יניב בן עטר שלח לי עותק של הספר לפני מספר חודשים בליווי הקדשה מחממת לב לאחר חילופי הודעות בינינו. אין לי מושג אם בכך ביקש שאבקר את ספר הבכורה שלו אבל מניח שמן הסתם רצה שאקרא בו. אם היה קורא את ביקורותי האחרונות ליצירות הנבחרות של קהילת סימניה אני מניח שהיה חושב פעמיים. כך או אחרת כפי שכבר כתבתי בעבר ספרו יצא לאור. הוא נחלת הכלל.

הנטייה שלי בשנים האחרונות לסקור ספרים של חברי סימניה נבט מרצון להציב איזה סטנדרט מסויים בכתיבת ספרים ופרסומם שנפרץ לדעתי בגלל סיבות רבות שאת חלקם מניתי בעבר. הוצאות הספרים נותנות היום כר נרחב יותר - בתמורה לכמה עשרות אלפי שקלים כמובן - לפרסום ספרות שמהבהבת למספר שניות בשמי הלילה ונעלמת כלעומת שבאה. יש לזה כמובן צד מבורך. אם בעבר כדי לעבור את משוכות הלקטורה היית צריך לעמוד בסטנדרטים שאינם תמיד ענייניים ולהיות נתון לגחמות כאלה ואחרות של המו"ל. היום כל אחד יכול להביא את מרכולתו אל שוק הספרים. התוצאה היא הרחבה של המנעד הספרותי ובה בעת פגיעה קשה בסטנדרטים שלה. ספרים רבים מתקשים לעבור את הרף המינימלי הדרוש לכך שספר ייחשב כספר ולא רצף מילים כלשהו שמספרים משהו שכבר ידעת וניסחת בעבר סתם ככה לבד. הלוואי והייתי אומר שהרוב בינוני - כפי שאמרה לי פעם לקטורית בכירה בכנרת זמורה ביתן - הרוב לצערי לא ראוי. אבל בחלוף הזמן נרגעתי קצת, ודאגתי התחלפה במחשבה שהייתי אמור להגיע אליה כבר מזמן. כל אחד יכול לכתוב רומן, מעטים יכולים לכתוב רומן ראוי, מה שכן רוב צרכני הספרות ואוהבי הספרות יכולים לזהות מה נחשב ראוי בלי קשר לטעמם הספרותי, כך שרוב מה שנשאר בתודעה הספרותית הם ספרים ראויים, גם אם לא תמיד טובים. נשארת שאלת המוסר או הפוליטקלי קורקט. לכתוב ביקורת פושרת על ספר של חבר סימניה, אחד ששלח לך מכספו, השקיע בהקדשה? לרוב הנשמות הטובות כאן יש נטייה לפרגן ולהשפריץ כוכבים גם על הספר המביך ביותר. אני פחות שמח בשמחתם ומשתדל לבקר חבר בסימניה כפי שהייתי מבקר ספר של מייקל שייבון למשל. קראו לי מקצץ כנפיים, קנאי, יהיר, דיקטטור. מה אומר? אני אוהב ספרות, ספרים שייכים לחלק הטוב של החיים שלי (שהיה אמנם מאוד מאוד קטן בלי אהובתי המהממת) הם לא אסקפיזם מהם. כך שדעתי הכנה על ספר כלשהו נראית בעיניי חשובה יותר משמירה על יחסים טובים עם חבר מסימנייה.

אין לי הרבה דברים טובים לומר על הספר הזה אבל אפתח בכמה מהם. יניב בן עטר בטוח מאוד בכתיבה שלו ובדרך בה הוא מוליך את העלילה. נראה שהספר נכתב בראשו הרבה לפני שיצא אל הכתב. ואולי ניסיונו האישי - שירות כמסתערב בצה"ל? - הוסיף לספר איזה נופך ריאליסטי. יש לו אג'נדה ברורה ובוטחת (שאיתה אני מזדהה באופן כמעט מלא) יש לו שליחות מוסרית לספר אותה, והוא עושה את זה עם הכבוד הראוי לדעתו ולהשקפת העולם שלו, אך האם זה מה שספרות אמורה לעשות? ספרים רבים, רובם עיוניים, נכתבים מנקודת מבט פוליטית צרה מאוד. הבעיה איתם שהם קוברים את הדעות, וגרוע מזה את העובדות, שפוגמות בחגיגת האג'נדה של הכותב, כך שמה שנשאר זה אפקט של ציוץ בטוויטר לא יותר. "היסטוריה עממית של ארה"ב" מאת אדוארד זין היא הדוגמא המושלמת. ספר היסטורי עב כרס הכתוב ביד אומן, אך מעלה גיחוך בפני כל מי שיש לו ידע בסיסי בהיסטוריה של אמריקה. הכול מוקרב למען האג'נדה גם העובדות. אבל כשספר פרוזה נכתב מנקודת מבט צרה כל כך זה כבר נורא. ספר פרוזה מזמין אותך להיכנס ליקום שלם, לא באמת מציאותי, אך אם מה שיש לך להגיד זה תראו את הרחוב הקטן פה ממול, זה לא יעבוד ואפילו יתסכל.

הבעיה העיקרית עם ספרו של בן עטר שהוא, לטעמי, ילדותי מאוד. אמנם הכתיבה שלו מלאה בדימויים - חלקם פשטניים, חלקם סתם בנאליים - של ספרות למבוגרים אבל הדמויות הסטריאוטיפיות והעלילה הנדושה מתאימים לבני נוער (כיתה ח' נגיד) שאוהבים לצפות בפאודה. אפילו כריכת הספר - צילום של גבר מסוקס שקומתו מוארת בזוויות הנכונות הזכירה לי גיליון של בלייזר או את הפוסטרים האלה שהיינו תולים בילדותינו על הקיר בחדר. העלילה עצמה גם מעלה בראש איזה פרק גרוע של פאודה: ילדה בת 10 נאנסת על ידי בדואי בנגב שהתרגל לגנוב בגלל אזלת ידה של המשטרה ומדינה ישראל. מישהו יוצא לנקמה והעניינים לא כל כך מסתבכים. או מסתבכים בדרך שציפית כמה קילומטרים מראש. אז האג'נדה ברורה, ואולי נכונה, אני די מסכים שמה שהולך בדרום מביך בצורה מחפירה. אבל בשביל זה יש את הטוויטר, הפייסבוק, מה לא. כדי שיצא לך ספר שאומר את אותו הדבר אבל יחשב כספר אתה צריך לבנות עולם שלם, תלת מימדי שהמורכבות היא העניין המרכזי בו. "אל נקמות" מכיל דמויות חד מימדיות - הקורבן בסיפור, ילדה בת 10, מתוארת בקיטש כילדה שאוהבת את החורף ואוהבת "לשכב מכורבלת בפוך הנעים כשגשם דופק בחוץ וכשהחום של הקמין עוטף את החדר" הא, היא גם "נרדמת בחיוך" - עלילת ואן דאם טיפוסית ודיאולגיים שהזכירו לי את השירות הצבאי ולא תמיד לטובה.

לא צעקתה של הילדה המסכנה בספר הוא הנשמע למרחקים אלא דבר אחר, שנשמע גם בספרים וכתבים רבים אחרים שקראתי לאחר שנשלחו אלי (לא יודע למה דווקא אלי אבל עובדה שזה קורה לא מעט) הוא שלכותב אין רזומה קריאה מרשים. כל הסופרים, גדולים ומוערכים, מכל הקשת הספרותית שנשאלים למה זקוק סופר טוב עונים את אותו הדבר - קרא הרבה וכתוב הרבה, אבל בעיקר קרא הרבה. אי אפשר להיות כותב טוב אם אתה לא קראיסט מקצועי. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על השאר.

