רבות נכתב על "נוטות החסד". הסיפור שלא יאמן. לא אוסיף הרבה מעבר לדעתי עליו, שתגיע מייד אחרי הסיפור האמיתי.

סיפור אמיתי
דרכנו הצטלבו לפני שנים לא מעטות. באותם הימים, אני מתמחה צעירה ב'קלינית' במחלקה הפסיכיאטרית באחד מבתי החולים האוניברסיטאים הגדולים בארץ (מתמחה צעירה פירושו טוחנת [בשפה של אז] שעות אינסוף של לילות ושבתות).
שבת, שעת צהריים, צלצול טלפון ונקראת ל'כירורגית' – "מבקש שתראי מאושפזת, אישה שעברה השבוע ניתוח לפתיחת חסימת מעיים. פסיכית על כל הראש זאתי, אפילו שאת כל היום עם פסיכים - את לא תאמיני" – כך סיפר לי ההוא עם החלוק הירוק, מהכירורגית, זה שניתח אותה. "פסיכית - חייבים לבדוק אותה" הוסיף, תגיעי.
עליתי לשם, אחרי עוד כמה מילים מאבחנות מהחלוק הירוק, פגשתי בקוראליה. אישה (אז) כבת 45, חיוורת מאוד ורזה מאוד עם פנים קשות. לבדה, איש לא נמצא איתה. דוברת עברית במבטא גרמני כבד. התיישבתי לידה. שאלתי, היא ענתה. ביסודיות ובקפדנות סיפרה לי לפרטים את סיפורה: אישה גרמניה-נוצרייה, ילידת קלן. בתו של איש שהיה קצין אס.אס. ואם היטלראית. חמישה אחים הם היו. בנעוריה שמעה את הסיפורים והתייסרה: היא לא יכלה לשאת את העובדות, את ההיסטוריה הלאומית, את זו המשפחתית, את המחשבה על האנשים שהולידו וגידלו אותה - הוריה (האכזריים, אבל היו הורים טובים, איך זה יכול להיות - כך אמרה/שאלה - באותה הפגישה). לישראל היא הגיעה, באמצע שנות העשרים שלה – רצתה לראות את המקום הזה, את האנשים, הייתה סקרנית. ביקרה, ראתה וקיבלה החלטה – נשארת בירושלים. זה יהיה ביתה, בסטטוס של שוהה זמנית, עם אשרת שהייה לחמש שנים, היא למדה עברית ואח"כ למדה באוניברסיטה העברית – לשון עברית וספרות עברית לBA משם המשיכה ל MA עד היום היא עובדת שם, עוסקת במחקר אקדמי. אחת לחמש שנים מגיעה לביקור במשרד הפנים להארכת אשרת השהייה שלה (ביקור שמייסר אותה, רע לה להרגיש גרמניה, היא לא מתגיירת כי לא מגיע לה להיות יהודיה, כך סיפרה). קוראליה גזרה על עצמה חיי סגפנות – בחרה בחיים צנועים-קיצוניים (לא ברמה של הימנעות ממותרות, היא עצרה הרבה, הרבה קודם). איך אמר הכירורג "פסיכיות על כל הראש". מאז ועד היום, היא חיה בבדידות ובסגפנות מינימלית, בדירת חדר שכורה בירושלים. היא עם חתול. בדירתה המאוד צנועה (נקייה ומסודרת בייקיות מתבקשת), ארון פשוט ובו: 4 חולצות: 2 קייציות, 2 חורפיות ו-2 סוודרים ומעיל, בארון שלה 3 מכנסי ג'ינס ארוכים – לחורף וגם לקיץ. סט מצעים אחד שמתכבס בבוקר, מתייבש באויר וחוזר למקומו. עוד כמה פריטי לבוש אלמנטריים, אביזרים וחפצים מתבקשים, תנור סליל לחימום וצעיף (כי תמיד קר לה) וזהו. על הקירות בדירתה הקטנטנה תלויים רק כמה ציורי ילדים, שציירו לה ילדי חבריה לעבודה - איתם היא מחייכת, אליהם היא מתרככת כשהם מבקרים את הוריהם בעבודה. שנים שהיא ניזונה אך ורק משתיית כמויות רבות של נס קפה עם הרבה חלב, מאכילת לחם וחמאה, והמון סיגריות – זהו. זה הכול. לא קונה דבר נוסף - דבר נוסף לא נכנס לביתה, מלבד ספרים - אותם פעם בשנה היא מרשה לעצמה וסוללה למכשיר רדיו. לכן, פיתחה חוסרים גופניים קיצוניים, לכן חלתה, לכן סבלה מחסימת מעיים ומתופעות שמופיעות ומאפיינות ההפרעות אכילה קשות. ההחלמה מהניתוח הייתה ארוכה – ביקרתי אותה אחת לכמה ימים, ולאחר שהשתחררה נשארנו בקשר. כיאה לגרמניה טיפוסית – היא מסודרת באופן כפייתי, כפייתית עם עצמה, כפייתית ברמת הסגפנות שלה. אין ויתורים, אין הנחות. כן, היא מרשה לעצמה נסיעה אחת, אחת לחמש שנים לגרמניה מולדתה - לביקור אחיה (ללוויה של אחד מאחיה לאחרונה לא נסעה כי "זה נפל" לא בזמן הנסיעה אחת ל-5 שנים. ללוויית אמה לא נסעה - לא לא הרגישה מסוגלת). כן, יש יגידו "פסיכית על כל הראש", כהגדרת הכירורג. יש יגידו... לא יודעת מה תגידו אתם, ומה תרגישו.. אני, אני מרחמת, שומרת קצת על קשר וחושבת - גם פה יש - דור שני.
זה איננו כל הסיפור - קוראליה הגיעה לישראל בשנות העשרים שלה בעקבות אחיה הגדול. הוא הגיע לפניה, עם אותן התחושות ומאותן הסיבות ממש - הגיע ונפגע, הוא החליט להישאר - אך הוא בניגוד לה בחר בחיים, התגייר ואף למד יהדות, הפך שומר מצוות יהודי דתי ונשא לאישה בחורה חוזרת בתשובה, שניהם יחד בנו את ביתם באחד מיישובי גוש קטיף (לא זוכרת איזה) ופונו משם עם פינוי גוש קטיף. בהווה הם מתגוררים באחד מיישובי גוש עציון. להם שבעה ילדים - עוד גוון של אותו "דור שני".

