אנחנו בסדר. לא, באמת שאנחנו בסדר. אנחנו לומדים, הולכים לעבודה, משלמים מיסים. אנחנו סך הכל רוצים שיהיה לנו טוב. נכון, לפעמים חייבים לעגל פינות, אז מה? אנחנו לא צדיקים, אבל אנחנו בסדר. וצדק זה בכלל שם של כוכב.
וכבר נאמר מזמן שכך בנוי האדם, שלכל מעשה נבלה וחזירות של עצמו בסוף ימצא הצדקה ויחיה. הוא שונא כשמתנהגים אליו לא במידת הצדק, שונא להרגיש מרומה, מושפל אך לא יהסס לנהוג כך כלפי אחר. כן, אני מדבר עלינו. לא על איזה בבון. על כל אחד ואחת מאיתנו... לפעמים אפילו נתגאה בכך. מה יש? צריך לדעת להסתדר בחיים.
כי מי שמחולל ומסייע לחולל את זוועות הגדולות אינם "מפלצות" ו"חיות", אלא אנשים הם, אנשים מאוד אנושיים, עם משפחות וילדים אנשים "בסדר"." רגע!," תגידו אתם, "אבל אנחנו מלומדים, אנחנו הומאניים, אנחנו אינטלקטואלים". גם הם כאלה. הם היו כאלה בימי הטרור הגדול של המהפכה הצרפתית, הם היו כאלה במשפטי מוסקבה של שנות השלושים, בכיבוש וחיסול הילידים באמריקה ואוסטרליה, באפריקה. בכל מעשה ניצול ורצח המונים מעורבים הרבה אנשים בסדר. .. אפילו יש שיאמרו אנשים טובים.
מה היה קורה אילו לא היינו נולדים פה בישראל (למשל) כישראלים של אמצע – סוף המאה העשרים, אלא בתחילתה של המאה ההיא בגרמניה כגרמנים ? כיצד היינו נוהגים?
כדי להראות לנו למה היה הופך חלק גדול מאתנו יצר ג'ונתן ליטל את שטוּרמבַּאנפיהרר (דרגת קצונה ב- ס.ס.) ולימים אוֹבֶּרשטוּרמבַּאנפיהרר (דרגת קצונה יותר גבוהה ב- ס.ס.) מקס אוֹאֶה שמספר לנו את סיפורו. זו לפחות המטרה הרשמית. נראה מה יוצא לנו מזה.
מקס שלנו הוא דוקטור צעיר למשפטים, בן לאם צרפתייה ואב גרמני. את אביו איבד בגיל צעיר בנסיבות מסתוריות. אמו לבסוף התחתנה בשנית עם צרפתי שאימץ את מקס ואת אחותו התאומה אונה והיה להם לאב סביר ואף יותר מכך. אלא שמקס, השד יודע למה, לא סלח לאמו על כך לעולם. מורוֹ (האב המאמץ) לקח את משפחתו החדשה אתו לצרפת ואפשר לילדים להתחנך על ברכי הדת, ההומניזם האירופאי, הקלאסיקה והאמנות הצרפתית.
אולם מקס הצעיר שלא השלים עם אבדן אביו וחש צער עמוק על כך, נמשך למולדתו של זה ומאמץ לחיקו את המשטר החדש שנולד שם כפיצוי. קל לו, טוב לו, נעים לו עם המשטר הזה והכל כל כך ברור לו שם.
חייו הפרטיים של אואה רחוקים מהאידיאל הנציונל – סוציאליסטי. הוא מרבה להתנות אהבי "סדום" ולהיחדר על ידי גברים צעירים ונערים. דינם של יחסים הומוסקסואליים הוא מוות ברייך השלישי ופעם אף כמעט מצליחים לתפוס אותו "על חם". יש גם נציגה בקרב בנות המין היפה שמקס שומר לה אמוני נצח וכמיהתו אליה איתנה כסלע. זהותה עלולה להפתיע מאוד את הקורא, מה שהופך את כל העסק עוצמתי ופסיכולוגיסטי עד מאוד.
אך אולי החלקים האלה בסך הכל מייצגים את המרד של מקס וכעסו כלפי מולידו הביולוגי על כך שעזב אותם. כי הוא משרת את המשטר הזה בנאמנות ויראת כבוד, כבוד של בן לאב. עם הזמן הוא מוצא עצמו בלב ליבו – הס.ס. והוא לא עוצר בפני המעשים המחרידים ביותר. אמנם, הדוקטור הצעיר לרוב מצליח לא להיות המבצע הישיר של מעשי הרצח, אלא לתפקד כמין מתבונן מן הצד. אולם מקס אואה הוא איש של סתירות. בשיחות אחדות הוא מציג את עצמו כמשקיף בלבד ומסתייג מהקולגות שלו באיינצזגרופן ואילו בווידוי לאחותו למשל אומר שאין זה משנה וכי הן היורה והן המתבונן מהצד אחראים באותה המידה.