לפני שהשתבשה דעתו באופן בלתי הפיך, יגאל סרנה היה סופר נהדר. הביוגרפה שכתב על המשוררת הסוערת יונה וולך הוא אחד מהביוגרפיות המופלאות שנכתבו בשפה העברית. דן צלקה במסה שכתב בשנת 1973 בשם "ביוגרפיות" מסביר כמה קשה לכתוב ביוגרפיה בעברית: "כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מספר מחונן , אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית שבה הוא חי, קיומה של חברה (במובן המצומצם של המילה) וקיומה של הסכמה אינלקטואלית מסויימת". והנה עומדת הביוגרפיה הזו בכל התנאים האלה: סופר מחונן יש, קיומה של חברה במובנה המצומצם יש - הספר מרגיש לפעמים שנכתב בתוך יקום שבו החיים הם ספרות (בדומה, להבדיל קרוב לאלף הבדלות, ליקום הספרותי של רוברטו בולניו הצ'ילאני), וכך גם קיומה של הסכמה אינלקטואלית כזו שלא מייחסת למושא הכתיבה תכונות של מחקר אקדמי או גולש לפורנורגרפיה של רכילות. אם אנגיד בהתאמה ביוגרפיות אחרות לזו של וולך אלו יהיו "ברנר" של אניטה שפירא המאכזב, ו"אלתרמן" של דן לאור, שעל אף שהוא ספר מרשים הוא מרגיש בחלקים לא מבוטלים גם כפוסט דוקטורט.

סרנה כותב ברצף של משפטים קצרים ויפים את קורותיה של וולך, של המשוררים העצובים שעוטפים אותה, של משפחתה: אביה גיבורה הטראגי של מלחמת העצמאות, אמא שמדרדרת אל תהום הזקנה, היריבות המרה עם אחותה נירה, ושל הגברים בחייה - צעירים ויפים - שקמלו באיטיות אל מול אורה המשגע. לעיתים בראשי הפרקים ולעיתים באמצעם פורט סרנה כמו בדיווח חדשותי אירועים ממדינת ישראל, קטנים כגדולים. כולם מקבלים את אותה כמות של אור בדיוק כפי שהאיר את חייה של וולך - פרצי ההשראה, המין המזדמן, השערוריות, האלימות המחרידה שהפנתה כלפי אמה, ההפלות הרבות, האישפוזים אחרי הצניחה אל הטירוף, חיי היום יום הפשוטים כמו נסיעה לקולנוע, ישיבה ב"כסית", האכלת חתול רחוב - באותו הזרקור.

קצת עצוב לדבר על סרנה של היום, גולה מרצון מארצו. מתגורר היכנשהו בפורטוגל. גם עצוב לכתוב את זה כי הוא עדיין חי, ועל אף שזה נכון: "יונה וולך" הוא מצבה לזכרו של סופר שכתב פעם ספרים יפים. כל זה כבר לא ישוב.

כתיבת ספר מד"ב טוב מצריכה היכרות עם עולם המדע והחידושים האחרונים בפיסיקה, ידע כלשהו עם המתמטיקה וידע טוב ואולי אף מעבר לזה עם הפילוסופיה. לכול זה יש להוסיף היכרות עם ספרות המד"ב וגם כישרון כתיבה לא יזיק. לכן לדעתי מד"ב הוא סוגת עלית. ספר מד"ב טוב הוא כזה שנשען על רעיון מוצק ומוצדק, הוא לא רק מהנה לקריאה, אלא גם מספר לאנושות משהו על עצמה. סולאריס, טרילוגיית המוסד, חולית, קץ הילדות, הם דוגמאות ספורות למה שהמד"ב עשה לספרות בכלל ולנו הקוראים בפרט.

הרבה כותבים מתחילים וגם כאלה שפחות, נוטים לבחור לכתוב בז'אנר הזה כי הם טועים לחשוב שזה קל. רעיון מגניב עולה לראש (נגיד השמש נכבית פתאום) וסביב זה נטווים כמה פרקים ואז זה קורס כמו מערכת פלנטות שהשמש נכבית בה פתאום. בלי פיתוח של רעיון פילוסופי , בלי יצירת יקום הגיוני ומוצדק שיתמוך ברעיון המגניב, הספר נידון להיות גימיק מביך שלא עומד בפני עצמו. רבים וטובים הציצו ונפגעו.

אין הרבה ספרי מד"ב ישראליים ואלה שישנם לא מתעלים מרמת הגימיק. ניסיתי בעבר לדגום כמה כאלה והעובדה שלא נותר מהם שביב זיכרון מדברת בעד עצמה. ועדיין, כשכותב ישראלי אמיץ מנסה בכל זאת לכתוב מד"ב זה ראוי להערכה גם אם התוצאה אינה משביעת רצון. אז מה שיש לנו כאן? אסטרופיזיקאי בגמלאות מטייל בעולמות אחרים בדירתו הקטנה בנחלאות (זה כמעט תמיד נחלאות או רחביה) של ירושלים של שנות ה-80. הספר מתמקד בשינויים המתמטיים והפיסיקליים שהחוקר החביב גילה בפלנטות אחרות (בעיקר ערך הפאי שבפלנטה אחרת הוא שווה 1.52367) שמסתבר שגם משפיעות על הכדור שלנו ולא לטובה. עד כאן עלילת מד"ב שגרתית לחלוטין שלא לומר בנאלית. כדי שהיא תעניין היא זקוקה לכתיבה טובה, לעולם מקורי ואמין, לכמה רעיונות מיוחדים שנובעים מהקונפליקט האינטרגלאקטי ובמיוחד לאפיון מקורי של ירושלים. כשאתה בוחר לכתוב על הבירה של ישראל אתה ממשיך מסורת מפוארת של כותבים בעלי שם ענק: עגנון, ראובני, שלו, עוז, שחר (רשימה חלקית). לא פשוט.

נתחיל בכתיבה. היא בדרגה אחת או שתיים מעל בוסר. שום דבר מקורי, מעניין או מיוחד. כתיבה רגילה שמזכירה ספרות לבני נוער צעירים בלי שהעלילה והנושאים העיקריים עשויים לעניין בני נוער. הדימויים והמטאפורות צפויים ולא מרגשים והדיאלוגים החיצוניים והפנימיים - הספר כתוב בגוף ראשון - מזכירים שיחת חולין באוטובוס. גם אפיונה של ירושלים כתובה באותה דרך, וכירושלמי שבילה את ילדותו, את נעוריו ואת בחרותו באותם המקומות הפזורים בספר בשנות ה -80 ו ה-90 לא יכולתי שלא להתאכזב מרה. ירושלים כאן היא ניימדרופינג סתמי של שמות רחובות ואזורים. גם תיאור התקופה מסתכם בשם המותג "פרידמן" של תנור החימום.

הסיפור מסקרן אך מעניין בקושי. אין הסברים מד"ביים מרתקים על הדרך בה גילה ד"ר אורבך לטייל בגלקסיות רחוקות, אין הסבר משכנע אם בכלל לסיבה שבמקום מסויים פאי יכול להיחשב אחרת וזה מוזר כי מדובר בכותב משכיל שבכריכה גאים לספר שהוא בעל תואר שני בכלכלה וחובב מד"ב מושבע. הסיפורים והתיאורים הם התכה של מד"ב ופנטזיה עם נטייה לפנטזיה, סוגה שאין צורך בהסברים לכל ההוקוס פוקוס שמתרחש בה.

