עולם המָסַכים נראה לי כמו תמצית מזוקקת של כל הניכור והאטימות החברתיים שמאפיין לדעתי את אובר הדיגיטליות של המאה העשרים ואחת. אנשים בוהים שעות במסכים – בניידים, במחשבים, בטלוויזיה. אתמול קראתי בישראל היום שהתמכרות למשחקי מחשב היא מחלת נפש, כך קובע ארגון הבריאות העולמי במהדורה ה־11 של רשימת המחלות שפרסם השבוע. אבל האם אפשר לנתב את ההתמכרות זאת גם לכיוונים חיוביים? הספר, שמקשר בין משחק המחשב מיינקראפט הפופולרי לבין חיבור בין אב ובנו האוטיסט, מוכיח שאפשר.
מה אהבתי בספר?
• היסוד האוטוביוגרפי בולט כאן מאוד. מורגש שהסופר כותב מחייו האישיים, והוא כותב גם בגוף ראשון. אלכס – גיבור הספר - הוא אב לילד אוטיסט שמתקשה לגדל את בנו. ולא רק בזה הוא מתקשה. המניאק הזה (תסלחו לי) עומד להתגרש מאשתו, אם הילד – ועובר לגור עם חברו הטוב הרווק ההולל (עוד מניאק). קית סטיוארט, מחבר הספר "ילד קוביות" - הוא עורך מדור המשחקים ב"גרדיאן" הבריטי ובנוסף הוא גם אב לילד אוטיסט. במילים אחרות, אלכס הוא קית.
• השינוי שאלכס עובר במהלך העלילה, שלא לומר מהפך – ביחס למשפחתו ובמיוחד ביחס לבנו האוטיסט – מאוד מרגש והוא כתוב בצורה אמינה מאוד ובכלל לא סכרינית. שוב, מרגישים שהסופר יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר.
• לספר מצורפת אחרית דבר מאת הסופר – הסיפור האמיתי שמאחורי "ילד קוביות". מרתק.
• למרות הנושא הקשה, הספר כתוב בצורה שהיא ממש לא קודרת ועם לא מעט הומור.
מה לא אהבתי בספר?
• טיפה ארוך מדי. כ- 370 עמודים שלפעמים קצת חוזרים על עצמם. אבל ממש בקטנה.
בשורה התחתונה: מרגש, נוגע, יכול לעודד ולסייע להורים בכלל ולהורים שמתמודדים עם גידול ילדים עם צרכים מיוחדים בפרט.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
