נפלתי שדודה מכל התשבחות שנכתבו על הספר הזה. מבקרי ספרות נחשבים של מוספי הספרים בארץ, עיתונים חשובים בארצות הברית: הסנדיי טיימס, הניו יורק טיימס, הגארדייאן, האובזרבר, הוושינגטון פוסט, הלוס אנג'לס טיימס, יו.אס.איי טודיי, סופרים נחשבים, בקיצור כל המי ומי שיכול לשטוף את מוחי הנוח להישטף.
בעמוד חמישים הרגעתי את עצמי: לא נורא, אפרתי, זה עוד יגיע. בעמוד מאה קיוויתי שהברק והציניות, השנינות והצחוק הבלתי נשלט, יגיעו לפחות בעמוד מאה וחמישים.

קשה להגיד שהספר לא טוב. קשה להגיד שאין בו כל התכונות המופלאות שקשרו לדפיו. העניין הוא המינון. הוא טוב, אבל לא עד כדי כך. הסופרלאטיבים בכריכה האחורית ובשני דפים בפתח הספר מעוררים רמת ציפיות שלא עומדת במבחן התוצאה.

ברנדט היא אדריכלית לשעבר. מאוד מאוד לשעבר. הבטחה גדולה שלא מומשה ונקברה תחת חיי בורגנות הבועטת בחיי הבורגנות של סיאטל. אלגין, בעלה, הוא גאון ממציא היי-טקי העובד במיקרוסופט אשר ברדמונד הסמוכה לסיאטל. מיקרוסופט, על שיגיונותיה, היא אחת הגיבורות הראשיות בספר. והגיבורה הראשית היא בי, או בשם שנתנו לה הוריה: באלאקרישנה, נערה בת חמש עשרה, חכמה וגאונית (לא פלא, עם זוג הורים שכזה), חולת לב לשעבר, שכותבת את הספר בגוף ראשון.
ברנדט בועטת בחיי החברה, בשכניה, בהורים של בית הספר של בי. הם חיים בבית ישן טחוב וענק ששימש פעם כמוסד לנערות קתוליות שנכנסו להריון. הגשם נכנס דרך הגג ושיחי פטל קוצניים חודרים דרך הרצפות, אבל האדריכלית לשעבר היא כישרון שיצא מכלל שימוש.
גם אלגין, הממציא של מיקרוסופט הוא טיפוס מוזר שהולך בגרביים, אבל חי רוב הזמן במשרדו.
הרומן הוא מה שמכונה רומן מכתבים מודרני. מכתבים, מיילים, פתקים, קטעים מגוגל, פקסים, בקיצור, כל מה שמרכיב את הפרשיה שגרמה לברנדט לרצות להיעלם.
בספר הזה יש יותר הסברים של המתרגם מאשר בכל ספר שקראתי בשנים האחרונות. וזה מפני שהוא משובץ בעשרות מונחים ומושגים הידועים אך ורק לאמריקנים מלידה.
ניכר כי מריה סמפל הסופרת עשתה תחקיר לא רע על הנושאים שבהם היא עוסקת. בוודאי שעשתה תחקיר מעולה על כל הפרק האחרון העוסק באנטרקטיקה, הפרק הכי מופרך, יש לומר.

במוחי עלתה השוואה בין הספר הזה לפרוייקט של רוזי, שניהם רומנים הכתובים בהומור, אבל רוזי מנצח אותו בנוקאאוט. לא צחקתי בקול אפילו פעם אחת. לא צחקתי גם בשקט. לא צחקתי בכלל. האם הספר משעשע? כנראה שכן. אם כל המבקרים הנחשבים שהוזכרו לעיל כתבו ככה, אז כנראה שהם צודקים.

ספר המתאר את חיי משפחה בפרבר של סיאטל. האב עובד בכיר במיקרוסופט האם עקרת בית ולהם בת בתיכון. הסיפור מתאר באופן מאד ראלי את בעיות המשפחה החיה בקהילה מאד תחרותית שחבריה קשורים למיקרוסופט. הרכילות הקינאה השינאה שמלוה אותם.
כתוב בצורת חלופת מכתבים סגנון קצת מבלבל לעיתים