מה בכל זאת עניין אותי ומשך אותי עד לכדי מחצית הספר? הבדידות העצומה שחש אורבך ממותה של שושנה אשתו. הבדידות הקיומית ואובייקטיבית שלו מסופרים ברגישות ונוגעים בליבו של הקורא. כך גם עברו של הד"ר הקשיש ויחסו אליו. יכול להיות שאם הייתי ממשיך וקורא את הספר עד תומו הייתי מגלה דברים אחרים והתרשמותי הייתה אחרת אבל א. התאכזבתי מספיק כדי שאבין לאן הולך כל העסק ב. רשימת הקריאה שלי ארוכה מדי, עד שלא אמצא דרך להתעסק עם הזמן לא אוכל לתת יותר מדי צ'אנסים .

שבוע טוב ושקט.

להרוקי מורקמי התוודעתי לפני שנים רבות כשניסיתי לקרוא את "קפקא על החוף" שלו. אחרי 300 עמודים וקצת התקבלה אצלי התחושה שלא סופר יש לנו כאן אלא נוכל. נוכל עם כישרון מרשים, אבל כזה שמוכר לך קופסא יפהפה עם כלום בתוכה. הרגעים המופלאים באותו ספר (חלקם מופלאים באמת) , הדמויות האקסצנטריות, האימה והקסם הם רק קישוטים בלי שום דבר אמיתי באמת. נראה שלמורקמי יש דמיון עשיר שמעלה אצלו סצנות ותמונות יפות, אך מבלי היכולת לחבר אותם לסיפור עם קרקע יציבה. הכי קל לבוא ולומר שזה הכול מטאפורה. מטאפורה למה?

ניסיתי עוד כמה מורקמי בהמשך. את "קורות הציפור המכנית" נטשתי כבר בהתחלה כי הכיוון הלך לזה של קפקא ואני לא אתן לאף אחד לתרמת אותי פעמיים. את "אחרי החשכה" איכשהו גררתי עד הסוף. גם הוא די מקושקש אבל האווירה הנפלאה שהייתה בו החזיקה אותי עד הסוף. אם לא הולך עם הפרוזה שלו שאלתי את עצמי אולי עם איזה מסה שלו על ריצה? עצמי ענה לי בדאגה שנראה שאני לוקה בתסמונת האישה המוכה. התאכזבת 3 פעמים, שמעתי את עצמי אומר לי, שחרר מהיפני ולך לאכול סושי או משהו בכיוון. התעלמתי וקראתי בכל זאת ו-וואלה שום אכזבה. מורקמי של העיון היה טוב יותר, יציב יותר ועם מרכז כובד: ריצה למרחקים ארוכים. את זה הוא חיבר יפה עם מלאכת הכתיבה, הקריאה והזוגיות. "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הוא ספר נהדר.

והנה "יער נורווגי" שאמרתי שאתן לו צ'אנס כי שמעתי לא מעט שהוא לא בקו של ספרי ההזייה שמניתי לעיל. אז ניסיתי בזהירות ושמעו.. אמנם הוא רחוק מלהיות מופת אבל הוא ספר טוב, אפילו טוב מאוד. טורו וונטבה נזכר בשנותיו באוניברסיטה כסטודנט לתיאטרון. דמותו היא התכה של שתי דמויות ספרותיות מוכרות: ניק קאראווי מ"גטסבי הגדול" והולדן קולפילד מהתפסן. מצד אחד הוא אי של שקט אשר אוהב להביט ממרחק במתרחש סביבו, ומצד שני הוא חש ניכור מהעולם הרועש שבתוכו הוא חי. לצידו של וונטבה חגות כמה דמויות ייחודיות שהמאפיין של כולם הוא החיפוש אחר שקט, ומשזה לא נמצא הן פונות לדממה הגדולה, למוות. הסיפור נטווה כאן בכישרון גדול, בלב ענק ובהרבה אמפתיה. אמנם פה ושם העסק חורק בגלל איזה דימוי לא משכנע ("פיה היה יבש כאילו אכלה עש") או דיאלוג מאופיין יתר על המידה, אבל התמונה הכללית היא ברורה וברזולוציה חדה. מורקמי הצליח לרקום סיפור יפהפה, אנושי ומרגש עד דמעות בלי שגשם של מקרלים יפול עליך פתאום.

כשמסמר עקרב ביקש ממני לבקר את הספר שלו החלטתי לוותר כמעט מיד, הרי רשימת הקריאה שתכננתי כל כך עמוסה ויומרנית שאזדקק לגלגול נוסף כדי לסיים אותה. אבל איך אפשר לסרב לספר בעל כריכה צבעונית שנקרא "הכול יהיה בסדר" בזמנים קשים אלה?

גד מאבד את אשתו שלומית בתאונת דרכים והופך ל"מת מהלך". הוא מסתגר שנה בביתו ונותן לזמן להפליא בו את חמש שלבי האבל שלו ולהשתעשע במחשבות על התאבדות. 16 שנים אחר כך אוסף של פגישות מקריות מבית היוצר של פול אוסטר (רוחו עדן) מלמדות אותו שאולי לא הכול יהיה בסדר אבל יהיה משמעותי. כי כל החיים בנויים מאוסף של מקרים ומצד שני הכול קשור להכול. זהו פחות או יותר הספר, מתובל במשפטי הארה קיטשים להזיע, בניים דרופינג ספרותי/תורני (שירה של עגנון מספר אחת גם אצלי) בדמויות קיצוניות במהותן שבאורח פלא נקרו בדרכו של גד ובמסקנה על החיים שיכולת לקבל גם מד"ר פיל - או נפלא מזה - מחמשיר של נועם חורב, רחמנא ליצלן.

ממבקר ספרים מוכשר כמו מסמר עקרב ציפיתי לספר כתוב היטב עם תובנה אחת או שתיים לקחת לחיים, מה שקיבלתי זה ספר כתוב היטב עם תובנות של מתמודדת בתחרות מיס תבל. הרבה אילוצי עלילה והסברים חצי אפויים לכל צירופי המקרים הללו שכללו הרבה דמויות פלקט שלא מעוררות אמפתיה אלא רצון להוריד להן כאפה שיתעוררו כבר על החיים שלהן, כך שלא את מוסיקת המקרה אתה שומע כאן אלא ג'ינגל של סרטון ניו אייג' בטיקטוק.

באמת שקיוויתי לאכזב את דן יוסיפון ולכתוב משהו טוב על המהתלה הסופית שהוא רקח כאן, רק חבל שאפשר להכניס אותה לעטיפה של מסטיק בזוקה. גם שם יש מצב שתקבלו עצות טובות יותר לחיים...

ספריו של מאיר שלו נעים בין "זה כיף לקרוא" ל"כבר היינו בסיפור הזה" ועל אף ש"בביתו במדבר" שייך להתרשמות הראשונית הוא רחוק מלהיות מושלם. את רוב ספריו של שלו (ויסלח לי מורי) נטשתי כבר בתחילתם למעט "יונה ונער" ו"גינת בר" שהיו שלמים ומהנים מאוד. שלו אף פעם לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית שנמצאת בין ספרות בידורית-מהנה לבין חשובה או מופתית באמת. הוא סופר קלאסי של ארבעה כוכבים לכל היותר.