הרבה התרחש בגרמניה אחרי 1941 (תום המלחמה), הרבה אחרי 1990 (איחוד הגרמניות). הרבה מתרחש בשנים האחרונות. בין השאר תמורות שנובעות מהתגברות מגמת האיסלאמיזציה. כן, דברים מתרחשים. לכל הכיוונים. אולם תלוי גם איפה - שינויים במדינת הענק הזו נובעים ממניעים של גיאוגרפיה פנימית, של תרבות מקומית, של השפעות בינלאומיות וכמובן מאינטרסים מקומיים (לא דומים האינטרסים שמניעים את ברלין לאלו שמניעים את היידלברג או שטוטגארט (לדוגמה) - לכן, בברלין תזכו להרגיש רצויים כזרים. תזכו בחיוך ויחס מחבק, ושיחה ידידותית באנגלית. ובהיידלברג (לדוגמה) לא באמת תופתעו מגילוי אנטישמי "על הדרך", לרוב לא תרגישו רצויים כזרים ולא תוכלו לשוחח באנגלית. כן, תרגישו שם מצויין כל עוד אתם מקומיים. בכל מדינת הענק, באופן ברור ניכרים שלושה סוג-אב גרמניים, אם כי האיזורים השונים (מדינות גרמניה השונות) ניכרות גם באופי סוג האב המוביל בה. ופה ושם, נדמה כי בכל מקום, תמצאו גם תתי סוגי-אב, ביניהם, אלו המעטים (מעטים מאוד, אבל הם שם) שהפכו ל"פסיכים על כל הראש" - אני קוראת להם, הדור השני.

את נוטות החסד, ספר מדהים מרתק וסוחף, קראתי בפעם השנייה, בימים אלו.

בפעם הראשונה - כבר גרתי בגרמניה, בשליחות מדינת ישראל - הסיפור היה מטלטל.
נסחפתי אל תוך הסיפור המצמרר והמהפנט, המסופר כמונולוג מפורט וחי של אואה, קצין אס-אס קר ואכזר. סיפורו באותן שנות המלחמה (1938-1945), כשהוא קצין שפועל ומתפקד וחושב על אוטומט וכשמוחו שטוף (לא חושבת שאפשר אחרת), הוא מונע נטול רגשות ובטח של אשמה. חי ונושם את האנטישמיות, גאה בה, גאה בדרך בלי להסס ומאמין בכל נימי נפשו, כשבדרך (בלי מחשבות בדרך) חי ומבצע את הרוע.

בפעם השנייה, ממש לאחרונה - ביקשתי להגיע אל הסאבטקסט של הדברים, אל הניואנסים שנעלמו ממני בפעם הראשונה - והכול אחרי היכרות די מעמיקה עם גרמניה המדינה, התרבות, המנטליות - על רבדיה השונים מאוד. ואחרי הכרות עם אנשיה, כן, כאלה משלושת סוגי-האב הראשיים וגם עם כאלה מתתי-סוגי האב, ביניהם, גם כאלו ה"פסיכים על כל הראש". אמנם קיצוניים מהסוג של קוראליה, לא פגשתי עוד. אבל בהחלט לא חסרים "פסיכים" אחרים - בני הדור השני. קראתי בשנית ובמקביל חשבתי עליה, על קוראליה, וראיתי אל מול עיני את הסיפור האמיתי.

בשתי הפעמים הרגשתי נפעמת מהעובדה שאת "נוטות החסד" כתב ג'ונתן ליטל, איש יהודי, כבן 38 אז, שלמעשה נולד שנים רבות לאחר תום המלחמה.
מדהימה בעיני ומצד שני אולי ברורה היא העובדה שג'ונתן ליטל, כתב את היצירה הזו בארבעה חודשים בלבד****

איך הגיע למונולוג המצמרר הזה? איך נכנס אל תוך גופו, ראשו ונפשו של איש אס.אס אכזרי - אני תוהה.
איך אנשים, מבני עמנו, יותר מזה - הוריי והורי חבריי ושכניי הגיעו לרמת החשיבה, האכזריות והביצוע אליה הגיעו - תוהים מן הסתם ה"פסיכים על כל הראש", בני הדור השני.

והיא, קוראליה, מהסיפור האמיתי - אישה נוצרייה, כבת 60, חיה בבדידות בעברית וחולמת בגרמנית - תחיה בדירתה הקטנטנה בסגפנות הקיצונית שגזרה על עצמה, בירושלים - עד ליום מותה, השוני היחיד היא אוכלת מעט, מעט יותר מגוון ולוקחת תוספי מזון, בהוראת הרופאים. (הסיפור הובא בהסכמתה. שמה שונה כאן)

****ג'ון ליטל, סופר צרפתי-יהודי, נחשף לנושא לראשונה לאחר שצפה בסרט "שואה" של קלוד לנצמן. תמריץ משמעותי עבורו הייתה חשיפה לתצלום ישן, בו נראית גופתה העירומה זרוקה בשלג של פרטיזנית צעירה שחבל התלייה עדיין כרוך סביב צווארה. לימים התברר לו כי זוהי זויה קוסמודמיאנסקייה, שנתלתה על ידי הנאצים באוקראינה והפכה בימי סטאלין לסמל של הניצחון הבולשביקי על הנאצים. לדברי ליטל, תצלום זה זעזע אותו והוביל אותו לאובססיה שהתבטאה בשנים של תחקיר, לימוד, נסיעות. הכול במסגרת חקר עצמי של ההתנהלות הנאצית ושל המלחמה, בתום אותו מחקר אובססיבי, כתב את "נוטות החסד" (המידע נלקח מהעיתונות המקומית הכתובה). את ספרו כתב - מונולוג של אואה, נאמן למדיניות "מדיניות ההשמדה הנאציונל-סוציאליסטית" כך כולל הספר סיפורי השמדת ההומוסוקסואלים, צוענים, נכים. קשה להתעלם בספר מכך בנוסף על פשעיו הנאציים שטופי המוח מבצע אואה בקור רוח ובאכזריות, פשעי גילוי עריות, רצח במשפחתו ועוד, לא נמצא גבול לאכזרית.

****



למכחישי שואה, למכורי שואה, לשטופי שנאה עצמית, לאלה שבטוחים שאפשר להשוות ושראוי לעשות זאת, לנואמי נאומים, לבורים ולמלומדים, לאלה שלא מסוגלים להכיל מורכבות ומביטים רק אל הצד השני, לפרוגרסיביים, צדקנים וטהרנים משטיחי אסונות, לאלה שבטוחים שרע יותר כבר לא יכול להיות, לאלה שמכנים אחרים בקלות מזוויעה "פאשיסטים" או "נאצים" מבלי להבין דבר, לאלה שבטוחים באופן חד משמעי ונטול כל שיפוט שהאמת והצדק הם לצידם, ושמוסר הוא עניין אבסולוטי, לאלה שטוענים בעיניים רושפות שלעולם לא עוד, לאלה שבטוחים שלהיסטוריה איכפת באיזה צד הם עומדים, למאמינים בטוב האנושי ולבטוחים שיצר האדם רע מנעוריו, לתמימים ולחולמים, לחוגגים ולמבועתים, למפסידים ולמנצחים. לכולם. הספר הזה מיועד לכולם.

