“לפני שהשתבשה דעתו באופן בלתי הפיך, יגאל סרנה היה סופר נהדר. הביוגרפה שכתב על המשוררת הסוערת יונה וולך הוא אחד מהביוגרפיות המופלאות שנכתבו בשפה העברית. דן צלקה במסה שכתב בשנת 1973 בשם "ביוגרפיות" מסביר כמה קשה לכתוב ביוגרפיה בעברית: "כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מספר מחונן , אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית שבה הוא חי, קיומה של חברה (במובן המצומצם של המילה) וקיומה של הסכמה אינלקטואלית מסויימת". והנה עומדת הביוגרפיה הזו בכל התנאים האלה: סופר מחונן יש, קיומה של חברה במובנה המצומצם יש - הספר מרגיש לפעמים שנכתב בתוך יקום שבו החיים הם ספרות (בדומה, להבדיל קרוב לאלף הבדלות, ליקום הספרותי של רוברטו בולניו הצ'ילאני), וכך גם קיומה של הסכמה אינלקטואלית כזו שלא מייחסת למושא הכתיבה תכונות של מחקר אקדמי או גולש לפורנורגרפיה של רכילות. אם אנגיד בהתאמה ביוגרפיות אחרות לזו של וולך אלו יהיו "ברנר" של אניטה שפירא המאכזב, ו"אלתרמן" של דן לאור, שעל אף שהוא ספר מרשים הוא מרגיש בחלקים לא מבוטלים גם כפוסט דוקטורט.
סרנה כותב ברצף של משפטים קצרים ויפים את קורותיה של וולך, של המשוררים העצובים שעוטפים אותה, של משפחתה: אביה גיבורה הטראגי של מלחמת העצמאות, אמא שמדרדרת אל תהום הזקנה, היריבות המרה עם אחותה נירה, ושל הגברים בחייה - צעירים ויפים - שקמלו באיטיות אל מול אורה המשגע. לעיתים בראשי הפרקים ולעיתים באמצעם פורט סרנה כמו בדיווח חדשותי אירועים ממדינת ישראל, קטנים כגדולים. כולם מקבלים את אותה כמות של אור בדיוק כפי שהאיר את חייה של וולך - פרצי ההשראה, המין המזדמן, השערוריות, האלימות המחרידה שהפנתה כלפי אמה, ההפלות הרבות, האישפוזים אחרי הצניחה אל הטירוף, חיי היום יום הפשוטים כמו נסיעה לקולנוע, ישיבה ב"כסית", האכלת חתול רחוב - באותו הזרקור.
קצת עצוב לדבר על סרנה של היום, גולה מרצון מארצו. מתגורר היכנשהו בפורטוגל. גם עצוב לכתוב את זה כי הוא עדיין חי, ועל אף שזה נכון: "יונה וולך" הוא מצבה לזכרו של סופר שכתב פעם ספרים יפים. כל זה כבר לא ישוב.”