"בביתו במדבר" רפאל מאייר נזכר בילדותו בירושלים ובחמש הנשים שגידלו אותו לאחר שארבעת הגברים במשפחה מתו בזה אחר זה בנסיבות טראגיות. הספר ברובו נכתב בגוף ראשון ולפעמים חורג לשני בו פונה המספר לאחותו הבכורה והיחידה. למה אליה? אולי בגלל שהיא לא באמת שייכת ל'אישה הגדולה'- הישות הנשית האחת שארבע האחרות מרכיבות אותה? הסיפור מסופר במעגלים גדולים והוא מהנה מאוד לקריאה וכירושלמי במקור היה מרגש לחוש בירושלים של פעם לפני שהפכה להומוגנית למראית עין. אולם הטקסט כיריעה אחת, כספר אחד הרגיש לי מוגבל בעומקו. כדי לפצות על זה הוסיף שלו לסיפורו מעיין ריאליזם מאגי אבל לא בסגנון מסורת הכתיבה הדרום אמריקאי, אלא מופלאות ישראלית-אנושית. טריק מוכר במקומותינו הספרותית כמו הנער ההוא שאוהב ללכת על הידיים ב"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן או כמו המשפטים המשונים של הדודה השחורה בסיפור הזה שאומרת: "אני לא מבינה איך בחור בלונדיני יכול להצליח במתמטיקה". בביתו במדבר גרם לי להתגעגע למרבד המעגלים המופלא של זיכרון דברים של יעקב שבתאי.

זיכרונותיו של רפאל מאייר מילדותו בירושלים מסופרות שוב ושוב ובכול פעם נוספות להן עוד אנקדוטה, עוד נקודת מבט, עוד אמת משפחתית כואבת וזה מהנה כי מאיר שלו כתב אותו, וזה גם מרגיש כמו בהייה באלבום תמונות משפחתי של חבר.

"אכפת לך לקרוא גם את הספר שלי ולקטול? אני ממש אשמח להמלצה", את זה ביקשה ממני חברתינו נתי ק. כמעט לפני שנה כתגובה לביקורת שלי על ספר ביכורים של חבר אחר בסימניה. הופתעתי למצוא את הספר בספריית המוסד החינוכי בו אני עובד וניצלתי כמה שעות פנאי מתות כדי למלא את בקשתה של חברתינו. גילוי נאות - אינני נוהג לקטול ספרים על-פי בקשה לא משנה כמה יפה יבקשו ממני, אפילו אם זה - כך לפי אותה תגובה - יכול לעזור במכירה שלו. ובכלל המגמה שלי היא להרעיף אהבה על ספרים ופחות לקטול אותם. בכל מקרה נגשתי לספר בתקווה גדולה שאולי בכל זאת יצא מכאן משהו טוב. איך תקוות מסתיימות בימים האלה אתם כבר בטח יודעים.

אז הסיפור שנתי ק. או בשמה המלא רינת קליין רקחה כאן מתאים לספר מתח קלאסי עם טאצ' וירטואוזי. מומחית לזיהוי פלילי נשלחת לרוסיה כדי לעזור בפיענוח רצח שתלוי במומחיות של המומחית יענו בטביעת אצבע. על הדרך היא מגלה שהחשוד העיקרי קשור אליה בעבותות משפחתיים. פיענוח הרצח מצריך גם פיענוח עצמי, מעיין יציאה למסע שורשים עם טוויסט פלילי. הרעיון, הגם שהוא מאולץ, יפה ומעניין אבל כאן נגמר כל הטוב.

הספר משעמם רצח. אין בו מתח, אין רגש, ואין את הוירטואוזיות שהספר כל-כך משווע אליה. מה גם מאכזב מאוד לגלות שאין בספר התעסקות מקצועית במז"פ וזאת למרות שהסופרת בעלת תואר שני בהנדסה כימית. עכשיו תוסיפו לזה את הכתיבה הדקלרטיבית והתמציתית של רינת:

"באחת וחצי בלילה נעצרה ז'יגולי לבנה ליד בית דירות ברחוב נקרסוב. אישה צעירה יצאה מתוכה מתייפחת ואיש מבוגר וקירח הוציא מתא המטען מזוודה קטנה והעבירה לידיה. האישה הצעירה נכנסה דרך הכניסה האמצעית, עלתה לקומה השנייה וצלצלה בדלת. האיש המבוגר חיכה בחוץ והביט לעבר שורות החלונות. כשראה את האור נדלק באחד מהם חיכה עוד חמש דקות, נכנס לאוטו ונסע כשהוא מותיר אחריו שני שבילי עקבות מלוכלכים בתוך השלג הבוצי של תחילת מרץ."

וקבלנו חוות דעת מז"פית רק בלי המז"פ. גם הקטעים הרגישים ביותר פה כתובים באותה קצרנות משמימה, אז מה הפלא שליבי לא יצא אל אותה תמרה אטיאס.

התקציר בכריכה האחורית מנסה לשווק את הספר כ"קול שכמעט ולא נשמע בספרות הישראלית העכשווית", קולם של העולים מברית המועצות. מצחיק. בלי כמובן לזלזל בקשיי העלייה של האנשים החשובים האלה ותרומתם הרבה לחברה הישראלית, עולים בראשי שמות רבים של סופרים ומשוררים עולי ברה"מ והם מושא למחקר אקדמי. (אם כבר נסו להעלות בראשכם שלושה כותבים עולי אתיופיה). בכל אופן לא התרשמתי שהספר מטפל בנושא הזה בעומק הנדרש או בעומק כלשהו אם לדייק.

אז שחף שחור הוא טלנובלה שמנסה להתחזות לספר מתח רק שאין מתח ואין רגש וגם אין טיפת רוח שתפיח עניין בגוויה הזאת.

קיבלת.

בחרתי להשתתף בסשן ההתרשמויות מספר הבכורה של חברנו בסימניה אור שהם. הזמנתי בניגוד להרגלי את הגרסה הדיגיטלית וקראתי בשבת האחרונה כאתנחתא מדוסטוייבסקי. לא, זה לא זה ולצערי אין אבל. גם אם ניתן לבחור פור מפאת גילו הצעיר יחסית (פנחס שדה כתב את "החיים כמשל" בגיל 27) ונוותר קצת כי זהו ספרו הראשון (ספר הבכורה של טוני מוריסון הוא "העין הכי כחולה") ההתרשמות השלילית תוותר בעינה. אין בשמונה דקות בדל של כישרון כתיבה והספר לא מתרומם אפילו במעט מרמת הגימיק.

רמת הכתיבה? אין כזאת. אם אתאמץ נורא אולי אומר שהיא אפילו לא בוסר. זוהי כתיבה שטוחה ופשטנית ביותר שלא מתקרבת לרמה הבסיסית הנדרשת מספר שיוצא לאור. קלישאות סגנון מפוזרות לאורך ולרוחב, הדימויים, שלמרבה המזל מעטים, חסרי השראה והתחושה היא שהיה ניסיון, מבורך אמנם, לצמצם את היריעה אך שבעיקר לא היה לכותב הרבה מה לומר.

כספר שמבוסס על גימיק היה נדרש מהכותב לומר משהו עלינו כבני אדם כדי להצדיק את הטריק, או לכל הפחות להעצים את הגימיק עד שנאמין למה שקורה בספר. (תקראו את הסיפור הקצר 'שקיעה' מאת אייזיק אסימוב ותבינו מה אפשר לומר על האנושות דרך גימיק סטייל 'שמונה דקות') במקום זאת פתח הכותב את סיפורו בהקדמה רדודה שהמידע הדל שבה לא מתעלה על ערך בוויקפדיה ואפילו גרוע מזה, לא מסביר שום דבר שלא ידוע לרוב ההדיוטות כמוני.(וגם לא נכונה עובדתית. ברגע שהשמש תכבה אף אחד לא ישרוד פה יותר משנייה כדי לראות איך זה נראה) על פיתוח הדמויות, על הדיאלוגים הסתמיים והמאופיינים לעייפה ועל הפרק המגוחך עם החמור, כדאי שאדלג כי נראה לי שהבנתם כבר את הקטע.

