האדם מתכנן ואלוהים משבש את כל תוכניותיו.
לעניות דעתי, מדובר במימרה שמעלה תחושות לא פשוטות באנשים רבים, בעיקר זכרונות לא טובים שמוצפים בנו בעל כורחנו אסוציאטיבית.
המימרה הזאת כאילו נתפרה אל הספר. ספר שתאר תוכניות גדולות שנופצו במחי יד. מפגש מחודש שנדחה שנים רבות וכאשר מתקיים סוף סוף הצפייה כבר אינה אותה צפייה. הקלילות אינה אותה קלילות.
מעטה השנים שנוספו תבע את שלו, מעין שיריון קשיח שהדמויות עוטות על עצמן ואף על פי הרצון להסירו כליל, זה לא מתאפשר, רובד הזרות שנערם במהלכן מונע זאת.
כאשר קראתי את הספר, התחוללו בקרבי רגשות רבים מכיוון שהוא נגע בנקודות מאוד אישיות וקריטיות בחיי שמשמעותן קיבלה משנה תוקף דווקא בימים אלה. גם אני, כמו הגיבור הראשי, ייחלתי למפגש עם אדם יקר שבסופו של דבר לא התרחש. נסיבות החיים הפרידו בינינו וגרמו לכך שלא נתראה שנים על גבי שנים, מלבד במקרים חפוזים אי-אילו ואחרים.
דבר שהיה לי מאוד קשה לעכלו, וגם היום, כשכבר למדוני החיים כיצד לשלב את כאב ההחמצה עם סדר היום, עם השגרה, המחשבות עודן מציפות אותי מדי לילה והתהיות לגביו נישאות על כנפי החושך ומגיעות אלי וכאשר הן מגיעות, הן אינן מרפות עד לכתי לישון וגם אז, הן נוכחות היטב בחלומותיי. הגעגועים מציפים לב חרד ודואב. חרדה לנוכחות דוממת של אדם יקר שכבר איננו חלק מחייך, שנסך בך אושר עילאי ופסק. והפחד שדמותו תימחק מזכרונך וקולו יהיה כהד מרוחק של העבר.
לצד ההתמודדות הלא פשוטה עם ניתוק קשר עם אדם שחלקו בחייך היה עז וכבד משקל, הגחתה אל שגרתנו השברירית של הקורונה. קורונה שגרמה לחישוב מסלול מחדש, לדחיית מפגשים, להתמרמרות ובעיקר תמיהה: האם הדברים יחזרו אל מסלולם הקודם? האם הרגשות הישנים יהיו כפי שהיו? זה מבחן לזוגיות ויחסים אנושיים שאיום ממשי מאיים לקרוע אותם זה מזה במסגרת הבדידות הכפויה והשינויים החלים באדם בעותות מצוקה וחירום.
לודוויג הוא בחור צעיר בן 23 שהעוני לא פסח על פתח דלתו. העוני הוא חלק מחייו בכל אספקט בחיים, הוא מעין סימן הכר משני שנתלה על צאוורו כחרב פיפיות, כמעין גרדום שמספיקה תנודה קלה שתחרוץ את דינו ותאמללו לכל החיים. העוני משתרך אחריו לכל אשר ילך והוא מצוי במאבק מתמיד עם הניסיון הנואש להשיל אותו מעליו, לאפשר לעצמו לנשום פעם אחת בחייו ולזלוג אל עתיד אחר, מזהיר יותר.
במסגרת נסיונות אלה, הוא מקבל הצעת בעבודה מהממונה עליו לשהות בביתו פרק זמן מסוים, כשנתיים, ולנהל את ענייניו. הסכמתו של לודוויג מהוססת אך לבסוף הוא מקבלה למרות אי-רצונו הגלוי. הסכמה שתשנה ללא הכר את חייו.
בביתו של אותו ממונה הוא פוגש לראשונה ברעייתו של הקשיש המזדקן, רעיה אשר הוא מתאהב בה ממבט ראשון עד מעל הראש. אהבה עזה ובעיקר בלתי אפשרית, שכן אין הוא בטוח שהרעייה אכן חשה כמוהו.
