהיר, או מותחן אפל מהסיבות הלא נכונות. זהו לא מותחן עם דם ותיאורים גרוטסקיים, אלא סיפור שכמו נלקח מהסיוטים הגדולים והמפחידים ביותר. הוא לא מספק תפניות עסיסיות שמשאירות את הקורא ללא אוויר, ועם זאת, קשה להניח את הספר מהיד.
מומלץ לכל מי שמחפש מתח בעל ערך מוסף.

כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות דויד פואנקינוס… או לפחות לכתוב כמוהו. זה הספר השלישי שלו שאני קוראת, וכמו שני הספרים הקודמים, גם הספר הזה סיפק את הסחורה שלמדתי לצפות לה מפואנקינוס – ספר שמהמילה הראשונה שלו ועד המילה האחרונה אני קוראת עם חיוך של עונג. אשרי הסופר שהסגנון שלו מהלך קסמים בצורה כזאת.

זהו סיפורה של נטלי, בחורה צעירה שפוגשת ברחוב באקראי את אהבת חייה, אבל האהבה הזאת נקטעת באיבה לאחר שבעלה נהרג בתאונת דרכים. נטלי חושבת שחייה הגיעו לקצם. היא ממשיכה לחיות על טייס אוטומטי, אבל מגלה שלחיים יש כוח עצום ושגם במקומות החשוכים והנמוכים ביותר, יכולים לבצבץ התקווה והסיכוי לאושר חדש. ואצל נטלי, הם מגיעים ממקום לא צפוי בהחלט.

הספר כולו נכתב בגוף שלישי. פואנקינוס מתאר מהצד את סיפורה של נטלי. אין תיאור בגוף ראשון של מחשבות ורגשות, ועדיין קל כל כך להתחבר לדמות הראשית, להיעצב ביחד איתה, לכאוב איתה ולהתרגש על התפנית שחייה מקבלים. הרבה הומור יש בספר הזה והרבה שנינות, כל מיני קטעי קישור בין הפרקים (הקצרצרים) שהם קשורים-לא קשורים, אבל מוסיפים הרבה. זה יכול היה להיות עוד ספר על אבלה של בחורה צעירה, אבל פואנקינוס, בסגנון הייחודי והנפלא שלו, הופך את הספר לספר על תקווה ואהבה שתופסת אותך לא מוכן.

זהו ספר קצר יחסית, 170 וקצת עמודים, ויוצא שאני מעדיפה תמיד לקרוא ספרים ארוכים יותר, אבל הספר מושלם מבחינת האורך שלו ומשאיר טעם מתוק של עוד.

הספר נקרא "העדינות" וכל כולו עדינות ורוך שלי אישית עשו משהו נעים מאוד בלב. העדינות הזאת הצליחה לצאת מבין דפי הספר ולעטוף אותי. כל מילה חדרה וריגשה וליטפה אותי. גיליתי שהספר עובד לסרט בכיכובה של אודרי טוטו, והאמת שאין ליהוק מושלם מזה. כך בדיוק דמיינתי את נטלי.

יש צורך להוסיף שאני ממליצה על הספר?

ובכלל, ממליצה על כל ספריו ושוקלת להקים מועדון מעריצים שלו בארץ!

חישוב מהיר מגלה שעברה כחצי שנה מאז שכתבתי לאחרונה ביקורת על ספר. חצי שנה שבה העברתי טרימסטר שלישי של היריון עסוקה בקינון ורביצה מול המזגן, ולאחר מכן לידה ואז יצירת שגרה חדשה שמורכבת בעיקר מהנקות וחיתולים וגזים וחוסר שינה ולמי יש כוח לקרוא, ועל אחת כמה וכמה לכתוב?

אבל לאט לאט אני חוזרת לעצמי. אולי לא לקצב הקריאה שהיה לי, אבל החמ"ל שלי במיטה מורכב מחיתול טטרה, מוצץ, כרית הנקה וספר (ולפעמים גם תינוקת…)

אחד הספרים שדווקא כן קראתי בתקופה האחרונה, ואחד הספרים שנהניתי במיוחד לקרוא הוא "כמה רחוק את מוכנה ללכת", וזה סמלי מאוד שזה הספר הראשון שאני כותבת עליו בתום תקופת היובש. בכל זאת, לי ולגיבורת הספר, להלן "חמודה" יש כמה דברים משותפים, ולו היינו יושבות לקפה, אני בטוחה שהשיחה הייתה קולחת. "חמודה" היא בחורה חמודה במיוחד, עם חיים לא רעים בכלל, רק שדבר אחד חסר: תינוק. וגם היא, כמוני, שונאת את השיעור הזה בסבלנות שהחיים זימנו לה.