הספר של אור הוא אחלה נקודת מוצא לדיון על הוצאות הספרים בפורמט עצמאי. אם כל אחד יכול לכתוב ולהוציא ספר בלי קשר לרמתו - ואני מוכן להתערב ששמונה דקות לא היה עובר לקטורה באף הוצאת ספרים שמכבדת את עצמה - אז יש כאן פיחות דרמטי במושג ספרות שמצריך שידוד מערכות רציני. הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפורמט האמנותי הזה שנקרא ספר. עכשיו ברור לי שגם להוצאות הספרים המוכרות, המחזיקות לקטורים ושהרף שלהם גבוה יותר מ"תן לנו 20000 ש"ח ונוציא את מה שכתבת" לא תמיד מוציאים ספר על פי רמתו ולרוב השיקולים הם כלכליים, אבל גם בכאלה 'שמונה דקות' לא היה עובר. דווקא בזמנננו כשהירידה בקריאת ספרים היא עצומה וחנויות ספרים נסגרות ביחס הפוך לפתיחת חנויות נוחות ומוצרי טכנולוגיה (נסו למצוא חנות ספרים באילת) זו ההזדמנות מצוינת לעלות את רף הקבלה להוצאת ספר וליצור חתך ברור של מה ראוי בלי כמובן פנאטיות. רק המינימום הנדרש. אני חושב שכל אוהב ואוהבת ספר צריכים לייחל ליום שזה יגיע, אחרת אנחנו בבעיה. בעיה גדולה.

אני מודע לכך שהביקורת הזאת חריפה ואולי אכזרית מדי ומן הסתם תפגע בכותב הספר. מתנצל על כך מראש. אין כאן סגירת חשבונות אישית. אני לא מכיר את אור שהם חוץ משלום שלום בסימניה. אבל הוא בחר להוציא את מרכולתו לאור וזהו חלק ממחיר התהילה. כקורא, שספרות היא חלק נכבד מחייו, שמוכן לשלם ממיטב כספו כדי ליהנות ממנה אעדיף לחוס כאן על הקורא מאשר על הכותב.

נ.ב - "לא, זה לא זה ולצערי אין אבל" תקף גם לקריאה בפורמט דיגיטלי. זאת הפעם הראשונה והאחרונה.

לפניכם מלל רב, פרשנות אישית בלתי מחייבת וספויילרים לאורך ולרוחב. לתשומת ליבכם.

דפ"ו מספר שהוא הציב שלוש מטרות לכתיבת מהתלה אינסופית. הראשונה שבספר לא תהיה דמות ראשית, השנייה שהספר יחפוף רעיונית את המלט, והשלישית שהספר יהיה ארוך מאוד. שלושתן הושגו: את השלישית לא צריך להוכיח רק לנסות להרים את הספר ביד אחת. 1064 עמודים כולל 150 עמודים של הערות שוליים ומילון ראשי תיבות קצר. הערות השוליים הן חלק בלתי נפרד מהספר ומצער לשמוע שיש כמה קוראים שהחליטו בשלב כלשהו להתעלם מהן. אפשר להבין אותם כמובן. המעבר מימין לשמאל ומשמאל לימין ואז שוב לימין ושוב לשמאל מתיש ומעייף ומפעיל את כל מאות שרירי כף היד. אבל כדאי שתדעו שחלק מהפסקאות שבהן הן היפות ביותר בספר, אחת מהן הוא סיפור קצר ומופתי בפני עצמו ועוד דבר ששמתי לב אליו הוא שהמעבר הזה מצד לצד לצורך קריאת הערות השוליים מזכיר משחק טניס והרי טניס הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר. מגניב לא? לגבי המטרה השנייה הקישור להמלט של שייקספיר מצריך העמקה רבה יותר מקריאה ראשונה במהתלה אינסופית. בעוד שביוליסס ההקבלה לאודיסאה ברורה כבר ממבט ראשון, במהתלה אינסופית היא מצריכה פרשנות מסוימת. בכל מקרה מצאתי כמה הקשרים: מבנה משפחת אינקנדנזה גיבורת הסיפור זהה לזו אשר בהמלט, האב מת ורוחו שורה על הספר כולו, האם כנראה נואפת עם הדוד למחצה והאל הדמות החושבת, המהרהרת להיות או לא להיות, מחזיקה באיזשהו שלב מעורפל בעתיד הלא כתוב של הספר גולגולת. גם סופו יהיה טראגי כמו - ואולי אפילו יותר - מזה של המלט.

מה עושים עם המטרה הראשונה? העלילה במהתלה אינסופית מתפזרת לעשרות דמויות שחלקן לא תורמות לה דבר. נראה שכל דמות מקבלת נפח בלי קשר למקום שלה בסיפור. זה התחבר לי למשהו שקראתי על ג'יימס אינקנדנזה אבי המשפחה הכול אמריקאית בספר. ג'יימס בנוסף לדברים רבים הוא במאי סרטים אוונגרדיים ואחד השטיקים או אם תרצו חותמת האוטר שלו היא שיש שוויון בין הניצבים בסרטיו לגיבוריו הראשיים. ואיך הוא עושה את זה? כל שחקן בסרט בין אם הוא כוכב או ניצב מקבל מיקרופון והעוצמה הווקאלית זהה בין כולם. הסיבה לכך הומנית בעיקרה ואולי ניתן להבין אותה כפלצנות אמנותית גרידא. בכל מקרה כך גם זה במהתלה אינסופית. הספר ניתק פעמים רבות מקו העלילה, לא פעם בקטע הכי מותח והכי מרגש ואנחנו נכנסים לתוך עומקה של דמות צדדית בלתי חשובה למשך דפים רבים. ואבל בכל זאת, ישנן דמויות שהנפח שהן מקבלות גדול עשרת מונים מהשאר. ויכוחים רבים ניטשים לגבי מהי הדמות הראשית בספר. רבים יאמרו לכם שזהו דון גייטלי הענק שובה הלב שסיפורו תופס כמעט לגמרי את שלישו האחרון של הספר, אחרים יצביעו על האל אינקנדנזה שכמו בהמלט הוא הציר שסביבו חגים כולם, יש כאלה שישכנעו אתכם שדווקא מריו אינקנדנזה (די , התעייפתי! מכאן והילך זה יהיה אינק') הוא הגיבור הראשי של מהתלה אינסופית ועל אף שנפחו קטן משמעותית מהשניים הקודמים ההשפעה שלו ודמותו הייחודית מאפילה על כולם. אחרונה חביבה, שרבים ישבעו בשמה היא מאדאם פסיכוזה הלא היא ג'ואל ואן דיין היפה באופן שבלתי ניתן לעלות על הדעת, לפחות עד התאונה הקטלנית שהחריבה את פניה המושלמים. נראה לי שהוויכוח סביב זהות הדמות הראשית בספר בעצם מוכיח שגם המטרה הראשונה הושגה בעליל. קשה להצביע על דמות אחת ראשית באמת.