"נוטות החסד" הוא ספר חסר תקדים, בדיוק כמו המלחמה האיומה שעל אודותיה הוא נכתב. מעולם לא קראתי, ואינני חושב שנכתבה יצירה כזו, שמעמידה בסימן שאלה את כל מה שטוב בעולם, שמקובל להאמין בו, שמחזיקה את עיני הקורא בה פעורות במלקחיים כמו את עיני הגיבור של "התפוז המכני", ומאלצת אותו להביט בעל כרחו באמת המכוערת, שורצת הפשפשים, שנפערה לעולם בשנים המזוויעות ההן, ימי מלחמת העולם השניה. העולם התהפך בשנתו אל הצד השני, ומעך מבלי משים מיליונים על גבי מיליונים של בני אדם, במין צמצום אוכלוסין שכמעט בלתי אפשר להבין כיום, בעיניים של מי שכבר שבעים שנה לא ראה מלחמה. היום אפשר לקנות מילקי בברלין וסושי בטוקיו. היום אפשר להיות יהודי או הומו או צועני או נכה או חולה נפש. ואולי, אני חושש לומר, כשתנועת המטוטלת ההיסטורית שאי-אפשר לעצור לעולם תגיע לקיצה, אולי שוב יהיה מסוכן להיות משהו.

קראתי את הספר הזה פעור פה. פעור פה מתדהמה, שמישהו הצליח, בגיל שלושים ושמונה, לכתוב משהו כזה - בארבעה חודשים. יצירה שהיא בראש וראשונה ספרות עוצמתית, סוחפת, מבעיתה. שניכרת בה כנות החשופה למקומות האפלים ביותר בנפשנו. זאת תוך כדי הפגנת ידע בלתי אפשרי, אנציקלופדי ממש, במוזיקה, היסטוריה, שירה, אנתרופולוגיה, בלשנות, פילוסופיה, פסיכולוגיה ותחומים נוספים - בלא שהקורא יחוש באיזשהו טון דידקטי, יבש או סתם מיותר. גיבור הספר, כמו בגירסה מעוותת של פורסט גאמפ, חולף במסע ה"עלייתו ונפילתו" שלו, דרך כמעט כל אבני הדרך במלחמת העולם השניה - באביאר ואוקראינה, ליל הבדולח, הקווקז, סטאלינגרד, אושוויץ וצעדות המוות, ברלין המופצצת ועוד - מבלי שזה ירגיש מומצא, מזוייף או מאולץ. נדמה כי השטן בכבודו ובעצמו לבש את גופו של קצין אס.אס., אוברשטורמבאנפיהרר מקס אואה, חווה את מה שחווה ואז השתלט על גופו של סופר יהודי אמריקאי חמישים שנה אחר כך ואילץ אותו להקיא את הסיפור האיום הזה החוצה.

חוויית הקריאה, כאמור, אינה קלה בלשון המעטה. ג'ונתן ליטל לא עושה הנחות לקורא. התיאורים שלו אכזריים כחלום בלהות, מפורשים, לעתים פורנוגרפיים, עד כדי קבס. הקורא רוצה להסיט את המבט, to un-know. הוא לא רוצה לדעת על הרג של נשים הרות אל מול בעליהן, או על רצח ילדים בהמוניהם ביער באוקראינה. הוא לא רוצה לדעת כמה קל היה להרגם, כמה זולים היו חייהם של אנשים כמותו, ובאיזה אופן ראו אותם הגרמנים. הוא מנסה לתת לזה "רציונל". סיבה, טעם, אמת, צידוק, תירוץ, משהו. משהו. ואין. אין כזה.

אבל ליטל לא עוצר שם. הוא מאלץ את הקורא לחשוב עוד, ולא רק להזדעזע, אלא לשאול את עצמו שאלות, דווקא משום שבחר להניח את הסיפור בפיו של קצין אס. אס., שפונה אל הקוראים במשפט הראשון בספר במשפט המתריס "אחיי בני האדם" ומעמיד את כולנו בשורה מוסרית אחת. אנחנו מנערים את חוצננו ממנו, ויודעים בלבנו פנימה שאנחנו לא היינו עושים את המעשים האיומים האלה וחושבים את המחשבות הנוראות האלה. אנחנו קרבנות, ואנחנו צודקים מוסרית. עליונים מוסרית. אנחנו היינו עושים את ההחלטות הנכונות.

ליטל תוחב לנו את האמת בפרצוף. היו ביניהם פסיכופתים, אבל רוב רובם של הרוצחים, הצוררים שלקחו חלק בהשמדת יהודי אירופה היו אנשים רגילים, וודאי שלא רעים באופן אבסולוטי, ובכל זאת עשו מעשים איומים ובלתי נסלחים. הם הרגו גברים, נשים וטף אבל מה שהציק להם יותר באותו רגע היה שילשול טורדני או נקיפות מצפון מינוריות. הם המשיכו לחיות, להתאהב (כמו גם קרבנותיהם, עד כמה שזה בלתי-ייאמן), לנסות ולהשיג קידום בעבודה ולחשוב מחשבות רגילות בהחלט על ילדותם או שאיפותיהם לעתיד. היהודים היו מטרד, חיידק, תת אדם, מספרים, ולכל היותר כוח עבודה, או בעיה שיש להיפטר ממנה ביעילות הרבה ביותר. מי שחשב אחרת היה מוסר מהדרך, כך או אחרת. אי אפשר להתעלם מהכוח המצמית של צידוק עצמי, לאחר מעשה או אפילו תוך כדי מעשה. אנחנו עצמנו, יש להודות, חווים את זה כל יום. אם אתם אוכלים בשר, למשל. אבל לא רק.

