“אני אגיד את דעתי, הספר הזה משעמם.
הוא רק כמעט שמונים עמודים, אבל איכשהו מצליח לשעמם מאוד בחצי הראשון שלו, ולהרגיש פחות משעמם בחצי השני, אבל עדיין חסר השפעה.
זה הספר הראשון שאני קוראת מאת שטפן צוויג, ויש הרבה רגש במילים שלו, הספר כתוב טוב.
אבל הוא ללא פרקים ככה שקריאה מרגישה נמרחת, זה לא ספר שכיף לקרוא בישיבה אחת, אבל ככה הוא בנוי, לאדם שיכול לשבת ולקרוא בלי לעצור.
אני לא הייתי מעוניינת בזה.
הייתי צריכה הפסקות, הייתי צריכה שהספר יגיד לי מתי נכון לעצור, ומכיוון שהוא פשוט לא בנוי ככה - השתעממתי.
אני יכולה להגיד על מה הסיפור אבל מה הטעם?
במשפט, זה על גבר ואישה שנפגשים שוב אחרי שנים בנפרד, היא אלמנה והוא נשוי עם ילדים.
הם עולים על רכבת, לא ברור לשם מה, פשוט מאוד נרגשים לפגוש זה את זה.
היו לי ציפיות מאוד שונות מהספר.
חשבתי שהכול היה משעמם, ששום דבר לא קרה, שאפילו שיחה טובה בין הדמויות לא הייתה כאן, רק רגש חזק שלא ברור מה לעזאזל היה הבסיס שלו.
כאילו, זה ברור, אבל זה גם לא, כי אנחנו לא קוראים על הדברים האלה, אנחנו רק יודעים שהרגשות האלה התפתחו עם הזמן שלהם ביחד.
זה לא היה הספר עבורי בכלל, ציפיתי ממנו ליותר מדי.
לא היה כאן כלום, לא דמויות שאני מחבבת ומבינה, לא סיפור שאני חושבת שהוא מעניין, ואפילו לא אהבה עמוקה.
זאת הייתה החוויה שלי.
אני מבינה למה אנשים אחרים אוהבים את זה, אבל אני גם מבינה שהאנשים האלה קוראים ספרים אחרים לגמרי מהספרים שאני קוראת, ושזה עניין של טעם.
אם זה לא היה קצר כנראה שלא הייתי מסיימת את זה.
לפחות הייתה לי תקווה שאולי בסוף יהיה איזה משהו, אבל לא, התאמצתי לעבור עמוד ועוד עמוד, בשביל כלום.
כנראה שאני צריכה ללמוד מזה שאם ההתחלה של הספר משעממת אותי, כנראה שגם הסוף שלו יאכזב אותי.”