מאירה ברנע-גולדברג כתבה פה ספר שכל אישה יכולה להזדהות איתו, ולא רק כאלה שעוברות את המסע המייגע שגיבורת הספר עוברת, אבל בפרט הן. אינספור פעמים הזדהיתי עם גיבורת הספר שעוברת דרך חתחתים שאי אפשר לעבור אותה ללא הרבה הומור עצמי והומור בכלל. הספר מתאר בצורה נאמנה למציאות את התהליך שנשים רבות עוברות מהרגע שבו הן מתבשרות שהן ייאלצו להביא ילד לעולם לא כמו שהטבע התכוון: אינסוף בדיקות ופגישות עם רופאים והזרעות וצילומי רחם והמתנה בתורים אינסופיים עם הרבה נשים במצבן והפריות, וזה עוד כלום לעומת האכזבות שהתהליך הזה טומן בחובו והרגשות השליליים שהוא מציף אותך, והבושה שאת מרגישה על כך שאין לך עדיין ילד.

הספר הוא אמנם לא קצר, אבל הוא נקרא במהירות שיא. ברנע-גולדברג היא סופרת מוכשרת במיוחד. יש לה את היכולת להפוך גם פרטים יבשים למלאי חיים ולמרתקים ובעיקר למצחיקים. הספר קולח והעמודים מתעופפים מעצמם. וכאמור, זה נושא שיכול לדבר לנשים רבות, אבל רק מי שעברה את זה והייתה שם יכולה להוציא תחת ידה ספר כזה ולספר על זה בדיעבד בצורה כל כך הומוריסטית.

והעיקר, הסוף טוב. גם אצל "חמודה" וגם אצלי.

ממליצה על הספר בכל פה!

לא עשיתי טיול של אחרי צבא, לא טיול קלאסי כזה של טרקים בדרום אמריקה או חיפוש עצמי בהודו. אני קצת פחדנית וקצת (הרבה) מפונקת, ותכלס מעדיפה סיבוב שופינג עירוני על פני התמודדות עם טבע, חרקים ומחלות אופציונליות. מצד שני, אני מודעת לכל מה שאני אולי מפספסת, ולכן מאוד נהנית לקרוא על זה. גם זו דרך לטייל במקומות.

"נהר הפלאות" של אן פאצ'ט, מעבר לנושאים האתיים, הרפואיים והאנתרופולוגיים שהוא עוסק בהם, גם לקח אותי למסע לברזיל, ליערות הגשם ולאמאזונס המסתורי. וזה היה מסע נפלא שאפילו לא התלוו אליו עקיצות יתושים, לחות בלתי נסבלת ותנאים כמעט בלתי אפשריים. הספר הזה עושה את מה שספר טוב צריך לעשות – לוקח אותך למקום זר והופך אותו למרתק עד כדי כך שאתה לא רוצה לעזוב (לא פיזית, כמובן…)

ד"ר סינג, פרמקולוגית שעובדת בחברת תרופות במינסוטה, מוצאת את עצמה נאלצת לנסוע לברזיל, לג'ונגלים של האמאזונס, כדי לחפש רופאה ומורה לשעבר שאמורה לפתח תרופה מהפכנית עבור החברה. נשות שבט הלאקשי שמתגוררות על גדות האמאזונס הן נשים מזן מיוחד: הביציות שלהן לעולם אינן מתיישנות ואינן נגמרות, והן יכולות להיכנס להיריון גם בגיל 70. חברת התרופות מנסה למנף זאת לטובתה ולפתח תרופה שתחולל מהפכה בטיפולי הפוריות. ד"ר סוונסון, הרופאה שנשלחה מטעם החברה לאמאזונס, נמצאת שם כבר כמה שנים, אבל הקשר איתה אבד. ד"ר סינג אינה המועמדת הטובה ביותר לנסוע לשם, אבל עמית לעבודה, אנדרס אקמן, כבר נסע לשם לפניה ומכתב שהתקבל דיווח על מותו שם ממלריה. אלמנתו מפצירה בד"ר סינג לנסוע והיא מתרצה.

