יש קו משותף שאני מאוד אוהבת בספרי הוצאת אריה ניר. תמיד בליבת הסיפור יעמוד סיפור אנושי, כזה שפורט על כל נימי הרגש, וכזה שאף פעם לא משאיר אותי אדישה.
גם הספר הזה כזה. וגם הספר הזה עורר בי דברים, אומנם בהסתייגות קלה, ואחזור אליה בהמשך.

הסיפור מתחיל בסוף שנות החמישים ופורש בפני הקורא את התקופה כמעט עד לתחילת המילניום.

אלג'ירה. כפר קטן בהרים. סעיד ונאג'ה הם הורים לשלוש בנות. סעיד הוא בעל מקצוע ט

ראשיתו של הספר באלג'יריה בשנת 1959. זו הייתה השנה שהתחילה הגירה המונית מאלג'יריה לצרפת ובעיצומה של מלחמת העצמאות האלג'ירית, ורק בשנת 1952 אלג'יריה הוכרזה על עצמאותה.

עזיבה המונית של תושבים הותירה את המדינה עם פצעים רבים ושיעור אבטלה גבוה. בתוך כל הסיטואציה הכלכלית הזו נאג'ה וסעיד נאלצו להתמודד כמו כולם.

לנאג'ה וסעיד נולד שלוש בנות: מריאם, סוניה ונור. לפני מריאם נולד איסמעיל אך בגיל שלוש הוא

רומן מרגש על משפחה אלג’יראית שמעתיקה את חייה לפריז בשנות ה־60.
הקשיים הכלכליים, גורמים להחלטה אחת גורלית, למסור תינוק לאימוץ.
ההחלטה הזאת הופכת לציר המרכזי שסביבו נבנית עלילה רבת שכבות,
שמלווה את בני המשפחה לאורך השנים ומשפיעה על זהותם.
זהו סיפור על שורשים, הגירה, מעמד הנשים, זהות והקרבה.
בשליש האחרון של הספר, נותר בי הרושם שהסופרת הזדרזה לסיים
את הסיפור והוא בעיני פחות מושקע...