את העלילה של הספר צריך להרכיב כמו פאזל של 1064 חלקים. לא אעשה זאת. במקום זה אכתוב כמה מילים על הרקע של הספר ולאחר מכאן אפרט בהרחבה על הדמויות המעניינות של מהתלה אינסופית. לא יהיה לכם קשה אני מניח לאחר הקריאה לחבר בין הנקודות ולהרכיב משהו עם התחלה אמצע וסוף. אז מהתלה אינסופית היא מעיין דיסטופיה של העתיד בו נכתב הספר. העלילה מתרכזת בעיקר בחודש אחד, נובמבר, של שנת דיפנד הלבשה תחתונה למבוגרים וחורגת לעיתים קדימה ואחורה כדי להוסיף ממדים לסיפור ולהרחיב אותו עד אינסוף. ארה"ב של מהתלה אינסופית לא קיימת במובן הרגיל שלה. פסל החרות אוחזת מסך ענקי שבו מוקרן כל שנה את שם החברה המסבסדת את אונ"ן, איגוד המדינות הצפון אמריקאיות, שהתחברו בכפיה של ארה"ב למעין פדרציה גדולה קפיטליסטית וחובבת סמים ובידור. נשיא אונ"ן הוא זמר בלדות עבר בשם ג'וני ג'נטל שבקושי יכול להוציא מילה מהפה בלי מסכת חמצן שמחוברת לו לפרצוף. הוא מוקף בעשרות יועצים שמדברים בשמו. מטרתו העיקרית של הנשיא היא לדחוף בכוח שטח גדול מארה"ב לידי קנדה שנקרא הקיעור הגדול שהוא בעצם פח אשפה (איך אף אחד לא חשב על המילה אשפח?) ענקי של מכשירים אלקטרוניים ומיחזור אשפה טבעתי. קנדה נאלצת לקבל את השטח. היא גם ככה סובלת מתנועות מרי אלימות במיוחד, ועכשיו עם הקיעור הגדול היא נאלצת להתמודד גם עם תופעות הלוואי ההרסניות של פח האשפה שנדחף להם בכוח לחצר האחורית. להקות של אוגרי פרא מחרידים מחסלות להם יבולים שלמים, עיוותי גוף מזעזעים פושים באזרחים ושמועות די מבוססות על תינוקות ענק שעדיף לא להיתקל בהם בשום מקום בין אם הסמטה חשוכה או מוארת. אונ"ן כשמה כן היא: מדינה ענקית של עונג עצמי, ממוסחרת ומכורה עד אובדן תודעתי כללי. תכלס זה נשמע יותר מעניין ממה שהולך פה בתקופה האחרונה אם לומר את האמת.

ואלה שמות:

ג'יימס אינקנדנזה, נקרא גם כבודו, או החסידה המשוגעת:
אבי משפחת אינק'. אחד גדול מהחיים עצמם תרתי משמע. בחור גבוה מאוד וברוך כישרונות. היה שחקן טניס מבטיח עד שתאונה מביכה במהלך משחק שכללה דריכה על עכבישה בהריון פצץ לו את הקריירה. הוא המשיך בקריירה של פיזיקאי מחונן שתרם רבות לעניין מחזור האשפה הטבעתי ואחר כך במאי סרטים אוונגרדים, אחת מהערות השוליים כוללת סינמוגרפיה שלמה של סרטיו. בערוב ימיו ניהל את אט"א, אקדמיית הטניס אנפילד, לילדים מגיל 7 ועד 17. ג'יימס אינק' סיים את חייו בהתאבדות מחרידה. הוא דחף את ראשו למיקרוגל והפעיל אותו בעוצמה גבוהה. פרצופו נמרח על הרצפה וגרם לאורין אינק'(ע"ע) בנו הבכור הפרעות נפשיות לא פשוטות. ג'יימס היה זה שגילה את איכויותיה הקולנועיות של ג'ואל ואן דיין (ע"ע) היפה באופן שבלתי ניתן לעלות על הדעת והיא שמשה כעוזרת הבמאי שלו וכגיבורה הראשית של חלק מסרטיו למשך שנים רבות. ג'יימס הכיר אותה מאחר שנהלה קשר רומנטי עם בנו אורין המסוקס עד לתאונה המחרידה בה הושחתו פניה. ג'ואל ואן דיין היא גם הגיבורה הראשית בסרט מהתלה אינסופית 4 או 5 שביים ג'יימס אינק'. סרט שכל מי שצופה בו נתקע בלופ אינסופי עד למותו מרעב, בדומה לאותם עכברים אשר בניסוי המפורסם התמכרו לקוקאין ולא היה אכפת להם יותר משום דבר. לא מאוכל, לא מסקס ולא מנופש ביוון. רק קוק וקוק עד המוות. אחת העלילות בספר היא מרדף אחר המאסטר של הקלטת הלוהטת שמכניסה את כולם ללופ. מסקנה לא נעימה הובילה אחד מארגוני המרד הרצחניים , הרוצחים בכיסאות גלגלים, להאמין שהמאסטר נמצא בתוך הגולגולת של ג'יימס והוא נקבר יחד איתה.

אווריל אינקנזדנזה, נקראת גם המאמות:
אם המשפחה. מוצאה מקוויבק, אישה יפה וסקסית בת 50 ומשהו. גבוהה (197 ס"מ) ובעלת שיער לבן וארוך מאוד. בעלת תפקיד לא ברור באט"א כך שניתן לומר שהיא מנהלת את האקדמיה לצד אחיה המאומץ צ'ארלס טיוויס לאחר התאבדות בעלה ג'יימס. מנהלת רומן עם תלמיד אט"א בשם ג'ון ווין, שחקן הטניס מספר אחת באט"א, ולפי השמועות ניהלה רומן עם אחיה המאומץ שתוצאה מכך נכנסה ממנו להריון. המסקנה המתבקשת, שהקורא צריך להגיע אליה בכוחות עצמו היא לא כתובה מפורשות, היא שמריו (ע"ע) האח האמצעי במשפחת אינק' הוא בנו של צ'ארלס ולא של ג'יימס. המאמות מתוארת כסובלת מאגורפוביה, חולת ניקיון וסדר וכמגוננת באופן החורג מהרגיל. כאמא היא מנסה באופן שלא בא לה בקלות להקדיש רבות מזמנה, כפיצוי עבר, לבניה ובעיקר למריו החריג. אורין בנה הבכור סולד ממנה וטוען שהיא נהלה את המשפחה בעזרת מניפולציות רגשיות ואפשרויות בחירה מזויפות.