הנסיעה שלה היא מרתקת ויוצרת סיפור ודמויות חד-פעמיים. הסיפור הזה מוציא את הקורא מגבולות המוכר, מבלי לגלוש למחוזות הפנטזיה. הספר רווי במסתורין, הרפתקאות ומדע. הסיפור מרתק ושואב אותך החל מהמשפט הראשון. הכתיבה כל כך מלאת חיים, צבעונית וציורית, עשירה ובלתי נשכחת, ובפרט תיאורי הטבע שבה. והסגנון של אן פאצ'ט זורם, קצבי ומהנה.

נמשכתי למורכבות של המסתורין הרפואי במעמקי הג'ונגל. התיאורים של פאצ'ט המחישו לי את החיים באמאזונס ואת מאבקו של אדם זר להסתגל לנסיבות הבאמת קיצוניות שם.

יש שיגדירו את קצב הסיפור כאיטי, אבל הקצב בהחלט מתאים ומעביר את התחושה של חיים במקום חדש, שעות וימים על שפת הנהר האינסופי וקולות בעלי החיים, החיים ללא שעונים והשגרה היומיומית העצלה שמנוגדים לחיים המערביים.

האתיקה האופפת את המחקר הרפואי היא מורכבת, וחבל שלא היה לה ייצוג גדול יותר בין דפי הספר. הספר מעורר שאלות אנתרופולוגיות קלאסיות: כיצד הנוכחות של זרים משפיעה על התרבות המקומית? האם אנשים מבחוץ צריכים להתערב במצבים שבהם ידע או כישורים "מערביים" עשויים לשנות את התוצאה? חבל שפאצ'ט לא הרחיבה בנושאים האלה.

הבעיה הכמעט יחידה עם הספר הזה היא הסוף, שעמד בניגוד לקצב הנעים של כל הספר. הסוף הרגיש לי נמהר מדי, והסיפור הסתיים בצורה פתאומית ואפילו תמוהה למדי. זה כמעט הרגיש כמו מעין מדיטציה נעימה שאתה שוקע בה ומישהו מוציא אותך ממנה בחדות. אבל מעבר לכך, ספר מרתק שמומלץ בחום!

איך הייתם חיים לו ידעתם איך תמותו? זו בגדול השאלה שבה עוסק "זה הסוף שלך", אוסף סיפורים על אנשים שיודעים, בערך, איך ימותו.

הרעיון שחוזר בכל הסיפורים הוא זה: קיימת מכונה אשר באמצעות בדיקת דם פשוטה, יכולה לנבא כיצד תמות. אבל היא אינה מספקת תאריכים, פרטים, או הסברים, אלא רק כמה מילים, לעתים לא ברורות בעליל. המכונה אף פעם לא שוגה, אבל היא ניחנה בתפיסת מוות אירונית. לדוגמה, גם אם אדם מקבל פתק שעליו נכתב שהוא ימות מזיקנה, הוא עדיין יכול למות כתוצאה מניסיון פריצה כושל לביתו של איש זקן. וכאמור, המכונה לא טועה לעולם, ובדומה לרוב הנביאים, התחזיות שלה הופכות להגיוניות רק לאחר שהתרחשו.

הספר הזה הוא אוסף סיפורים שסונן מתוך 675 סיפורים של כותבים מכל רחבי העולם. כל אחד מהם כתב סיפור על האופן שבו המכונה תשפיע על אנשים, על החברה, על העולם העסקי או על הפוליטיקה. האם נהפוך לעבדים לתחזיות שלה, או פשוט נתעלם מהן ונמשיך לחיות את חיינו כבעבר, תוך הידיעה הברורה מאליה שיום אחד נמות?

בסיפור הראשון, "מרשמלו בוער", אנחנו רואים כיצד קיום המכונה התחיל לעצב את תרבות הנוער. מסתבר שהגיל החוקי שבו אדם יכול לקבל את התחזית לגבי המוות שלו הוא 16. בעולם הזה שבו אנשים יודעים כיצד ימותו, יש חלוקה לקבוצות בהתאם לסוג המוות. לא עוד חנונים ופריקים, סחים והיפסטרים, אלא אלה שימותו ממנת יתר של סמים, אלה שימותו בשיבה טובה, אלה שימותו מיתות אלימות ואלה שיתאבדו ונחשבים למנודים. ברגע שבן נוער מגלה כיצד ימות, הוא מקבל את מה שבני הנוער רוצים תמיד: תחושת שייכות והכללה.

