ספר הביכורים של <mark>פאולו ג'ורדנו</mark>, סופר איטלקי, ד"ר לפיזיקה בתוארו ובמקצועו. לא פחות מוכשר בכתיבת פרוזה.

את שאר שלושת ספריו שתורגמו לעברית קראתי קודם, לטעמי, הם הרבה יותר טובים, יחסית, מהספר הראשון .

על הספר הוא זכה לשבחים רבים וגם לפרסים לתרגום לשפות רבות ולפרסום עולמי.

לעומת הספרים שהוציא לאחר מכן, ניכר שהספר הזה הוא 'נסיעת ניסיון' בוסרית, בשאר הספרים המתורגמים לעברית יש שיפור ניכר

יש ספרים שכבר בעטיפה שלהם את נמצאת בתוך קיסמם, כזה הוא בדידותם של המספרים הראשוניים. כול ספר בחיי עובר איתי משהו (הרפתקה מסוימת או סתם נסחב איתי בתיק למקומות משונים), אבל יש ספרים שמרוב הרפתקאותי איתם קשה לי להיפרד מהם. כך קרה שמצאתי את עצמי מתידדת עם אליצ'ה ומתיה ורואה דרך עיניהם דברים על עצמי. היה לי קשה לעזוב את הספר. ממש אבל ממש קשה!
כבר בעמודים הראשונים הבחנתי בטיבו של הספר. התחברתי לדמיות ב

הפרעות שינה יכולות להיות גם דבר מהנה.

נכנסתי אמש עם בדידותם של המספרים הראשוניים במטרה לקרוא מספר דפים עד שאשקע בשנת לילה....זה לא קרה.

מהעמוד הראשון התענגתי מכתיבתו , ניסיתי לדחוק את דמויות הספר המורכבות למסלול מסוים וכשנדמה היה לי שהן בדרכן טרף <mark>ג'ורדנו</mark> את הקלפים שוב ושוב.
אני מוצאת אווירה מסוימת שהיא כחוט שזור אצל סופרים איטלקיים, ארי דה לוקה , אלנה פרנטה ואחרים שאליהם מצטרף כמובן גם פאו

תמיד כשאני קוראת בספר קטע שמוצא חן בעיני, אני מקפלת קיפול בפינת הדף, קיפול קטן שרק אני אבין אחר כך מה יש באותו עמוד שריגש אותי. (כן, אני לא מהמדגישים, זה לא מרגיש לי נכון כאילו זה חטא או משהו כזה) בכל מקרה, אצלי בלטרוף את השמיים תוכלו למצוא הרבה קיפולים. למעשה, כמעט כל הספר כתוב כל כך יפה עם תיאורים ציוריים כמו "השמש כבר הרפתה מאחיזתה" ועם משפטים כלכך יפים כמו "זמן רב אחר כך, כשאיזכר באותו רגע, אח

****



עגמומי, נוגה, לירי, עצוב, ירוד, קטן. הספר הזה לא לקח אותי לשום מקום, כי הוא מלא בעיקר נאחס. בחור אחד עם טרגדיה בעברו פוגש בחורה עם טרגדיה בעברה. הם מסתובבים בעולם עצובים עצובים, מאופקים, נכים רגשית במידה כזו שאינה מאפשרת גם לקורא המדוכא ביותר לחוש ולו שמץ של הזדהות איתם, למעט רגעים ספורים. איכשהו, הם נפגשים, ותחילת תחילתה של אהבה מנצה לאיטה - וגוועת מיד, כי החיים הרי קשים, ועצובים כל כ

באיחור אופנתי, אחרי שכל העולם כבר קרא...

מה אהבתי בספר?
* את השם שלו. מקסים.

מה לא אהבתי בספר?
*ספרים דיכאוניים יכולים להיות טובים, אבל כאן זה סתם דיכאון לשם דיכאון. פשוט סתם, בלי שום דבר מעבר.
*גיבורים מעצבנים שלא מעוררים שום טיפת שמץ אמפתיה.
*עלילה קלושה. לא קורה כאן כלום. שיעמום טוטאלי. פיהוק אחד ארוך ומתמשך.
*כתיבה סופר דופר פתטית והיפר מלודרמטית.
*התייחסויות לפיזיקה ומתמטיקה ש

מאז ומתמיד הייתי סקרנית לגלות מה מתחולל בתודעתן של הנפשות הפצועות? (כפי שהן מכונות בגב הספר) ומה מניע אותן? עבורי הייתה זאת משימה בלתי אפשרית, בבחינת קטונתי. זאת עד שקראתי את הספר של <mark>פאולו ג'ורדנו</mark> שבאמצעות דימויים עדינים ומדוייקים המחיש לי את התחושות, המחשבות והשיקולים הזרים לי, באופן שיכולתי להזדהות עימם.

הספר התחיל מאוד יפה, הצליח לסחוף אותי לילדותם של אליצ'ה ומתיה, איכשהו הוא גם הצליח להשאיר אותי מחוברת לאורך כל הספר, כי קיוויתי לסוף כלשהו והיתי במתח. אבל זה לא הגיע הסוף דיי איכזב... חבל אם הייתי במקום <mark>פאולו ג'ורדנו</mark> הייתי מסיימת קצת אחרת :)

לא אהבתי. סתם ספר עם שם מתחכם, שמתחיל בהבטחה גדולה ומסתיים בקול ענות חלושה.

הוא כתוב בשפה מאוד קלילה וזורמת, מסוג הספרים שמזכירים בסגנונם המפתה רבי-מכר כגון "רודף העפיפונים" או "חמשת רבעי התפוז", אלא שבניגוד להם, הספר הזה נורא מתאמץ כל הזמן. מתאמץ להיות מיוחד, מתאמץ לרגש, מתאמץ לדכא, מתאמץ לזעזע, ובסופו של דבר, לפחות בעיניי – נכשל קשות בכל ניסיונותיו, ומצליח לעשות רק דבר אחד: לעצבן.

הוא מת