באיחור אופנתי, אחרי שכל העולם כבר קרא...

מה אהבתי בספר?
* את השם שלו. מקסים.

מה לא אהבתי בספר?
*ספרים דיכאוניים יכולים להיות טובים, אבל כאן זה סתם דיכאון לשם דיכאון. פשוט סתם, בלי שום דבר מעבר.
*גיבורים מעצבנים שלא מעוררים שום טיפת שמץ אמפתיה.
*עלילה קלושה. לא קורה כאן כלום. שיעמום טוטאלי. פיהוק אחד ארוך ומתמשך.
*כתיבה סופר דופר פתטית והיפר מלודרמטית.
*התייחסויות לפיזיקה ומתמטיקה שלא תורמות דבר וחצי דבר לעלילה, שממילא כמעט לא קיימת.

בשורה התחתונה:
הסופר הוא פיזיקאי. אני מקווה שבפיזיקה הוא קצת יותר טוב מאשר בספרות.

על רקע המבול בספרי מתח פושרים, מאוד מרענן היה לקרוא את ספר המתח הלוהט הזה.

מה אהבתי בספר?
• את נקודת המוצא המקורית והמסקרנת: הרוצח הסדרתי לא עומד כאן למשפט. הוא חלק מחבר המושבעים.
• את הפרקים הקצרים שכתובים לסירוגין משתי נקודות מבט: בגוף שלישי מפי מספר כל יודע ובגוף ראשון מפי העורך דין שמגן על הנאשם ברצח.
• זה רומן מתח משפטי, אבל הוא לא נגרר לדיוני בתי משפט משעממים ושגרתיים.
• את הידע הכללי שהסופר מפגין, בעיקר בתחום המשפט אבל גם בתחומים אחרים כמו למשל ברפואה, כמו התסמונת שהפסיכופת כאן סובל ממנה – חוסר יכולת לחוש בכאב.
• את הסוף. ענק!


מה לא אהבתי בספר?
• מסתבר שזה ספר רביעי בסדרת ספרי מתח של הגיבור העורך דין שמככב כאן, אדי פליו. למה לא לתרגם לפי הסדר? זה הספר הראשון שלו שמתורגם לעברית.

בשורה התחתונה: הייתי כותב שזה אחד מספרי המתח הטובים שקראתי השנה, אבל לא קראתי השנה הרבה ספרי מתח אז אני אכתוב שזה אחד הספרים הטובים בכלל שקראתי השנה. אאוץ', לא קראתי השנה בכלל הרבה...

"גברת אמלין," אמרה קתרי, "למען האמת את ציניקנית לא קטנה. איך הצלחת להסתיר את זה?" (עמוד 127)

מה אהבתי בספר?
• שהוא קצר. נגמר מהר.

מה לא אהבתי בספר?
• את האוקסימורון המתחכם בשם המטופש שלו.
• אם נחזור לציטוט שפתחתי בו, אפשר לומר אותו על כל הספר. יש בספר המון ציניות והמון סרקזם, אבל קשה מאוד לדעת מתי הסופרת מתכוונת לדברים כפשוטם ומתי היא צינית. זה מבלבל, זה מתחכם וזה ממש לא לעניין.
• כל הסיפור בנוי בצורה של מעין אגדה פילוסופית עם המון מוטיבים, דימויים ומטפורות, כשהכל נראה לי מלאכותי ולא טבעי. הרגיש לי כמו לחזור לניתוחים ספרותיים בשיעורי ספרות בבית הספר, דבר שאני ממש לא אהבתי. אז ממש לא מעניין אותי מה המשמעות של הארנב ומה המשמעות של הכלב, וכשהכלב טרף את הארנב זה נראה לי סתם מגעיל ולא עורר בי שום צורך לנתח את המקרה מבחינת "מה רצה המשורר להביע".

בשורה התחתונה: אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בכל ימי חיי! (ציניות יכולה להיות נחמדה אם היא ברורה וחדה)

מה אהבתי בספר?