אלא שאותו קצין אס.אס., מספר את סיפורו בגוף ראשון, סיפור מלא מילים גרמניות מתועבות שמעוררות צמרמורת בזיכרון הקולקטיבי שלנו - זונדרקומנדו, איינזצגרופן, גסטפו, אושוויץ, קרימטוריום, אקציה, אוברשטורמפיהרר - וגורם לנו להזדהות עם דמותו ולייצר כמעט סימפטיה פרוורטית, איומה, סוג של סינדרום שטוקהולם - למישהו שאנחנו יודעים שגם אם ניסה בדרכו לעשות טוב, הוא למעשה רוצח, פסיכופת, זאב בעור זאב בעור זאב בעור כבש, בעיני עצמו לפחות. ההזדהות המובנית בספר גרמה לי לחוש מזוהם, שפל, אבל לא יכולתי שלא לחוש בה, ולהמשיך ולשאול את עצמי שאלות. לא רק על הגרמנים, לא רק על אז. אלא גם על החיים שלי היום, במדינת ישראל הבטוחה. על צדקת דרכי, על המוסר שלי, על הביטחון המוחלט שלי במה שאני יודע על כך שאני בצד של הטובים. שאלות מעורפלות ומפחידות כמו, איפה עובר הגבול המוסרי. מה דינו של מישהו שעובד, נאמר, במוסך בשירות המדינה האיסלאמית. ומה דינו של מי שהורג מי שראוי להרוג. הרג לא יכול להיות תמיד רע. אבל איפה עובר הגבול החמקמק הזה, הגבול בין ראוי לצודק להכרחי לנכון. כי ידוע, בין השאר, שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, ולא רק את ההיסטוריה אלא גם את כללי המוסר. נאיבי מדי מצידנו לחשוב שאנחנו נמצאים ברגע הזה בפיסגת ההר המוסרית שהיתה אי פעם בעולם, כי הרי מה שהיום הוא מוסרי ונכון לעילא היה בלתי מוסרי לפני שלושים ארבעים שנה - ולהיפך. ומה שמוסרי בעיניי, אינו תמיד כזה בעיני מי שנמצא מאה קילומטר ממני. יש אומרים שמוסרי להרוג את מי שהורג אותך ויש טוענים שלא מוסרי להרוג אף פעם. רק שאת הכול אנחנו נאלצים לשפוט רק מהמקום שבו אנחנו נמצאים בעת הזו בזמן, ואנחנו עיוורים לחלוטין למה שנמצא בצדו השני של ההר.

הספר הזה מיועד לכולם. נכון, הוא עלול להוות מראה מזוכיסטית, לא תמיד נעימה, אל הנפש ההפכפכה שלנו ואל המחשבות הנסתרות שיש בנו, אבל נדמה לי שגם מישהו שלא מחפש הלקאה עצמית או כניסה למחוזות גבוליים ימצא בו חוויית קריאה מצמיתה, חזקה ביותר, יותר מרוב הספרים על אותה תקופה, מנקודת מבט בלתי שגרתית שמצליחה להישאר אישית וכללית, מרוחקת ומעורבת בעת ובעונה אחת. אכן, יצירת מופת.


****

נוטות החסד/ ג'ונתן ליטל

ברגע שהחלטתי להתמודד עם הספר ועם נושא מלחמת העולם השניה, שאלתי את הספר מהספריה. שנים רבות לא יכולתי נפשית לקרוא ספרים בנושא השואה, גם אינני יכולה לשמוע רדיו ביום הזכרון לשואה ולגבורה, או לראות את תוכניות הטלויזיה של אותו יום טעון ומדכא המחייב אותנו לעשות חשבון נפש או להיזכר בשנים הארורות ההן של אירופה.
הספר עוסק בזכרונותיו של קצין נאצי מהוואפן-ס.ס. (גדודי הלוחמים של הס.ס) בשם מקס אואה בשנות ה-30 ו-40 באירופה עם עלייתה של התנועה הנציונל סוציאליסטית בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם והפשיסטית ובארצות אחרות באירופה.
נוטות החסד מתאר את השנים 1938-1945 בגרמניה, הנאצי אואה דמות המייצגת את כלל הנאצים
שצמחו מאידיאולוגיה גזענית פשיסטית שהחלה לתפוס תאוצה בתחילת שנות ה-30 וגרמה לעלייתו
המטאורית של היטלר לשלטון ועד לתבוסה הגרמנית השניה בתוך פרק זמן של שלושים שנה,
אבל עם קורבנות כבדים מנשוא של מיליונים של אנשים נשים וטף ששילמו את המחיר במיתות שונות
ומשונות על מזבח אידיאולוגיה זדונית אליטיסטית מתועבת של טיהור אתני.
הקורבנות היו גם בני עמם של הנאצים, שהקריבו למען תאוות בצע טהורה ורצון לשלוט על פני כל
העולם את כל מה שאפשר להקריב. אפילו במחיר של התאבדות כשראו שהמצור סגר עליהם
מכל צד וכוחות הרוסים סוגרים עליהם ממזרח וכוחות בעלות הברית ממערב.
לספר הטעון והכבד הזה (מבחינת משקל פיזי ותוכן) אי אפשר לקרוא רומן היסטורי לא ולא.
למרות שיש לספר סממנים של רומן היסטורי, של תקופה, דמויות הלקוחות מהמציאות ועובדות היסטוריות המבוססות על מחקר מעמיק של הסופר ממסמכים ארכיוניים באוקראינה פולין ורוסיה.
את החומר לספרו אסף ליטל בשיטתיות במשך כמה שנים את הספר כתב במשך 4 חודשים בלבד.
הספר כתוב כמסמך דוקומנטרי עב כרס בן 941 עמודים.
ובסופו מונחון המסביר כל מיני מונחים גרמניים הכתובים בעברית ואת כל דרגות החוגרים והקצינים בגרמנית של התקופה הנאצית.
המתרגם השאיר את כל המילים הללו בגרמנית כדי להעניק לספר אותנטיות ואמינות של ספר דוקומנטרי
עובדתי.
למרות שסיפור המסגרת הוא על דמות פיקטיבית הזויה קרת רוח בעל התנהגות פרוורטית סוטה של גילוי
עריות , רוצח בפוטנציה של בני משפחתו, ושל חברו הטוב ומקריב את כל אלו שאמורים להיות אהוביו ואוהביו על מזבח הישרדותו הפיזית. אואה משחק עם המוות והחיים לסירוגין. איש נרקיסיסט המאוהב בעצמו שאינו יודע ומסוגל לאהוב את הזולת.
המלחמה הורגת בו כל ניצוץ של שפיות ומבליטה את החיה חדת הציפורניים מתוך נשמתו.
ג'ונתן ליטל הוא אומן התיאורים הויזואליים גם אם המזויעים ביותר בספר עד כדי כך שכשקראתי
קטעים מהספר הייתי צריכה כל פעם להפסיק לקרוא ולדמיין כמה דקות את התיאור שקראתי
כמו תמונה ברורה וחדה.
כל כמה פיסקאות בספר עצרתי מקריאה ושחזרתי במוחי את הקטעים במיוחד את הקטעים
הקשים להפנמה ולתפישתו של בן אנוש. עד כמה הרוע יכול להסתתר מתחת לחזות בנאלית של
קצינים וחיילים בצבא. עד כמה מסירות ולהט אמיתי היה ברוצחים הנאצים האלו.
כמה עזרה הם קיבלו ממשתפי פעולה בכל ארצות הכיבוש שלהם. כמה הרג של אנשים שמסרו את עצמם
לידיהם בלי להתנגד באמונה תמימה שהם הולכים למקום טוב יותר בהתחלה ואחר כך מתוך ידיעה
שפניהם למוות.
התירוץ האולטימטיבי של אותם נאצים שנתפסו או התראיינו בתום המלחמה היה: אנחנו רק מילאנו פקודות. היינו בורג קטן במכונה מאורגנת ומשומנת היטב.
כן, אבל ללא יעילותו של כל בורג ובורג קטן המכונה לא היתה עובדת בשיטה יעילה ומדוייקת כל כך.
הספר בקריאתו, מעלה הרבה שאלות תהיות ומחשבות בלב הקורא. אדיש אי אפשר להישאר
במהלך הקריאה ואחריה. אדם זקוק לקיבה די אמיצה ולנשימה ארוכה וסבלנית.
כדי להתמודד עם העובדות ההיסטוריות מחד ולמעללי אואה מאידך.
אולי יותר קל לחשוב שאואה היה קורבן בעצמו כפי שהוא מנסה להציג עצמו בסיפור,
אבל אל לנו לשכוח שאואה שהוא דמות פיקטיבית ולא שיגרתית אינו כל מאות אלפי החיילים הגרמנים
של צבא הוורמאכט השתתפו במבצעי הכיבוש של המדינות השכנות מבצעי הוצאתם להורג של מיליונים של אזרחים חפים מפשע ובינהם מאות אלפי יהודים בשטחי הכיבוש של אירופה המזרחית ואח"כ
המערבית, מבצעי בניית המפעלים ומחנות הריכוז וההשמדה על אדמת פולין לחסל שם בשיטתיות מצמררת ומתוכננת היטב של עמים וכל מיני אנשים שלא התאימו לטעמו של הפיהרר המנהיג המטורף שלהם. והרבה מאוד מהם היו בעלי משפחות ולפני המלחמה חיו חיים רגילים למדי בלי סטיות ובלי מוזרויות. מה מביא אנשים כאלו להפוך לחלק ממכונת השמדה רצחנית מה מביא אותם להישמע וללכת
בעקבות חלום וחזון של איש לא שפוי ? האם היטלר היה יחיד ? לא. היו לו עוזרים היו לו תומכים,
היו לו שותפים לדרך מרחץ הדמים הזה שהוביל את כל אירופה אליה במשך השנים הארוכות הללו.
אלו היו מקצת המחשבות והשאלות שהטרידו את מחשבתי בזמן שקראתי את הספר המרתק הזה.
אם לא הייתי מחליטה ל'קרוא אותו יכול להיות שלא הייתי מודעת למה שאני מפסידה.
עכשו שקראתי למרות שההתמודדות איתו נפשית היא לא קלה , אני שלמה עם עצמי שבחרתי
לקרוא אותו.
מומלץ גם למתענינים בהיסטוריה כללית גם אלו שמתעניינים בהיסטוריה של עמנו.
מומלץ גם לדור הצעיר יותר , כדי לקבל מידע אמין מקיף וממצה הכתוב היטב על מלחמת העולם השניה
ועל שואת עמנו.