החודשים חולפים והצעה חדשה על הפרק: לעבור לארגנטינה למשך שנתיים ולפלס דרך אל הצמרת, דרך בטוחה. הצעה זו מבלבלת את חושיו של הצעיר שנקרע בין אהבתו הכבירה והיצרית לאשת הממונה לבין הקידום הנכסף. בלבול שגורם בדרך לא דרך, להתוודות האהובה על אהבתה ומימוש חלקי של היצרים בעת שנותרה.
השנתיים עוברות על הבחור בניתוק מאוהבתו וכל החודשים הללו הוא חושק בה וכמהה לשאתה לאישה, מתגעגע ושומר איתה על קשר בסודיות מוחלטת מרחוק. כאשר הזמן לשוב מתקרב, קורה דבר מה בלתי צפוי שהופך את היוצרות ומאריך את השהייה שלו לשנים רבות וגורם לו לפתוח בחיים אחרים...מלחמת העולם הראשונה פורצת ומשליכה את המוכר החוצה ומאמצת לחיקה את הזר והמנוכר....
עד שההזדמנות לחדש קשר מזדמנת שוב. האם לאחר שנים רבות הרגשות ישובו לפעפע או ההבנה שהם דעכו תעורר את הכרתם? ועל כן, כמדומני, שמו של הספר ' מרד המציאות'. הדמות הראשית משתדלת לנפץ את המציאות שנכפתה עליה, להיות רחוקה מהאהובה.
צוויג, כמיטב מנהגו, חודר אל עובי הקורה באיזמל מנתחים מקצועי- משונן וחושף בפנינו את לבטיהן של הדמויות, את התשוקות הישנות שהזדקנו עם חלוף השנים אך הגחלת הבוערת נשארה כמעין מזכרת מהדהדת, גם אם עזותה פחתה עם השנים. הרצון לשמר את שהיה, להתרפק על העבר כמות שהוא, למזג את העבר והווה יחדיו לכדי יצירת עתיד שונה- עודנו שריר וקביל.
שאלות רבות מעלה הסופר בשפתו הערבה לעין והעסיסית שגורמים לקורא להרהר ואף להזדהות, כפי שקרה לי. שאלות כגון: האם ניתן להשיב עטרה ליושנה? האם ימי הזוהר של האהבה הצעירה יכולים לחזור בגיל בוגר יותר? האם אהבה אמיתית אינה דועכת לאחר שנים? אלה שאלות שהתחברו לי גם בפן האישי שכן הרהרתי בהן לא פעם. האם רגשות ישנים עלולים לצוף מעל פני המים העכורים ולהיות זכים שוב? רגשות ששכבות האבק כיסו אותן?
מפליא עד כמה הוא מצליח לנגוע בנקודות הרלוונטיות במעט מאוד עמודים. לא פלא שרבים מאוד נוטים לכנותו אומן. הוא יודע לעקצץ את לבבות הקוראים, ולא להשאירם אדישים לתוכן, קצר ככל שיהיה. באופן מתמיד לעורר בהם תגובה וחוסר נוחות מסוים.
זו אומנות של ממש שכן צוויג כותב בצורה ייחודית לו ומצליח להשפיע ולענג את הקורא הן בכתיבת פרוזה קצרה והן בזו הארוכה. דבר שאינו מה בכך כאשר מדובר ביצירה טובה באמת. מעטות הן היצירות הקולחות שיודעות ללפות אותך ולהיטמע בתוכך ימים רבים לאחר הקריאה.
"משהו בוטח ברכותו, מרגיע ומאושר בידיעת עצמו נבע מן הפנים האלה, צלילות קרנה מן המצח הטהור, המבהיק בנערותו, שמעליו היה השיער מסורק כמו טרם זמנו בתסרוקת הרצינית של בעלת בית. "
" אך הוא רק התגונן: כלום! כלום! הקשיב עמוק יותר פנימה, אל העבר שחלף, שמא רוצה הקול הנבואי הזה של הזיכרון לדבר אליו שוב ולחשוף בפניו את ההווה בעזרת העבר."