• טוב, לא בדיוק מה אהבתי אלא את מי אהבתי. תמרה, הגיבורה. פשוט להתאהב בה.
חמה, אנושית, אסרטיבית, קרייריסטית, רגישה.
היות שאומרים שכל סופר נותן הרבה מעצמו בעיקר בספר הראשון ומקרין על הגיבור הראשי שלו הרבה מעצמו, זה אולי המקום להרגיע את בעלה של נתי. אני לא מתכוון להתחיל איתה...
• אני לא יודע אם שמתם לב, אבל בשנים האחרונות יוצאים המון ספרים קטנטנים (כמו כל הספרים של "תשע נשמות") ומצד שני – ספרים עבי כרס במיוחד (כמו נוטות החסד), שאתה צריך להביא סבל שירים לך אותם. ואיפה הספרים של פעם, אלה בני כ- 200-300 עמודים? זה לדעתי צריך להיות טווח העמודים של הספרים. הספר הזה מונה 200 ומשהו עמודים והעלילה מתקדמת בדיוק בקצב הנכון – מצד אחד בלי חפירות מייגעות, ומצד שני עם תיאורים שלא נמצא בנובלות הקטנות של תשע נשמות. אני לא יודע אם אני צודק, אבל אני חושב שזה נזקף הרבה לזכותה של העורכת. אשמח שמוע את חוות דעתה של נתי.
• את הסוף (ובדרך כלל אני לא טיפוס רגשני...)
• את העטיפה. מקסימה. נתי, בחירה שלך?
• את השילוב המדויק בין דרמה ומתח. קצת מכל דבר, כמו שאני אוהב.
• הוא ישראלי מאוד, למרות שכביכול הוא היה צריך להיות בעל ניחוח רוסי חזק. בעיניי הוא מאוד ישראלי, ובצורה הכי חיובית. הישראלי היפה.


מה לא אהבתי בספר?

• שנכתבו עליו כבר איזה אלף ביקורות, מה שאומר שבטח את כל מה שכתבתי כבר אמרו לפניי. ממש מבאס.


בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי דרמות משפחתיות, מתח לייט, ספרים ישראלים טובים ומקוריים. מה שאומר – קשת רחבה מאוד של טעמים.

סיפור על על פליט אלמן ממזרח אסיה שמגיע למדינה מערבית כשאיתו תינוקת של בנו שנהרג (גם כלתו נהרגה) אמור להיות סיפור מרגש, נכון?
הבעיה שקל מאוד לסופר לסחוט את בלוטת הדמעות של הקורא במסחטת רגשנות.
כאן בא לעזרתי גב הספר, שם כתוב "תיאור מעודן, מאופק וחף מכל סנטימנטליות".
נשמע טוב, נכון?
אז זהו, שלא.

מה אהבתי בספר?
1. את העטיפה. גם זה משהו.
2. הספר קצר מאוד. כולה מאה ומשהו עמודים מרווחים מאוד.
3. את השם. מר לין נשמע לי כמו שם יהודי, לא ככה?

מה לא אהבתי בספר?
1. טוב, הוא באמת "מאופק וחף מכל סנטימנטליות" כפי שכתוב בעטיפה האחורית.
אבל אתם יודעים מה? אולי דווקא זו הבעייתיות שלו. הוא פשוט לא מצליח לעורר אמפתיה בקורא.
אני לא אומר שספר צריך להיות אמוציונלי באופן מוגזם, אבל הוא כן צריך לרגש את הקורא.
הספר הזה לא ריגש אותי. הוא שיעמם אותי.
2. את המחיר שלו. 88 ש"ח עלה לי השיעמומון הזה - אותו קניתי בגלל המלצה של חבר.
אין שום הצדקה שכזה קטנצ'יק (110 עמודים), גם הוא היה מעולה, יעלה כמעט כמו עב כרס בן 500 עמודים.
הספר הזה הוא אולי לא מסחטת דמעות, אבל הוא בטוח מסחטת כסף.

בשורה התחתונה: מר לין השאיר אצלי תחושה מרה.

ספר על רוצח סדרתי מפלצתי שטובח בנערות תמימות (טוב, לא כל כך תמימות), נתפס, נכלא ואז... צצה גופה נוספת שנרצחת בדיוק לפי אותם סממנים של המפלצתי ההוא - נראה לי כמו ספר מתח "ישר ולעניין". קצת (הרבה) שגרתי, אבל משהו שציפיתי שיהיה מותח ומורט עצבים. מה גם שבגב הספר נכתב "מותחן אפל ומהפנט על עיירה קטנה אחת והסודות שעומדים להטביע אותה, ועל שתי חברות שנאלצות להעמיד למבחן את כל מה שהאמינו בו".
בתכל'ס קיבלתי ספר נוער (כן, הספר הזה מוגדר כספר נוער באתר של ההוצאה כתר). לא מותח, לא מורט עצבים ולא נעליים.