להלן קישור מתוכניתם של לונדון את קירשנבאום המראיינים את המתרגם ניר רצ'קובסקי על הספר.

http://www.youtube.com/watch?v=Z_hsIiqSJJs

מעל 800 עמוד, חוויות החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה בגוף ראשון, דרך עיניו של קצין ס"ס בדוי, ד"ר למשפטים, שלא עוסק ברצח עצמו, בדרך כלל, אלא בצד המשפטי והבירוקרטי של הרציחות למיניהן. כך הוא נחשף גם לממד הרחב של הרציחות - האידאולוגיה, התכנון מלמעלה - וגם לברוטליות עצמה. מורכבות הדמויות, מורכבות מצבי הרצח, התיאורים המפורטים של סצנות הקרב והרצח, מלחמת העולם השנייה בגובה העיניים, מהצד של הרוצח - כל אלה משאירים את הקורא בעיניים פעורות. זה מהספרים שכבר בשליש הראשון אתה יודע שכשתגמור לקרוא, תצטער על כך שאין עוד ספרים כאלה.

לא ארבה במילים - כי לך תמצא את המילים - אני אומר לעצמי ומשתתק.
וגם כי הכול כבר נכתב אודותיו.
מדובר ביצירה מטלטלת, רבת עצמה שמשאירה את הקורא נטול מילים.
אומר רק שזהו לא פחות ולא יותר מהספר הטוב. החזק. העצמתי. ואולי גם המזעזע ביותר שקראתי בחיי.
סיפורו של קצין אס.אס שחוזר אל מאורעות הזוועה בשנים 1938-1945 ומשחזר את התנהלותו. הלך מחשבתו. הוא חוזר בקור רוח מצמרר נטול רגשות חרטה ואשמה אל מעשיו ומעשי חבריו, המפלצתיים, מנקודת מבטו והתנהלותו הנאמנה אידיאולוגית. מרתק! מטריד!
לאורך קריאת 900 העמודים חשבתי שוב ושוב על ג' ליטל, המחבר ממוצא יהודי!. מדובר בספר ביכורים שלו (לא יאומן). מדובר באיש צעיר בן 38 בעת פרסום הספר,
שהצליח באופן חד וברור להכנס לעורו ולמוחו של קצין אס.אס. וכמו לשחזר בגוף ראשון ובזיכרון מפורט את המלחמה - מנקודת מבטו ותפקודו היומיומי.
מדהים. מדהים ומרתק. נגמרו המילים!

אנחנו בסדר. לא, באמת שאנחנו בסדר. אנחנו לומדים, הולכים לעבודה, משלמים מיסים. אנחנו סך הכל רוצים שיהיה לנו טוב. נכון, לפעמים חייבים לעגל פינות, אז מה? אנחנו לא צדיקים, אבל אנחנו בסדר. וצדק זה בכלל שם של כוכב.


וכבר נאמר מזמן שכך בנוי האדם, שלכל מעשה נבלה וחזירות של עצמו בסוף ימצא הצדקה ויחיה. הוא שונא כשמתנהגים אליו לא במידת הצדק, שונא להרגיש מרומה, מושפל אך לא יהסס לנהוג כך כלפי אחר. כן, אני מדבר עלינו. לא על איזה בבון. על כל אחד ואחת מאיתנו... לפעמים אפילו נתגאה בכך. מה יש? צריך לדעת להסתדר בחיים.