הארולד אינקנדנזה. נקרא בעיקר האל:
עילוי טניס באט"א וחכם באופן בלתי רגיל. משתמש קבוע בסמים. לא הולך לו כל כך עם בנות והוא עסוק בעיקר בקריאה (למד את מילון אוקספורד השלם בעל פה ומרבה לתקן מילולית את חבריו), צפייה בקלטות בידור ועישון מריחואנה במנהרות התת קרקעיות של אט"א. האל מטפל מסור באחיו החריג מריו, הם ישנים באתו החדר באקדמיה לטניס. הקריירה של האל כשחקן טניס נראית מובטחת אבל נראה שעם הזמן הוא הולך ומאבד את כשרונו. האל וחברו לספסל הלימודים מייקל פמיוליס(ע"ע) מחפשים אחרי סם רב עוצמה טבעי ומבוקש בשם DMZ שהם מאמינים שנמצא באחת המנהרות של אט"א. החיפושים לא מובילים למציאת הסם, זאטוטים קטנים נשלחים לאחת המנהרות האלה בהוראת פמיוליס ובמקום הסם הם מוצאים מקרר חדש ונקי שבתוכו אוכל רקוב (משהו רקוב בממלכת דנמרק ובמהתלה אינסופית כולם רקובים מבפנים וחלקם גם מבחוץ). האל מתחיל לאבד את יכולותיו הפיזיות הבסיסיות ביותר והוא נכנס למעיין עולם פנימי שאמנם ער לסביבה, אך לא יכול לבטא את עצמו החוצה. הסוף שלו לא ברור כך שמכאן ואילך זו הפרשנות שלי. הפרק הראשון במהתלה אינסופית מתרחש למעלה משנה לאחר ציר הזמן המרכזי של הספר. השנה היא שנת גילאד (שם מסחרי של חברת שקיות אשפה) האל נמצא בראיון קבלה לקולג' יוקרתי ולא מצליח לתקשר עם הדיקנים המראיינים אותו. לקראת סוף הריאיון בניסיון נואש לדבר איתם יוצאים ממנו קולות צווחה מחרידים מלווים בתנועות גוף לא אנושיות והוא נשכב קטטוני על הארץ עד הגעת אמבולנס. לדעתי האל פיתח באופן ספונטני את הסם DMZ בגופו לאחר שגוש רקבון שאכל בילדותו סונתז עם הזמן לסם, ואולי גם תרם לכך הניסיון הפתאומי של האל להפסיק לעשן מריחואנה. מחשבתיו של האל במהלך הריאיון ההוא מרמזות על כך שהוא נחטף מתישהו יחד עם דון גייטלי (ע"ע) ואולי גם עם אחיו אורין על ידי הרכ"ג ונאלץ לחפור את הקבר של אביו כדי להוציא מהגולגולת שלו את המאסטר של הסרט המדובר שכנראה נמצא בתוכו. אני מניח שהאל מסיים את חייו בבית אנט, מרכז גמילה מסמים ואלכוהול שנמצא בסמוך לאט"א.

אורין אינקנדנזה, גם - או:
האח הבכור במשפחת אינק' וזה שמצא את גופת אביו במצב שלאחר התאבדות באמצעות מיקרוגל (תארו לכם). אורין למד באט"א והיה כשרון עולה בטניס אך החליט להתנתק ממשפחתו ועבר לאקדמיה אחרת שם התגלה כפנטר מיומן בפוטבול. אורין מתואר כגבר חתיך מסוקס שמזיין למכביר, הוא קורא לכיבושיו הנשיים 'נבדקות'. יצא לתקופה עם ג'ואל ואן דיין היפה באופן בלתי סביר, והם נפרדו לאחר התאונה בה הושחתו פניה. לאורין יש קטע עם ג'וקים. הוא נוהג ללכוד אותם תחת כוסות זכוכית ולא מפנה אותן עד שהם מתים מרעב או חוסר חמצן. כך גם מסתיים סיפורו. לאחר שהבחין כי לאחרונה גברים בכיסאות גלגלים עוקבים אחריו הוא מתעורר בביתו תחת כוס זכוכית ענקית מתקשה לנשום שמעליו השווייצרית דוגמנית הידיים שנשלחה לפתות אותו והתגלתה כלא שווייצרית בכלל, אלא כחברה בארגון הטרור הקוויבקי הרוצחים בכיסאות גלגלים שכזכור מחפשים אחר הקלטת המסוכנת על מנת להפיץ אותה באונ"ן ולפרק את האיחוד המטופש. ייתכן שאורין הוא זה ששולח קלטות של הסרט לכל מיני אנשים כנקמה על יחסיהם לאביו שהובילו להתאבדותו. מתאהב במהלך הספר בכתבת מומנט הלן סטיפלי באופן די אובססיבי. תבינו בהמשך כמה זה פסיכי.

מריו אינקנדנזה:
הבן האמצעי. חריג באופן שקשה לתאר. בלידה נאלצו לגרד אותו פשוטו כמשמעו מרחם אימו כיוון שנדבק אליו בקרום שכיסה את רגליו וידיו. מריו מתואר כיצור נמוך באופן משמעותי מילדים בגילו. ידיו מעוקלות בצורת האות S, כפות רגליו מרובעות כמו לבנה, עורו בצבע ירוק, שערו ארוך ומדובלל, נחיריו משוכים לצדדים כמו דרקון יורק אש ויש לו נטייה להישען קדימה מה שמאלץ אותו להשתמש במוט ייצוב מחובר למנעול משטרה. מריו הוא הוטודנט כלומר כל שיניו הן טוחנות ובאותה הצורה בדיוק. הוא מסתובב תדיר שמצלמת וידאו מחוברת לראשו ועוסק בתיעוד של החיים באקדמיית אט"א ובקריאה של כותרות חדשות לתלמידי האקדמיה בשינויים היתוליים. מריו הוא מעין ישו ביקום של מהתלה אינסופית, הוא בעל לב רחום, היחיד שמחבק נזקקים. נהנה להאזין לתוכנית הרדיו של מאדאם פסיכוזה, נשבר נפשית כשהיא נעלמת פתאום. אחת הדמויות הספרותיות המרגשות שקראתי.
מישהו צייר אותו, מצאתי תמונה שלו באינטרנט:

https://pbs.twimg.com/media/FCz1DPvWQAQ8omn.jpg:large

דון גייטלי:
דמות נהדרת, אחת המעניינות במהתלה אינסופית. דון גייטלי הוא בריון גדל גוף בעל ראש מרובע באופן כמעט מושלם. נהג בעבר לתת לאנשים לסגור על ראשו דלתות של מעלית. ילדותו הייתה קשה, המאהב של אימו התעלל קשות בשניהם. דון דרדר לחיים של נרקומן מכור לדמרול. הוא נהג יחד עם שותפו לפרוץ לבתים כדי לממן את הסמים שצרך. אחד מקורבנותיו נהרג שלא בכוונה דבר שעורר בגייטלי רגשות אשם. דון גם הסתבך עם המאפיה. ניסה לרמות בהימור גדול שלקח יחד עם חבר שלו. הוא וחברו נתפסו בקלקלתם. וכך קשור, מוכה, מלא בשתן ובצואה של עצמו ומבקש את נפשו למות, מצא את עצמו לאחר איבוד הכרה בחוף הים במעין לידה מחדש. הוא מחליט להיגמל מסמים, נרשם בבית אנט שליד אט"א. הוא מסיים בהצלחה את תכנית 12 הצעדים של המקום והופך למדריך עם מגורים במקום. גייטלי טוב לב בסך הכול מנסה לעזור לחברו לנץ (ע"ע) כשחבורת קוובקים זועמים רודפים אחריו אחרי שניסה לשדוד אותם, הוא מצליח לכסח את הצורה של רובם אולם חוטף כדור בזרועו שמאשפזת אותו בבית החולים לתקופה ארוכה בלי יכולת לדבר או לזוז. שם הוא חווה רצף מתמשך של חזיונות (אחת מהם קשורה לחפירת הקבר של ג'יימס אינק'), הזיות (במרכזם החשש שיזריקו לו משכך כאבים שיחזיר אותו לתלות בדמרול) ופגישה עם רוחות רפאים מהעבר (אחת עם 'האוב' הוא ג'יימס אינק, באופן שמזכיר את הפרק עם השד ב'האחים קרמאזוב'). גייטלי מאוהב בג'ואל ואן דיין, עכשיו מטופלת באט"א, ומת לדעת איך נראות פניה.