ליטל מתאר את מעשי הטבח שכולנו שמענו עליהם בצבעים עזים ובדרך שלא תפגשו באף ספר שואה ולא תראו בשום סרט. הניצול הציני של מבצעי הרצח את צייתנותם של היהודים שהתייצבו איפה שאמרו להם והלכו למות איפה שהורו להם, את העמידה הממושמעת בערום בקור עם ילדיהם, את הריחות המזוויעים של הדם והצואה... זה מחריד ופוצע את הנשמה בצורה שלא קל להתאושש ממנה במשך זמן רב.
ובכל זאת, הגורל לא מאפשר לשטוּרמבַּאנפיהרר להישאר בצד תמיד. הנה קטע אחד שהטריף אותי, גרם לליבי לבכות ולא הרפה :
..."על שפת הבור באה אלי ילדונת כבת ארבע ואחזה ברכות בידי. ניסיתי להשתחרר מאחיזתה, אבל היא נצמדה אליי. מולנו ירו ביהודים. "גדֶה מאמה"? (איפה אימא) שאלתי את הילדה באוקראינית. היא הצביעה על השוחה. ליטפתי את שערה. כך עמדנו כמה דקות. ראשי הסתחרר, רציתי לבכות. "בואי איתי", אמרתי לה בגרמנית, אל תפחדי, בואי." התחלתי ללכת אל שפת הבור; היא נשארה במקומה, מושכת בידי, ולבסוף באה אחרי. הרמתי אותה והושטתי אותה לאחד הוואפן ס.ס.: " תהיה עדין איתה", אמרתי לו באיוולת מה. חשתי שאני מתמלא זעם מטורף, אבל לא רציתי להוציא אותו לא על הילדה ולא על החייל. זה האחרון ירד אל הבור עם הילדה בזרועותיו, ואני מיהרתי להסב את פני, התרחקתי למעבה היער"...
בהזדמנות אחרת לוקח חלק אואה (אמנם שלא מיוזמתו) ב"אקציון" בבאבי יאר ועושה ווידוא הריגה לאסירים שלא מתו מהיריות הראשונות . עם זאת מקסימיליאן אואה הוא אינטלקטואל והדברים האלה משאירים חותם בנפשו. בגלל שהוא "בסדר" ולא מוכה כלבת, אז בלי משים הוא נמשך על ידי כוח פנימי לאיזשהו סוג של טוּב ומעין חיובי בתוך כל השליליות, אך מצד שני אותה תכונת ה"בסדר" הקונפורמית למשטר ומטרותיו גורמת לו להמשיך לעשות את מה שמוטל עליו.
חלק ניכר מ"נוטות החסד" מתרחש בחזית המזרחית ולא בכדי. כצאצא למהגרים יהודים רוסים ליטל (לידסקי במקור) שגם דובר את השפה הרוסית, הסתקרן מהמתרחש באזור זה בזמן מלחמת העולם והשואה. לצורך כך ערך מחקר מקיף ומפורט ביותר באוקראינה, אזור הקווקז וסטלינגרד. בכלל, בספר נוכחות חזקה של הספרות הרוסית. אחד שנוכחותו בולטת בבירור הוא לרמונטוב, ששירת ונהרג בדו – קרב בקווקז וממנו מושפע אואה עד מאוד ואף מתחיל להתנהג כמוהו וכגיבורי ספריו.
אגב מפתיע, מהמם ומטורף המאמץ הלוגיסטי והתיאורטי שהושקע בהשמדת היהודים. בקווקז (שנופיו, עמיו, ופינות החמד שלו מתוארים בצורה מרהיבה ביותר) עוסק אואה בשאלה האם היהודים הקווקזים הינם בני הגזע היהודי הנחות ולכן יש להשמידם כשאר היהודים או שהם עם ממוצא פרסי שקיבל עליו את היהדות פעם ולכן אין הוא נחשב יהודי. התחקיר נערך עם ידידו פוס, שהוא הנאצי החיובי היחיד בספר, שגורלו אגב, מאוד סמלי.
שיא נוסף מגיע בקרב סטלינגרד, שמגלה את המציאות העוצמתית של מאבק האיתנים שהתרחש בעיר. שם יוצא לאואה לנהל דיאלוג מרתק ביותר עם הקומיסר הרוסי השבוי פראבדין שעומד להיות מוצא להורג. הם דנים על האופי של המשטרים שלהם, על ההשוואה בין הנפש הרוסית לגרמנית בנאציזם וקומוניזם. הדיאלוג נדיר באיכותו, על אף שנגוע בסכמתיות ולא חף מקלישאות.
בספר יש הרבה מאוד נקודות חוזק. התחקיר מעמיק מאוד ומדויק היסטורית.