כי מי שמחולל ומסייע לחולל את זוועות הגדולות אינם "מפלצות" ו"חיות", אלא אנשים הם, אנשים מאוד אנושיים, עם משפחות וילדים אנשים "בסדר"." רגע!," תגידו אתם, "אבל אנחנו מלומדים, אנחנו הומאניים, אנחנו אינטלקטואלים". גם הם כאלה. הם היו כאלה בימי הטרור הגדול של המהפכה הצרפתית, הם היו כאלה במשפטי מוסקבה של שנות השלושים, בכיבוש וחיסול הילידים באמריקה ואוסטרליה, באפריקה. בכל מעשה ניצול ורצח המונים מעורבים הרבה אנשים בסדר. .. אפילו יש שיאמרו אנשים טובים.


מה היה קורה אילו לא היינו נולדים פה בישראל (למשל) כישראלים של אמצע – סוף המאה העשרים, אלא בתחילתה של המאה ההיא בגרמניה כגרמנים ? כיצד היינו נוהגים?
כדי להראות לנו למה היה הופך חלק גדול מאתנו יצר ג'ונתן ליטל את שטוּרמבַּאנפיהרר (דרגת קצונה ב- ס.ס.) ולימים אוֹבֶּרשטוּרמבַּאנפיהרר (דרגת קצונה יותר גבוהה ב- ס.ס.) מקס אוֹאֶה שמספר לנו את סיפורו. זו לפחות המטרה הרשמית. נראה מה יוצא לנו מזה.


מקס שלנו הוא דוקטור צעיר למשפטים, בן לאם צרפתייה ואב גרמני. את אביו איבד בגיל צעיר בנסיבות מסתוריות. אמו לבסוף התחתנה בשנית עם צרפתי שאימץ את מקס ואת אחותו התאומה אונה והיה להם לאב סביר ואף יותר מכך. אלא שמקס, השד יודע למה, לא סלח לאמו על כך לעולם. מורוֹ (האב המאמץ) לקח את משפחתו החדשה אתו לצרפת ואפשר לילדים להתחנך על ברכי הדת, ההומניזם האירופאי, הקלאסיקה והאמנות הצרפתית.

אולם מקס הצעיר שלא השלים עם אבדן אביו וחש צער עמוק על כך, נמשך למולדתו של זה ומאמץ לחיקו את המשטר החדש שנולד שם כפיצוי. קל לו, טוב לו, נעים לו עם המשטר הזה והכל כל כך ברור לו שם.

חייו הפרטיים של אואה רחוקים מהאידיאל הנציונל – סוציאליסטי. הוא מרבה להתנות אהבי "סדום" ולהיחדר על ידי גברים צעירים ונערים. דינם של יחסים הומוסקסואליים הוא מוות ברייך השלישי ופעם אף כמעט מצליחים לתפוס אותו "על חם". יש גם נציגה בקרב בנות המין היפה שמקס שומר לה אמוני נצח וכמיהתו אליה איתנה כסלע. זהותה עלולה להפתיע מאוד את הקורא, מה שהופך את כל העסק עוצמתי ופסיכולוגיסטי עד מאוד.

אך אולי החלקים האלה בסך הכל מייצגים את המרד של מקס וכעסו כלפי מולידו הביולוגי על כך שעזב אותם. כי הוא משרת את המשטר הזה בנאמנות ויראת כבוד, כבוד של בן לאב. עם הזמן הוא מוצא עצמו בלב ליבו – הס.ס. והוא לא עוצר בפני המעשים המחרידים ביותר. אמנם, הדוקטור הצעיר לרוב מצליח לא להיות המבצע הישיר של מעשי הרצח, אלא לתפקד כמין מתבונן מן הצד. אולם מקס אואה הוא איש של סתירות. בשיחות אחדות הוא מציג את עצמו כמשקיף בלבד ומסתייג מהקולגות שלו באיינצזגרופן ואילו בווידוי לאחותו למשל אומר שאין זה משנה וכי הן היורה והן המתבונן מהצד אחראים באותה המידה.

ליטל מתאר את מעשי הטבח שכולנו שמענו עליהם בצבעים עזים ובדרך שלא תפגשו באף ספר שואה ולא תראו בשום סרט. הניצול הציני של מבצעי הרצח את צייתנותם של היהודים שהתייצבו איפה שאמרו להם והלכו למות איפה שהורו להם, את העמידה הממושמעת בערום בקור עם ילדיהם, את הריחות המזוויעים של הדם והצואה... זה מחריד ופוצע את הנשמה בצורה שלא קל להתאושש ממנה במשך זמן רב.
ובכל זאת, הגורל לא מאפשר לשטוּרמבַּאנפיהרר להישאר בצד תמיד. הנה קטע אחד שהטריף אותי, גרם לליבי לבכות ולא הרפה :

..."על שפת הבור באה אלי ילדונת כבת ארבע ואחזה ברכות בידי. ניסיתי להשתחרר מאחיזתה, אבל היא נצמדה אליי. מולנו ירו ביהודים. "גדֶה מאמה"? (איפה אימא) שאלתי את הילדה באוקראינית. היא הצביעה על השוחה. ליטפתי את שערה. כך עמדנו כמה דקות. ראשי הסתחרר, רציתי לבכות. "בואי איתי", אמרתי לה בגרמנית, אל תפחדי, בואי." התחלתי ללכת אל שפת הבור; היא נשארה במקומה, מושכת בידי, ולבסוף באה אחרי. הרמתי אותה והושטתי אותה לאחד הוואפן ס.ס.: " תהיה עדין איתה", אמרתי לו באיוולת מה. חשתי שאני מתמלא זעם מטורף, אבל לא רציתי להוציא אותו לא על הילדה ולא על החייל. זה האחרון ירד אל הבור עם הילדה בזרועותיו, ואני מיהרתי להסב את פני, התרחקתי למעבה היער"...

בהזדמנות אחרת לוקח חלק אואה (אמנם שלא מיוזמתו) ב"אקציון" בבאבי יאר ועושה ווידוא הריגה לאסירים שלא מתו מהיריות הראשונות . עם זאת מקסימיליאן אואה הוא אינטלקטואל והדברים האלה משאירים חותם בנפשו. בגלל שהוא "בסדר" ולא מוכה כלבת, אז בלי משים הוא נמשך על ידי כוח פנימי לאיזשהו סוג של טוּב ומעין חיובי בתוך כל השליליות, אך מצד שני אותה תכונת ה"בסדר" הקונפורמית למשטר ומטרותיו גורמת לו להמשיך לעשות את מה שמוטל עליו.

