ישנם כאלו שחושבים, כנראה בעקבות לימודי ההיסטוריה בתיכון, שלימוד ההיסטוריה הוא לימוד אפיזודי וקטוע, משל אין צורך בידע היסטורי אלא כדי לדעת לענות על שאלות טריוויה כמו מי היה הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה או באלו שנים התרחשה ה"פרסטרויקה". לימוד היסטוריה נכון, או אולי עדיף – לימוד משמעותי ובשל, הוא כזה המניע את הלומד להרים את הראש ולשים את לבו לשאלות רחבות, לתהליכים היסטוריים ובסופו של דבר לנסות לסגל לעצמו מבט-על על ההיסטוריה האנושית כולה, על טבע האדם, ואולי מתוך כך גם לנסות להבין את המשמעות הצפויה של האירועים שבהווה. לעיתים אני חושב שהנביאים הגדולים, הם קודם כל היסטוריונים מבריקים, בבחינת "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב,ז).
בספר הזה אניטה שפירא, היסטוריונית ידועה של הציונות, לא חוקרת נושא מסוים (עליה, העפלה, פירוק הפלמ"ח, משפט אייכמן) או אישים פרטיים (ברל, בן גוריון, יגאל אלון), כבספריה הקודמים, אלא כותבת על התופעה הציונית בכללה מפרספקטיבת-על, ברמת המאקרו.
המילה האנגלית "Story", סיפור, התפתחה מן המילה היוונית הקדומה – "היסטוריה" (Ίστορία). זה מה שאניטה מצליחה לעשות בספר הזה, היא כותבת היסטוריה אבל מספרת סיפור, את הסיפור שלנו בארץ הזו, וממסגרת אותו לסד השנים 1881-2000, החל מהלידה של התנועה הציונות והעליות הראשונות ועד למדינת הישראל בעשור החמישי והשישי להקמתה. אניטה מגוללת ומתארת את שלל האירועים המשמעותיים, אבל כמו שהקדמתי, לא מדובר בסיפור אנקדוטלי של כרוניקה מנותקת וחסרת הקשר, אלא בתיאור רציף של אירועים והבנת היחס ביניהם, יחד עם תיאור תהליכי עומק וניתוח מגמות וקשרים תרבותיים, חברתיים כלכליים ופוליטיים.
כדאי לציין ששפירא נזהרת וכותבת בצורה מאוזנת והגונה באופן יחסי. כמו כן אין בספר חידושים מרעישים, ולא גילויי עובדות בלתי ידועות או נתונות במחלוקות, זו לא מטרתו. אבל, יש יכולת מרהיבה של כתיבה היסטורית מרתקת שלא מוותרת על רוחב ועל עומק של המבט. זה ספר מצוין וממולץ לכל מי שרוצה לעבור בסקירה קצרה יחסית, איכותית, וממוקדת, על ההיסטוריה הקרובה שלנו, ולכן גם המאוד רלוונטית, לחיינו פה.
רק לסיום הערה: שפירא קראה לספר 'ככל עם ועם'. הדברים שקרו לנו פה ב-130 השנים האחרונות, שעות הכושר ההיסטוריות הנדירות (שרבים מהן אניטה מציינת ככאלה) שהתקבצו כולן לכמה עשורים שבעטיין התאפשר לבנות מחדש (rebuild) אומה מכאוס תרבותי, מחולשה פוליטית, מפיזור חוצה יבשות ומשואה בלתי נתפסת. מאלה להביא את האומה למקום, לשפה, לאתוס תרבותי משותף, ליכולת הגנה, לעוצמה אזורית ולעוד הישגים רבים יוצאי דופן הוא תופעה היסטורית בלתי נתפסת בכל עדשה שלא נתבונן דרכה. זהו ספר יוצא מן הכלל, רק הכותרת, 'ככל עם ועם', הרגיש לי קצת פספוס.
ולסיום כמה מילים מתוך פרק הסיכום של שפירא:
"ישראל היא סיפור הצלחה בקנה מידה עולמי: זוהי מדינה חיונית, תוססת, בעלת כלכלה דינמית, אקדמיה שזוכה להכרה בין לאומית... דמוקרטיה ביקורתית, מדינה שיש בה חופש דיבור רב ותקשורת חצופה וחודרנית שאינה מהססת לחשוף את כל חולשות השלטון. למרות הקובלנות המתמידות הנשמעות בתקשורת בנושאים של זכויות אדם, ישראל מגלה רגישות בסוגיות אלה יותר מכל מדינות המזרח התיכון, ובעצם גם ממרבית המדינות הדמוקרטיות בעולם, בייחוד כאשר הן מרגישות מאוימות... ואף על פי כן ישראל ניצבת מול ביקורת עולמית רבה מאוד, שמדינות אחרות אינן 'זוכות' לה. כל מעשה ומחדל של ממשלת ישראל מוקע מיד בביטוים השמורים בדרך כלל למשטרים אפלים. הנושא הפלסטיני זוכה לאמפתיה רבה, תוך התעלמות מהצד השני של המטבע".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