הנוכחות הגדולה של יסודות הספרות האירופאית, שירת ימי הביניים והמיתולוגיה היוונית, בנוסף לסמליות פסיכולוגית עמוקה הניכרת לכל אורך העלילה, הופכים את יצירתו של ליטל ליחידה במינה. הוא עוסק בנושאים שנפוצים מאוד בחיינו, אך לכתוב בכנות עליהם עדיין (גם בימינו) זה בגדר טאבו מוחלט כמו גילוי עריות , פנטזיות מיניות גרוטסקיות, חוויות הומוסקסואליות קשות ומאוויים לאונס של אלים ורב משתתפים של הגיבור ושל גברים מאוד "גבריים" לכאורה כשהם בתפקיד הנאנסים. היחסים של אואה עם נשים הם מעוותים ודורשים ניתוח פסיכולוגי עמוק. הרגש השלילי העז שהוא חש כלפי אמו ואביו המאמצים שמזכירים את המיתוס היווני אודות אורסטס.
דמויות נאציות אפורות וחסרות כשרונות כאייכמן שהגיעו לגדולה ופרסום רק כי עשו מה שמצופה מהם בדבקות ונאמנות כלבית ומנגד נאצים "גדולים" כשפֶר שניצל אסירי המחנות לעבודת הפרך והעריך את זמן ההישרדות של הנאציזם, מופיעים במלוא חיות וצבע. הספר מטפל בנקודות רבות כל כך בעוצמה מרשימה וקצרה היריעה מלהראות את כל גדולתו בביקורת כלשהי.
מרכיב הגורל מאוד נוכח ברומן ואותו בעיניי מייצג חברו הקרוב של הגיבור ומושיעו בהזדמנויות שונות, תומס, שהוא הוא היה זה שכיוון את דרכו של מקס לס.ס. ולאיינזצקומנדו. תומס הציל חייו של אואה בסטלינגרד והזדמנויות אחרות, כך שמשול לגורל יש לו גם אספקט חיובי שהוא המזל. מצד שני בגללו מקס לא מצליח להשתחרר מהכלא החנוק של החיים שלו אפילו אל זרועות המוות. לפיכך נותרת לו ברירה אחת בלבד...
אולם הרומן בכלל לא מחוסר חולשות. ראשית, מקסימיליאן אואה היא דמות לא ריאלית, מלאכותית לגמרי. דמות שפשוט לא תיתכן. מהבחינה הזו, המיזם של ליטל להראות את הנאציזם מנקודת מבט של איש ס. ס. לא צלח, אולי בכוונה תחילה. כי אואה הוא נאצי לא "נורמאלי". הוא מלא ניגודים הזויים. הוא מיזנתרופ ואינטלקטואל ציני ובו בזמן נאמן עד כלות למרכיבים הפרימיטיביים ביותר של האידאולוגיה הנאצית. הוא סוטה מין מהסוג הקשה ובו בזמן טהרן קיצוני.
אם כבר מדברים על המרכיב הפסיכולוגי - פרוידיאני אז נראה שלאואה או ליטל עצמו קיבעון קשה בשלב האנאלי. צואה על כל שמותיה הנרדפים, רקטומים וריקוני מעיים למיניהם מופיעים כמעט בכל עמוד אצל הקורבנות והמענים שלהם כאחד. הדברים האלה גם נוכחים מאוד בדמיונו של מקס. נראה כי למחבר ממש אובססיה בתחום זה. צואה משולה לאמת, טוהר וגם ללכלוך. מדי פעם אפילו נדמה שהיא גולשת החוצה מדפי הספר ומטנפת אותו. הגיבור עצמו סובל מבעיות עיכול קשות, אך נמנע מלפנות לרופאים, כאילו יודע שמה שהוא עובר הם תסמינים פסיכו – סומטיים שמבטאים את ערעורו הנפשי. הוא שותה אלכוהול ללא הפסקה והוזה לעיתים קרובות. יש גם קטעים מיניים גרוטסקיים, הזויים ומבחילים ממש שלא ברור מדוע מפורטים לאורך כל כך הרבה דפים. לא חסר נונסנס ברומן, אולם להבדיל מזה של לואיס קרול כאן הוא נראה על פניו סתמי באמת (אני לפחות לא הצלחתי לפענח את רוב הסמליות שבו). בנוסף ניים דרופינג מסיבי של בעלי תפקידים נאצים ודרגותיהם בגרמנית עברית (פֶלדוובל, אובֶּרגרופנפיהרר וכו') שמוזכרים בחטף ונעלמים מתודעתו של הקורא כלעומת שבאו אולי מלמדים על איכות התחקיר אך גורעים מחוויית הקריאה.
הספר אינו מושלם כלל ומוטב שהיה קצר ומהודק יותר. אולם איכותו וייחודיותו מרשימים מאוד. עוצמת המסרים מהפנטת, גם אם לפעמים הזויה. בין דפיו ניכרים חלקים מאישיותו של המחבר עצמו. זרם השפה שלו בשילוב עם מרכיבים פסיכולוגיים ועושר הסמלים הופכים אותו לבלתי נשכח.
אז מי הן נוטות החסד?...מי שיקרא (אולי) יגלה.


