חלק ניכר מ"נוטות החסד" מתרחש בחזית המזרחית ולא בכדי. כצאצא למהגרים יהודים רוסים ליטל (לידסקי במקור) שגם דובר את השפה הרוסית, הסתקרן מהמתרחש באזור זה בזמן מלחמת העולם והשואה. לצורך כך ערך מחקר מקיף ומפורט ביותר באוקראינה, אזור הקווקז וסטלינגרד. בכלל, בספר נוכחות חזקה של הספרות הרוסית. אחד שנוכחותו בולטת בבירור הוא לרמונטוב, ששירת ונהרג בדו – קרב בקווקז וממנו מושפע אואה עד מאוד ואף מתחיל להתנהג כמוהו וכגיבורי ספריו.

אגב מפתיע, מהמם ומטורף המאמץ הלוגיסטי והתיאורטי שהושקע בהשמדת היהודים. בקווקז (שנופיו, עמיו, ופינות החמד שלו מתוארים בצורה מרהיבה ביותר) עוסק אואה בשאלה האם היהודים הקווקזים הינם בני הגזע היהודי הנחות ולכן יש להשמידם כשאר היהודים או שהם עם ממוצא פרסי שקיבל עליו את היהדות פעם ולכן אין הוא נחשב יהודי. התחקיר נערך עם ידידו פוס, שהוא הנאצי החיובי היחיד בספר, שגורלו אגב, מאוד סמלי.

שיא נוסף מגיע בקרב סטלינגרד, שמגלה את המציאות העוצמתית של מאבק האיתנים שהתרחש בעיר. שם יוצא לאואה לנהל דיאלוג מרתק ביותר עם הקומיסר הרוסי השבוי פראבדין שעומד להיות מוצא להורג. הם דנים על האופי של המשטרים שלהם, על ההשוואה בין הנפש הרוסית לגרמנית בנאציזם וקומוניזם. הדיאלוג נדיר באיכותו, על אף שנגוע בסכמתיות ולא חף מקלישאות.

בספר יש הרבה מאוד נקודות חוזק. התחקיר מעמיק מאוד ומדויק היסטורית.
הנוכחות הגדולה של יסודות הספרות האירופאית, שירת ימי הביניים והמיתולוגיה היוונית, בנוסף לסמליות פסיכולוגית עמוקה הניכרת לכל אורך העלילה, הופכים את יצירתו של ליטל ליחידה במינה. הוא עוסק בנושאים שנפוצים מאוד בחיינו, אך לכתוב בכנות עליהם עדיין (גם בימינו) זה בגדר טאבו מוחלט כמו גילוי עריות , פנטזיות מיניות גרוטסקיות, חוויות הומוסקסואליות קשות ומאוויים לאונס של אלים ורב משתתפים של הגיבור ושל גברים מאוד "גבריים" לכאורה כשהם בתפקיד הנאנסים. היחסים של אואה עם נשים הם מעוותים ודורשים ניתוח פסיכולוגי עמוק. הרגש השלילי העז שהוא חש כלפי אמו ואביו המאמצים שמזכירים את המיתוס היווני אודות אורסטס.

דמויות נאציות אפורות וחסרות כשרונות כאייכמן שהגיעו לגדולה ופרסום רק כי עשו מה שמצופה מהם בדבקות ונאמנות כלבית ומנגד נאצים "גדולים" כשפֶר שניצל אסירי המחנות לעבודת הפרך והעריך את זמן ההישרדות של הנאציזם, מופיעים במלוא חיות וצבע. הספר מטפל בנקודות רבות כל כך בעוצמה מרשימה וקצרה היריעה מלהראות את כל גדולתו בביקורת כלשהי.

מרכיב הגורל מאוד נוכח ברומן ואותו בעיניי מייצג חברו הקרוב של הגיבור ומושיעו בהזדמנויות שונות, תומס, שהוא הוא היה זה שכיוון את דרכו של מקס לס.ס. ולאיינזצקומנדו. תומס הציל חייו של אואה בסטלינגרד והזדמנויות אחרות, כך שמשול לגורל יש לו גם אספקט חיובי שהוא המזל. מצד שני בגללו מקס לא מצליח להשתחרר מהכלא החנוק של החיים שלו אפילו אל זרועות המוות. לפיכך נותרת לו ברירה אחת בלבד...

אולם הרומן בכלל לא מחוסר חולשות. ראשית, מקסימיליאן אואה היא דמות לא ריאלית, מלאכותית לגמרי. דמות שפשוט לא תיתכן. מהבחינה הזו, המיזם של ליטל להראות את הנאציזם מנקודת מבט של איש ס. ס. לא צלח, אולי בכוונה תחילה. כי אואה הוא נאצי לא "נורמאלי". הוא מלא ניגודים הזויים. הוא מיזנתרופ ואינטלקטואל ציני ובו בזמן נאמן עד כלות למרכיבים הפרימיטיביים ביותר של האידאולוגיה הנאצית. הוא סוטה מין מהסוג הקשה ובו בזמן טהרן קיצוני.

אם כבר מדברים על המרכיב הפסיכולוגי - פרוידיאני אז נראה שלאואה או ליטל עצמו קיבעון קשה בשלב האנאלי. צואה על כל שמותיה הנרדפים, רקטומים וריקוני מעיים למיניהם מופיעים כמעט בכל עמוד אצל הקורבנות והמענים שלהם כאחד. הדברים האלה גם נוכחים מאוד בדמיונו של מקס. נראה כי למחבר ממש אובססיה בתחום זה. צואה משולה לאמת, טוהר וגם ללכלוך. מדי פעם אפילו נדמה שהיא גולשת החוצה מדפי הספר ומטנפת אותו. הגיבור עצמו סובל מבעיות עיכול קשות, אך נמנע מלפנות לרופאים, כאילו יודע שמה שהוא עובר הם תסמינים פסיכו – סומטיים שמבטאים את ערעורו הנפשי. הוא שותה אלכוהול ללא הפסקה והוזה לעיתים קרובות. יש גם קטעים מיניים גרוטסקיים, הזויים ומבחילים ממש שלא ברור מדוע מפורטים לאורך כל כך הרבה דפים. לא חסר נונסנס ברומן, אולם להבדיל מזה של לואיס קרול כאן הוא נראה על פניו סתמי באמת (אני לפחות לא הצלחתי לפענח את רוב הסמליות שבו). בנוסף ניים דרופינג מסיבי של בעלי תפקידים נאצים ודרגותיהם בגרמנית עברית (פֶלדוובל, אובֶּרגרופנפיהרר וכו') שמוזכרים בחטף ונעלמים מתודעתו של הקורא כלעומת שבאו אולי מלמדים על איכות התחקיר אך גורעים מחוויית הקריאה.