מה אהבתי בספר?
• את הפתיחה. וזאת הסיבה שהמשכתי לקרוא. פתיחה מבשרת טובות לספר שבסופו של דבר מתגלה כספר רע. לא נעים.
• הכתיבה קולחת וזורמת.

מה לא אהבתי בספר?
• כתיבה שמנסה לחקות כתיבה של נערה. נראה מאוד מלאכותי ומתאמץ.
• ובאותו אופן – תיאור הווי של בני נוער בצורה מאוד לא אמינה.
• תיאור מערכות היחסים בין גיבורי הספר – בעיקר בין הורים וילדים ובין חברות. רגע אחד הדמות הראשית בקושי מדברת עם מי שהיתה החברה הכי טובה שלה בעבר, ורגע שני הן חוזרות להיות חברות נפש. נו, באמת.
• הפתרון של התעלומה – לוקח את הספר לכיוונים הזויים ודביליים במיוחד (כמו חטיפת ילדים), שלא משתלבים בעלילה (שהיא ממילא מפגרת) , נראים פתטיים לגמרי ועושים את הספר למגוחך במיוחד.


בשורה התחתונה: הקורא שלפניי השאיר בספר אוזני חמור מגעילות. אז אפשר לומר שבכל זאת בספר היו פינות אפלות. ומה זה מכוערות.

כמו הספר עצמו.

עולם המָסַכים נראה לי כמו תמצית מזוקקת של כל הניכור והאטימות החברתיים שמאפיין לדעתי את אובר הדיגיטליות של המאה העשרים ואחת. אנשים בוהים שעות במסכים – בניידים, במחשבים, בטלוויזיה. אתמול קראתי בישראל היום שהתמכרות למשחקי מחשב היא מחלת נפש, כך קובע ארגון הבריאות העולמי במהדורה ה־11 של רשימת המחלות שפרסם השבוע. אבל האם אפשר לנתב את ההתמכרות זאת גם לכיוונים חיוביים? הספר, שמקשר בין משחק המחשב מיינקראפט הפופולרי לבין חיבור בין אב ובנו האוטיסט, מוכיח שאפשר.


מה אהבתי בספר?
• היסוד האוטוביוגרפי בולט כאן מאוד. מורגש שהסופר כותב מחייו האישיים, והוא כותב גם בגוף ראשון. אלכס – גיבור הספר - הוא אב לילד אוטיסט שמתקשה לגדל את בנו. ולא רק בזה הוא מתקשה. המניאק הזה (תסלחו לי) עומד להתגרש מאשתו, אם הילד – ועובר לגור עם חברו הטוב הרווק ההולל (עוד מניאק). קית סטיוארט, מחבר הספר "ילד קוביות" - הוא עורך מדור המשחקים ב"גרדיאן" הבריטי ובנוסף הוא גם אב לילד אוטיסט. במילים אחרות, אלכס הוא קית.

• השינוי שאלכס עובר במהלך העלילה, שלא לומר מהפך – ביחס למשפחתו ובמיוחד ביחס לבנו האוטיסט – מאוד מרגש והוא כתוב בצורה אמינה מאוד ובכלל לא סכרינית. שוב, מרגישים שהסופר יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר.

• לספר מצורפת אחרית דבר מאת הסופר – הסיפור האמיתי שמאחורי "ילד קוביות". מרתק.

• למרות הנושא הקשה, הספר כתוב בצורה שהיא ממש לא קודרת ועם לא מעט הומור.


מה לא אהבתי בספר?

• טיפה ארוך מדי. כ- 370 עמודים שלפעמים קצת חוזרים על עצמם. אבל ממש בקטנה.


בשורה התחתונה: מרגש, נוגע, יכול לעודד ולסייע להורים בכלל ולהורים שמתמודדים עם גידול ילדים עם צרכים מיוחדים בפרט.

