"זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"
חיפשתי מאיפה הגיעה הכותרת המתריסה של ספר ההיסטוריה הזה.
מה, "ככל עם ועם"? כמעט חמש מאות דפים של חיבור על פלא שקרה, על דבר לא יאומן והוא מצטמצם ל"ככל עם ועם"?
התביישתי בעצמי קצת שגיליתי מאיפה הציטוט, בור שכחן שכמוני – מגילת העצמאות! - בה כתבו באמונה והתרסה לאוזנינו ולאוזני העולם אז, דבר שנכון גם היום - על זכותנו.
זכותנו להיות ככל עם ועם. זכותנו להגדיר את עצמנו ככל שנרצה. זכותנו לבנות פה בית. זכותנו לטעות ולתקן. זכותנו לבקר ולהתעצבן. זכותנו להיות.
אניטה שפירא, היסטוריונית ענקית וכלת פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל, העזה.
העזה לנסות ולכתוב חיבור שמקיף את ההיסטוריה והאירועים החשובים בקורות העם, הישוב והמדינה מ-1881 עת הסופות בנגב העירו את חובבי ציון, ועד לשנת 2000.
חיבור חשוב, שלא חף מבעיות כמובן. מעין סיכום שנותן תמונת רוחב על קורותינו.
אין בנמצא חיבור שכזה שיכול להוות תחליף, וכמה היה הוא חסר.
הרי בבית הספר, לומדים אנחנו רק קטעים ובסדר שרירותי ולא הגיוני. ואם ללמוד לבד רצית, הרי שים החומר מאיים להטביע אותך בהמון פרטיו.
והינה בא חיבור שכזה, ונותן סקירה מפורטת, שאף וויקיפדיה בעולם לא יכולה לתת. נקודת מוצא לכל מי שרוצה להעמיק אחר כך – כי הרי כדי למצוא את המחט, חייב אתה להסתכל קודם כל על ערימת השחת.
הספר יצא כבר לפני שלוש שנים, ועשה הרבה רעש יחצנ"י בצאתו, ולכן הופתעתי שלא מצאתי אף ביקורת בסימניתנו.
תוהה אני למה? ומציע לכל מי שיכול לקחת לידיו ולקרוא – גם אם מומחה גדול וגם אם אסקפיסט גמור – פתיחת העדשה הרחבה בספר זה מחכימה ומעשירה.
לא הכל טוב כמובן – אבל לפני שאגע בחסרונותיו – דבר ברור עולה ממנו – מצבנו הולך ומשתפר מיום ליום – ואילו ההסתכלות שלנו על מצבנו הולכת ומתבלבלת מיום ליום.
ישראלי בכל שנה שהיא בעבר, הרגיש טוב יותר לגבי ההווה, מאשר ישראלי אחר בעתיד, למרות שמצבו היה ללא כל ספק רע יותר.
נראה לי שאנחנו יודעים יותר, ומאמינים פחות (בכל!) וזה שילוב ממש לא מוצלח.
לעצור לרגע ולהסתכל אחורה, מכניס קצת יותר פרופורציה מכל כותרת של חדשות היום, וכן גם קצת יותר אופטימיות.
ובכל זאת.
בקצת יותר מאמץ עריכתי, אניטה שפירא הייתה יכולה להוציא דבר טוב יותר שאולי היה מתחרה בספריו של נח הררי.
שפירא כותבת כאילו קוראיה הם סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, שמנסים להקשות עליהם את הטקסט כדי שיתאמצו יותר. כך שטקסט כמו:
"בעוד ש'צעירי ציון' הדגישו את ההיבט הלאומי-תרבותי, וחתרו לחיים של מוסר ואותנטיות בארץ האבות, הושפעו 'פועלי ציון' מהזרמים הסוציאליסטים ברחוב הרוסי. בר בורוכוב השכיל ליצור סינטזה בין המרקסיזם, שנחשב לאידיאולוגיה הדומיננטית, לבין הציונות. הוא הסביר שהיהודים בארצות מושבם אינם יכולים לעבור תהליך של פרולטריזציה, שכן עם הרוב מונע מהם את מקומות העבודה בתעשייה, ובמקום להיות פרולטרים, מעמד העתיד, הם עוברים פאופריזציה, נעשים פרולטריון של סחבות."
אולי עובד לסטודנט המסכן, אבל לקורא הסביר משפטים כאלה מכבידים על קריאותו.
אמנם הספר הופך קריא יותר ויותר שמתקדמים בשנים אולם ערכם ההיסטורי הולך ויורד, שכן שנות השמונים והתשעים, עדיין לא מאפשרים בחינה ומחקר היסטורי מדוקדק יותר.
ובכל זאת 2).
עם כל פגמיו, ויש כאלה עוד לא מעט (חוסר בתמונות, ממלכתיות יתר, קביעות תמוהות "רוב הישראלים..."), רב הטוב על כל חוסר, ואני ממליץ עליו מכל הלב.
---------------------------------
לסיום אציין אנקדוטה מעניינת שגרמה לי לחשוב ומופיעה פעמיים בספר – על המצאה שלא חשבתי עליה, ששינתה את החברה שלנו ללא היכר. על זאת שמצילה את שפיותינו מסופת החול הזאת שמשתוללת כאן כבר כמה ימים.
--- המזגן ---
כן, המזגן הביתי, המכשיר החשמלי שמשאיר אותנו שפויים בחום הישראלי, גם משאיר אותנו בבתים, במשרד או בעבודה, קצת יותר מבודדים, קצת יותר מנוכרים.
הוא זה שמשאיר את החוץ, את הכיכרות, והשיח הציבורי – רק למשוגעים שמעזים לצאת לחום הלח הזה. והרוב המצטנן נשאר שקט ולא מורגש צופה בטלוויזיה במשוגעים.
כמה מצחיק, כמה נכון!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