הספר אינו מושלם כלל ומוטב שהיה קצר ומהודק יותר. אולם איכותו וייחודיותו מרשימים מאוד. עוצמת המסרים מהפנטת, גם אם לפעמים הזויה. בין דפיו ניכרים חלקים מאישיותו של המחבר עצמו. זרם השפה שלו בשילוב עם מרכיבים פסיכולוגיים ועושר הסמלים הופכים אותו לבלתי נשכח.
אז מי הן נוטות החסד?...מי שיקרא (אולי) יגלה.

ובכן, בתוך קרוב ל950 עמוד התקשיתי להתמסר לדברים כהווייתם.
חשתי שמישהו (צעיר בכותבו את החיבור או הפרויקט הזה) לוקח את הנושא ומשחק עמו. לוקח קצין אס.אס מדומיין, נותן לו חיים ונותן לו לשחק את המשחק הנאצי נטול הרגשות, הקר והנורא. לקורא את התקופה להבנתו וממבט עיניו של ג'ון ליטל - לא פשוט להכנס אל אותם נעלי האס.אס נאצי. מעניין. אותי בעיקר הטריד. הטריד כמו גירוד קשה על הגוף.
שמח שקראתי? כן
התעשרתי ידע? לא חושב
התקשיתי לקרוא את הדברים - כן
הפולמוס לצד הספר - מומלץ.

במאי 1990, עמדתי על מישור מואר בשמש מסנוורת. היה שקט.
מולי, במרחק של חצי קילומטר, עמדה הפירמידה הגדולה של גיזה.
אחרי דקות ארוכות של בהייה מוקסמת, קלטתי שאני לא נושם.
נשימתי נעתקה.
ביולי 1980, באחד הלילות, נשארתי עם ע' בבריכה של הקיבוץ, הרבה אחרי שכולם הלכו.
כמעט לא דיברנו, בעיקר הסתכלנו ושחינו במעגלים. בסביבות חצות וחצי היא הורידה את החלק העליון של הביקיני ונצמדה אלי.
בשש וחצי בבוקר שמתי לב שאני לא נושם.
נשימתי נעתקה.
ביוני 1990, אחרי לילה מטורף ובוקר של טיפוס בשלג פראי, עמדתי על פסגת האנאפורנה בנפאל. כמו אחרי כל סערה
האוויר היה בהיר. למולי, למרחק של מאות קילומטרים, נשקפו מישורי האינדוס. האנאפורנה כל כך גבוה, שקצת מתחתי טסו מטוסי נוסעים. אחרי שלוש שעות, שמתי לב שאני לא נושם.
נשימתי נעתקה.
באחד מלילות אוגוסט 1987, חודש אחרי סיום מסלול, יצאנו לחפש טרף. מצאנו. הסתערנו. הרגנו.
חזרנו אחרי כן אחורה. שלושה אנשי "אמל" שיעיים, עם חגורים וקלצ'ניקובים שכבו שם. האנשים הראשונים שהרגנו.
עמדנו שקטים והבטנו. אחרי דקות ארוכות קלטתי שאני לא נושם.
נשימתי נעתקה.
בסוף הקיץ של 2013 קראתי את "נוטות החסד". כאשר סיימתי את 927 העמודים, שמתי לב שאני לא נושם.
נשימתי נעתקה.

מממ...
קצת קשה לי לכתוב סקירה על הספר הזה. אתחיל מהעלילה בקווים כללים ונראה אם משהו יתפתח לי משם.
הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של קצין SS, הקצין הוא בירוקרט, דוקטור למשפטים, לא לוחם. הסופר, משלב את הדמות שיצר, בארועים הסטוריים במלחמת העולם השניה, מעין פורסט גמפ הנאצי. הוא התגלגל לאוקרינה ולאקציות שם, ומשם לסטלינגרד. מסטלינגרד, למחנות ההשמדה, לאורך השנים, ועד לנפילת ברלין.
הדמות שליטל בחר לקצין שלו היא לא "איש רגיל", מדובר באדם עם סיפור אישי מורכב, גילוי עריות מגיל צעיר עם אחותו הצעירה, תסביכים נוספים, וילדות של התעללות במוסדות חינוך פנימייתיים.הרקע של הקצין, לא הופך אותו למפלצת. ונראה שהסופר מנסה להגיש לנו דמות מורכבת, אני כותב מנסה כי היו ל 900 עמודים לעשות זאת ואני לא בטוח שהוא באמת הצליח.
מקס הוא נציונאל סוציאליסט פסיבי.
עושה מה שאומרים לו.
עם התפרצויות פסיכוטיות לפרקים (שלא בהכרח קשורים למהלך המלחמה).
מקס מנסה להיטב עם האסירים במחנות, אבל לא מאהבת יעקוב, פשוט כי הם משאב חשוב לרייך ולתעשיה שצריכה לתמוך במאמץ המלחמתי. במאמציו, הסופר מגולל איוולת בירוקרטית למופת. מקס הוא לא איש "מהישוב" למרות שעושה רושם שהסופר רצה ליצר דיסוננס, בו הדמות רואה עצמה ככזו בעוד הקורא מבין בכל דף שעובר שמדובר בפסיכופט מהשורה הראשונה.

מקס לאורך המלחמה עסוק בכתיבת דוחות ונראה שג'ונתן ליטל כותב את הספר כמו עוד דו"ח של מקס אואנה. ברם מידי פעם יש הבלחות של כתיבה אחרת בה מקס "נשבר"

בכל מה שקראתי על המלחמה הזו, (והקשבתי, הפודקסט של יובל מלחי "מלחמת העולם השניה" של החינוכית, מאוד מומלץ), גרמניה הצטירה לי כאויב שלא ניתן להביס.
בספר הזה, מפלת גרמניה, כל הזמן הרגישה לי כעניין של זמן. ידוע שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, אולם מסמך זה מציג את המלחמה מעיני גרמני, והגרמנים, שם רואים גם את החולשות, האתגרים של הצד השני. אולי זה היה הערך המוסף שקיבלתי מהספר.
אין מדובר בספר "חובה" כפי שכמה מקודמי כתבו
נראה שליטל נהנה להתפלש בתאורים פלסטיים מזעזעים, אבל ניתן לעשות זאת טוב יותר (אם זו בחירת הספור לדעתי) באיזשהו שלב הפסקתי לספור כמה תאורי צואה יש בספר אבל המון.

אם הסופר ניסה לטלטל, אולי הוא הצליח, להציג את המלחמה מצד "הרעים" הוא גם הצליח, אבל קראתי ספרים טובים יותר. חלק גדול מהקריאה חוויתי תוך בחילה מתמדת ומוחשית (לא מטאפורית)