לפני כמה שבועות יצא לי לפגוש ממש במקרה במהלך תור לרופא מומחה את "המלכה של הכיתה" מהתיכון, אחרי קרוב לעשרים שנה שלא ראיתי אותה. האמת? בסתר לבי קיוויתי שהקלישאה של "איך שהגלגל מסתובב" תתגשם כאן, כי היא הייתה ילדה סנובית ומנופחת מרוב חשיבות עצמית. לצערי זה לא התממש. נאלצתי לנשוך את השפתיים ולאלץ את עצמי לחייך בהתפעלות (מעושה) כששמעתי שהיא איזו מנכ"לית בכירה של איזו חברת קוסמטיקה.
שני חברי ילדות נפגשים במפתיע אחרי שלושים וחמש שנות נתק - זה האירוע שניצב בבסיס העלילה של הספר הזה, ומכאן העלילה חוזרת אחורה בזמן, לתקופת ילדותם, ושוב קדימה ואחורה לסירוגין, בקפיצות חוזרות ונשנות.

מה אהבתי בספר?

• את העטיפה. מקסימה.
• את ההתייחסות לנושא הזמן, השלכותיו ופגעיו. לפעמים היה נדמה לי שהזמן הוא הגיבור הראשי ולא יים וטומי – שני חברי הילדות. ציטוט קטן: "האם הזמן הוא שק שלתוכו אפשר לתחוב עוד ועוד? האם הוא אף פעם לא נע מכאן לשם אלא במעגלים, ואתה חוזר כל יום למקום שהתחלת?"
• את התרגום המשובח של דנה כספי – מנורווגית.
• ספר סקנדינבי שאיננו מותחן אלים וגדוש זוועות אלא פרוזה מהורהרת, עצובה ולעתים אף קודרת, מציאותית מאוד ונטולת נחמה.


מה לא אהבתי בספר?

• הקפיצות בזמנים מוגזמות ומעט מבלבלות.
• נטייה לפסקאות ארוכות מאוד, מעייפות, מתישות, מדי פעם עם איזון (לא מספק) של דיאלוגים קצרים.
• הספר עצוב. פשוט כך. מלנכולי ועגום ולפרקים אפילו מדכא.


בשורה התחתונה: 240 עמודים צפופים, דחוסים, שמרגישים כמו 500. ספר טוב, איכותי, אבל באותה נשימה הותיר אותי חסר נשימה – ולא בגלל שהוא היה כזה נפלא: בגלל הדחיסות של הכתיבה והמועקה של מה שהכתיבה מכילה.

אריק גלסנר דווקא כן כותב, ועוד איך. הוא כותב כל יום שישי במוסף הספרות של ידיעות אחרונות. האמת? אני לא חסיד של הביקורות שלו. יש לו נטייה לעשות ספוילרים והביקורות שלו הם אמנם ניתוחים מעמיקים לספרים, אבל בסופו של דבר אני מתקשה ברוב הפעמים להחליט אם הוא אהב את הספר או לא אהב אותו. הספר הזה סקרן אותי כיוון שרציתי לקרוא אותו מהצד השני של המתרס.

מה אהבתי בספר?
• את האוקסימורון בשם שלו.

• את עטיפה היפה.


מה לא אהבתי בספר?
• הוא נכתב בזרם התודעה. משפטים ארוכים כאורך הגלות, מעייפים, מעיקים, עושים סחרחורת. חוסר החלוקה לפרקים רק מגביר את תחושת המחנק. לפעמים הספר נראה לי כמו פסקה אחת אינסופית שמסרבת להסתיים.

• בגב הספר כתוב שהוא "רומן בצורת ממואר". בדיוק להפך: זה ממואר בצורה של רומן. יש כאן המון הגיגים ומחשבות והתפלספויות – שלא לומר חפירות - על נושאים כמו דת, מיניות, גבריות ונשיות, זוגיות, חזרה בשאלה, ספרים וספרות, אבל אין כמעט עלילה. האמת? אין בכלל עלילה. בתור מבקר ספרות וד"ר לספרות גלסנר צריך לדעת שהעלילה היא אחד המרכיבים החשובים ברומן.

• הספר משתדל: משתדל להיות מעמיק, משתדל להיות "ספרותי", משתדל להיות חדשני ומקורי במבנה שלו. האם הולך לו? לא במיוחד.


בשורה התחתונה: אם אתה מבקר מסעדות לא מוצלח במיוחד ואתה מחליט על קריירה נוספת בתור שף, האם תצליח להכין מטעמים? במקרה הזה האוכל לא היה טעים בכלל.