ג'ואל ואן דיין, גם - המאדאם פסיכוזה:
בחורה יפה באופן שהוא בלתי נתפס ממש (כך בערך במקור), למדה באקדמיית הפוטבול של שיקגו שם הכירה את אורין אינק' ובתורו הכיר לה את אביו שהפך אותה לשחקנית הראשית בסרטיו ולעוזרתו האישית. ג'יימס הוא זה שהעניק לה את הכינוי מאדאם פסיכוזה. על פי השמועה היא השחקנית הראשית בסרט מהתלה אינסופית המסוכן שעלילתו מתחילה בפגישה מוזרה בדלת מסתובבת ומסתיים במונולוג שלה בעירום מלא. יחסיה עם הוריה מורכבים. באחד המפגשים המשפחתיים בה צרפה את אורין, התפתח ריב בין אביה לאימה לאחר שזה הראשון הודה שהוא מאוהב בבתו. האם ירדה למרתף והאב בעקבותיה, כך גם אורין וג'ואל, האם בכעסה נטלה אחד מבקבוקי החומצה הרבים שנמצאים שם (האב כימאי) והשליכה את בזעם לעבר פרצופו של בעלה. הוא התכופף והבקבוק התפוצץ בפניה המושלמים של ג'ואל והשחית אותם לעד. ג'ואל ואורין נפרדים. היא מצטרפת לארגון מסתורי בשם "אגוד המעוותים באופן זוועתי ובלתי סביר", אשר ניתן לזהות את חבריו לפי רעלות פשתן המכסות את פניהם. מעלה תכנית רדיו בשם "60+/−" בה היא קוראת לכל החולים ומעוותי הגוף להתאחד. מתחילה להשתמש בסמים שמוביל אותה לניסיון התאבדות. מגיעה לבסוף לבית אנט ונאלצת להפסיק את תכנית הרדיו שלה למגינת לבו של מריו. תכנית הרדיו עדיין משודרת עם מוזיקת הרקע שלה בלבד. מבקרת רבות את גייטלי בבית החולים, גייטלי מצדו תוהה אם זו אכן היא או עוד אחת מהזיותיו.

מייקל פמיוליס:
חברו הטוב של האל. מעשן בוב הופ (מריחואנה) באופן קבוע ומת למצוא TMZ. גדל בבית קשה. אביו נהג לאנוס את אחיו בלילה. בקי במשחק האסכטון החביב על ילדי אט"א והיה זה שאחראי במידה כזו או אחרת לפשלה הנוראית ביום התלות ההדדית בה האסכטון השתבש קשות וגרם לפציעתם של ילדים רבים. שם לב שחפצים רבים באט"א לא נמצאים במקום הקבוע שלהם.

אורתו "האופל" סטייט:
תלמיד באט"א והטריגר להתדרדרות הגופנית של האל אינק'. היה מתוסכל בעקבות הפסד באחד המשחקים והניח את מצחו הרטוב על חלון קפוא בזמן סופת שלגים. מצחו נדבק לשמשה. איבד חלקים רבים מעור הפנים באופן זוועתי ובלתי נסבל לאחר ששני אבות הבית באט"א ניסו לחלץ אותו מהחלון. האל שכב באותו זמן מולו על רצפת המלתחה והתקשה לעזור לו.

הלן "יו" סטיפלי:
אחת הדמויות הפסיכיות בספר. כתבת של עיתון מומנט שמבקשת לעשות כתבה על ג'יימס אינקדנזה. אבל בעצם מדובר בסוכן כפול של ארגון הביון סטייל המוסד של אונ"ן (לשכה אמריקאית לשירותים בלתי מוגדרים). גופו רחב, גברי ושעיר. לבוש בשמלה ונועל נעלי עקב. גנב את זהותה של הלן סטיפלי כתבת אמיתית במומנט שנעלמה מבלי להותיר עקבות. נפגש ללילה שלם בשן סלע צפונית-מערבית לטוסון אריזונה עם מאראת(ע"ע) נציג של ארגון הטרור הקווביקי הרכ"ג (הרוצחים בכיסאות גלגלים) שדנים בקלטת הלוהטת ובדרכים להשיגה.

רמי מאראת:
חבר בארגון הטרור הרכ"ג. קטוע רגליים ומתנייד בכיסא גלגלים, סוכן מרובע שמעמיד פנים שהוא סוכן כפול. הוא עושה זאת כדי להבטיח טיפול רפואי לאשתו האהובה שנולדה בלי גולגולת. נשלח לבית אנט במסווה של נרקומן שווייצרי על מנת לקבל מידע מבני משפחת אינק' על הקלטת המסוכנת.

טוני קראוס המסכן:
נרקומן לבוש בגדי אישה ועונד שרשרת פרחים לצווארו. קלפטומן שנוהג לשדוד כל דבר שזז. חוטף ארנק מידיה של אישה מבלי לדעת שבתוכו הלב החיצוני שלה מתוצרת ג'רויקס 9. פורץ לבית אנט ושודד את תושביו.

רנדי לנץ:
תושב בית אנט. סוחר קוק שנוהג ללבוש מעילי ספורט מופשלים בזרועותיו ובודק את הדופק שלו באופן תדיר. מסרב לענוד שעון ומרבה לשאול לשעה. מסתבך עם כמה קוויבקים שניסה לשדוד ובעטיים דון גייטלי חוטף כדור בזרועו.

תתארו לכם...

כל הדמויות האלה ורבות אחרות - ואני בטוח שתודו שלא פגשתם בשום ספר אחר - פועלות ביקום המופרע שברא מוחו הקודח של דפ"ו, שמפציץ באינטליגנציה כל משפט וכל פסקה לכדי יצירה אחת ענקית. 'מהתלה אינסופית' הוא ספר גאוני ומרגש. אנציקלופדי במידותיו ובהיקף המידע שבו. הוא מטפל במיומנות וברגישות נוגעת ללב בנושאים של התמכרות, דיכאון, התאבדות, יחסיים משפחתיים והוא אפשרי לקריאה. באמת שלא צריך לחשוש יותר מדי. רק לקחת נשימה ארוכה, לחזק את שרירי הידיים ולצלול אל תוך עולם מופרע, מצחיק בטרוף שבשבילו ובשביל כמותו המציאו את הספרות.



קייט גומפרט:
"אבל זה רק בבטן...זאת הרגשה איומה אבל זה רק בבטן. לכן הביטוי הוא 'מתהפכת לך הבטן'. מה שאמרתי לד"ר גרטון זה אוקיי אבל תדמיין שאתה מרגיש את זה בכל הגוף, בפנים. בכל הגוף שלך. כאילו כל תא וכל אטום או תא-מוח או מה שזה לא יהיה מרגיש כזאת בחילה שהוא רוצה להקיא, אבל הוא לא יכול, ואתה מרגיש ככה כל הזמן, ואתה בטוח, אתה משוכנע שההרגשה הזאת אף פעם לא תיעלם, אתה הולך לבלות את שארית חייך עלי אדמות בהרגשה הזאת....אני רוצה הלם חשמלי...זה לא חלק מכל הטוב-לב במודאג הזה שאתה אמור לשאול אותי איך אני חושבת שאתה יכול לעזור? כי עברתי את זה כבר פעם. לא שאלת מה אני רוצה. זה לא חלק מזה? טוב אז מה דעתך שתיתן לי שוב ECT, או שתחזיר לי את החגורה שלי. כי אני לא יכולה לסבול את ההרגשה הזאת עוד שנייה אחת, והשניות כל הזמן ממשיכות להגיע....או ECT או שפשוט תרדים אותי עם תרופות לחודש. אתה יכול לעשות את זה. אני לא אצטרך יותר מהכי הרבה חודש אני חושבת. כמו תרדמת בפיקוח. אתה יכול לעשות זה אם אתם פה רוצים לעזור." (עמ' 71)