יש ספרים כאלה. הם כביכול פרועים, מתארים פיסת חיים שאינה מתיימרת כלל להיות אמיתית או אמינה. הגיבור – תמיד איזה נעבך עלוב - מתמודד עם כל מיני תופעות הזויות והסופר – סופרת במקרה הזה - קורץ/ת לקורא מעל ראשו: "בוא נעמיס עליו עוד אסונות והשפלות בקצב רצחני, ונראה מה יעשה האידיוט". ואתה קורא ולא מבין את ההיגיון שבהתנהגותו של הגיבור, וממשיך לקרוא כי אתה רוצה לדעת לאן הסיפור ההזוי הזה הולך וגם כי אין ספר אחר, שמתחשק לך לקרוא במקומו.
מעשה באחד, הארי סילבר, פרופסור לא זוהר להיסטוריה בקולג' לא יוקרתי, המנסה לכתוב ספר על ניקסון (שאף אחד כבר לא מתעניין בו), נשוי בנישואי חוסר-עניין ויש לו אח. אחיו – הצעיר ממנו ב 11 חודשים - הוא החזק והבריון משניהם. הוא גם הכריזמטי והמצליחן משניהם. יום אחד האח משתגע ומאושפז במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים. הפרופסור נשאר לשמור על גיסתו. בלילה, כשהם ישנים (באותה מיטה) מגיח האח שברח מבית החולים, הולם בראשה של הגיסה והיא – בסופו של דבר – נופחת את נשמתה. גיבורנו נשאר לשמור על הבית, לטפל בכלבה, ליצור קשר עם אחייניו הלומדים בפנימיות בהם, עד לנקודת הזמן הזו, לא התעניין במיוחד. הפרטים שמסרתי אינם ספוילר, הם השלב המקדים, לפני הסיפור בן כ-550 עמודים. קצב האירועים והצרות לפניהן עומד הארי הוא מסחרר. פחות או יותר בכל עמוד ובכל אתר בסיפור הוא חווה צרות ובושות, לא בהכרח בסדר הזה.
בואו נדבר רגע על פרסים ספרותיים. חלקם ממש יוקרתיים. נובל או פוליצר וגם בוקר, שהוא יוקרתי ומפורסם למדי, למרות ששמו משתנה לפרקים לפי החברה המסחרית שנותנת לו חסות (בעברית – משלמת את החשבונות ומתבשמת מיוקרת האינטלקטואלים). אבל לבוקר הזה צמח נצר שאין מה להתפאר בו, "בייליז" שמו (שם זמני – עד שיימאס לחברת המשקאות הקלים ויימצא לו ספונסר אחר) ופרס בייליז – שהספר הזה זכה בו ב-2013 – הוא פרס ספרותי הניתן לסופרת. כן כן: מהיותן כה נדירות ועדינות, ומפאת הצורך שלא יתערבבו בגברים, יש פרס מיוחד לסופרות. לא עוד הצורך להתמודד עם סופרים-גברים גסים ופרועים. סופרות צריכות להתרועע עם סופרות, לכתוב ספרים קטנים ועדינים על רומנטיקה ואהבת-אם ולקבל פרס מיוחד על עצם היכולת לכתוב ספר כשאת אשה.
הומס, כך למדתי, היא סופרת אמריקאית שאוהבת לזעזע את קוראיה וחושבת שאם קורא "סתם" נהנה מספר, הוא מבזבז את זמנו. וכדי לא לבזבז את זמננו היא כתבה על נושאים שנחשבים "קשים" ו"חשובים": פדופילייה, בגידות, אונס, אימוץ וילדים מופרעים. מהיותה בעצמה ילדה מאומצת שהכירה את הוריה הביולוגיים רק בשנות ה-30 שלה (ואם לא הודתה לאל על כך שגדלה כמאומצת במקום עם הביולוגים העלובים, היתה בהחלט צריכה לעשות זאת) בכל מקרה הבחירות שלה כסופרת הן לדון בנושאים שהיא חושבת שהם מזעזעים, ואם לשפוט לפי הספר הזה, היחיד שלה שקראתי - ברמה די ניכרת של שיטחיות. הספר הוגדר בכריכה האחורית כ"קומדיה שחורה" וכרומן "מר-מתוק". ובכן – אם קומדייה (שחורה) היא לצחוק על מי שמחליק ברחוב על קליפת בננה וחטף בומבה בראש – זו קומדייה (שחורה) מפוארת. ואם "מר-מתוק" פירושו להתחבר לילדים שמעולם לא היכרת ולדאוג לכלבה בת 12 ולחתולה שהמליטה גורים – הרומן הוא גם "מר-מתוק".
וכך אני מגדירה את החווייה שלי: סיפור הזוי, שנע בין הבלתי-אפשרי לבנאלי, כתוב היטב, בשטחיות ובקליפיות המתבקשת, הומור פטישים אמריקאי ובכלל הוא אמריקאי משורשי שערותיו עד בהונות רגליו. התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים וברוח ה"קומדיה השחורה" ו"הסיפור המתוק" - הנדיבות ניצחה.


