הסיפור "כעבור שנים רבות, הפסקת נשימה בשינה, עם חיוך על הפנים" ממשיך את הרעיון בעולם המבוגרים. ריקי נגרר מחוץ לעיר אל מועדון לילה שבו אנשים מתהדרים בדרך שבה ימותו. הם מסתובבים עם תוויות על בוהן הרגל שעליהן נכתב "רצח" או "התקף לב". אבל בניגוד לכל השאר, ריקי נמצא בעמדה מוזרה כי הוא יודע שחייו אמורים להסתיים בצורה טובה. הוא רק לא יודע מה יקרה עד אז.

"כלום" הוא סיפורה של בחורה צעירה שמגלה סוד משפחתי שלא היה נחשף אלמלא מכונת המוות הומצאה. "דג אבו-נפחא שלא הוכן כהלכה" הוא סיפור על סודות ובגידה בקרב קבוצת יאקוזה ביפן. ו"תשישות עקב קיום יחסי מין עם קטינה" הוא עוד סיפור משעשע על פוליטיקאי שגורלו הוא כשם הסיפור.

חלק מהסיפורים משעשעים מאוד, חלק אחר נוגעים ומעציבים, אבל כולם מתמקדים בשאלה: איך אנחנו חיים את חיינו עם הידיעה כיצד נמות?

גם ללא המכונה, כולנו יודעים שנמות. כל אחד מאיתנו חי עם התזכורת התמידית לכך שיש מגבלה למשך הזמן שאנחנו יכולים לבלות על פני האדמה. ורובנו בוחרים להתעלם ממנה. אחרי הכול, אם אתה מבלה את כל חייך כשאתה אובססיבי לגבי מותך, אתה לא ממש מצליח לחיות. אבל תוסיפו לידע הבסיסי הזה את המודעות לאופן המוות. מה אתה אמור לעשות עם הידע הזה? אתה יודע שזה בלתי נמנע, שהמכונה לעולם אינה טועה, אבל אתה עדיין עשוי להיאבק נגד הגורל הזה. כל כיוון החיים שלך עשוי להשתנות כתוצאה מהמילים הללו שמודפסות על-גבי הכרטיס, אבל התוצאה הסופית תהיה זהה. אם כך, האם עדיין לפעול בהתאם לידע שיש לך, או להתעלם ממנו?

וגרוע מכך, לפעמים רק עצם הגילוי של האופן שבו תמות יכול להוביל ישירות לשם. לדוגמה, בסיפור "התאבדות", הדמויות מגלות מהו גורלן רגעים ספורים לפני שהן חוות אותו. אלמלא הם נבדקו במכונה, האם הם היו יכולים להימנע מהגורל הזה?

אם אתה מקבל פתק ברור למדי שנכתב עליו "סרטן", ואתה מחליט לעשות משהו מטורף לגמרי שהסיכוי שתשרוד אותו הוא אפסי, האם זה בכלל אפשרי, או האם אירועים אקראיים יחברו זה לזה כדי למנוע ממך את זה ולשמור עליך בטוח עד הסוף? ואם אתה מקבל פתק עם "התאבדות", צורת המוות היחידה שיש לך שליטה מלאה עליה, האם תילחם נגד זה או תיכנע, מתוך ידיעה ששום דבר שתעשה לא ישנה את התוצאה?

בסיכומו של דבר, מדובר באוסף מרתק של סיפורים, לא כולם שווים ברמת הכתיבה והעניין, אבל זהו אוסף מהנה לקריאה. והוא בעיקר גורם לקורא לחשוב. מפתה ככל שיהיה הרעיון הזה, המידע הזה לגבי אופן המוות הוא מידע שניתן בהחלט להסתדר בלעדיו. זהו הסוף, אבל כל מה שקורה עד אליו עדיין תלוי בך. אולי אין לך שליטה רבה באופן שבו תמות, אבל יש לך שליטה רבה באופן שבו תחיה. אתה יכול לחיות בפחד או לתכנן תוכניות, לקחת סיכונים ולקוות לטוב ביותר.