****


בעולם המרופד שלנו, אין כניסה למאצ'טות שיורדות על גפיים, ולא לרצח-עם, או רעב (לא באמת) או אונס המוני ושיטתי, או לסחר באיברים או בנשים או בעבדים, או אפילו לבצורת פשוטה שמרוששת אותנו לדורי דורות. אין. לנו יש מה שנקרא "בעיות של העולם הראשון", שזה אומר, בין השאר, שאין מספיק מקומות בילוי עם WiFi, או שהשקע החשמלי בחדר השינה רחוק מדי ואני אשכרה צריך לקום ולהביא חוט מאריך כדי לחבר את הלפטופ ולגלוש בסבבה מהמיטה, או שהפטה-עיזים מהמעדניה מחזיקה גג ארבעה ימים, או שלפעמים אנחנו לא מוצאים את הבלאנס בין האיוורור לחימום כדי שיהיה לנו בדיוק נעים בלילה, או שהמוקדן של "הוט" עונה לנו אחרי יותר מארבע! עשרה! (14) דקות!. בקיצור, אנחנו שיט מפונק ופאתטי וצריך לתת לנו שתי סטירות כדי להעיר אותנו, שנבין. אבל אל דאגה, גם זה יקרה מתישהו. רק תדמיינו, נגיד, עולם לא-לחלוטין-בלתי-סביר שבו ארצות הברית פורשת מתפקידה כמעצמת על/השריף של העולם, ואנחנו נשארים עם אליטות מוסריות כדוגמת רוסיה או סין. יהיה כיף.

אבל תעזבו, זו פתיחה הרבה יותר מדי מדכאת עבור הספר הקליל והחביב הזה, ולמרות זאת, לא יכולתי להתאפק, כי גם לספר הזה מגיעות שתי סטירות. גם כי הוא אמנם עוקץ בתיחכום את "תרבות הפוליטיקלי קורקט" ואת "האופן שבו אנחנו חיים כיום" ואת "הצביעות של חיי הקהילה וקבוצות התמיכה והפרברים" ואת "הדרך שבה אמריקה נראית כיום", אבל הוא עושה את זה ממש מבפנים. מאותו מקום. כי גיבוריו ההו-כה-מרדניים הם חלק בלתי נפרד מאותה תרבות צרכנית-אליטיסטית אותה הם לכאורה מבקרים, כי הם ארכיטקטים נחשבים זוכי פרסים או מפתחי אפליקציות גאונים, כי הם נוסעים לחופשות באנטארקטיקה ומה שמטריד אותם זה בדיוק הדברים מהשכונה של "בעיות העולם הראשון" שהזכרתי כאן בפסקה הראשונה. אני חושד שהמחברת המהוללת לא ממש יכולה לקלוט כמה זה עלול להיראות דבילי לזרוק אבנים מבית הזכוכית שלה. ואם כבר מדברים על מהוללת - להכניס שני עמודי סופרלטיבים ב ת ח י ל ת הספר??

ולמרות כל זאת, אם להתעלם מכל הנאמר לעיל - ויש שישכילו לעשות כך - מדובר בספר בהחלט לא רע. הוא נקרא כסוג של רומן פוליפוני/אינטרנטי/מכתבי שכזה, מתחיל כסאטירה ביקורתית ועוקצנית כנגד [מה שכתבתי קודם במירכאות], ומתפתח לאיטו למשהו פחות-מתאמץ-לשעשע ודי אינטיליגנטי ומעניין שדווקא מאוד נעים לקרוא, ויש בו כמה אבני-חן ספרותיות שכתובות בהחלט טוב ויש בהם אמירה שהיא פחות ישירה, ואת אלה, שלא מאכילות אותנו בכפית מסרים שכבר נטחנו ונלעסו עד דק באלף סרטים ותכניות טלוויזיה, הרבה יותר נעים לקרוא.

לא מקרה הוא שרוב ההתייחסויות לספר על הכריכה האחורית וגם בעמוד הראשון(!) עוסקות בעובדה שהסופרת, מריה סמפל, כותבת לתוכניות טלויזיה קומיות. הגישה הויזואלית - כלומר ספר שיותר משהוא כתוב הוא מתוסרט - הסצינות הקצרות עם הפאנץ' ליין, השנינות והאירוניה בולטות בו מהמלה הראשונה, ומקומן של אלה חשוב יותר מהסיפור. עוד משהו בולט פה שלמרות שסמפל מנסה להרוג המון פרות קדושות היא משתדלת לא להכאיב להן יותר מדי, ובסוף חובשת את פצעיהן ביד רחומה.

מעשה במשפחה החיה לה בפרבר בסיאטל - אבא עובד מייקרוסופט בכיר ומוערך, כזה שתשוקתו לעבוד זהה לצורך שלו להצדיק את העדרותו ("אני עובד למענכן...") אמא שבעברה תהילה, פרס ויצירתיות המתועלות בהווה שלה לקיטורים, סכסוכים עם שכנים והתנהגות מוזרה, ובת בת 14 מקסימה, אדיבה ומחוננת. סיפורה של המשפחה מאיר באור מצחיק על ההתנהגות הפרברית, על "מעורבות הורים", "קהילתיות", "קבוצות תמיכה" ווורקוהוליות. וגם כמובן על התגייסות הקבוצה לכפות את ערכיה והתנהגותה על היחיד המרדן.

מה שבלט לי עוד היה האיפיון של תושבי סיאטל יחסית לתושבי ערים יותר "נחשבות" כמו לוס אנג'לס או ניו יורק. דרך ה"הפוך על הפוך" מתארת סמפל את יתרונות הכרך המשני: הנשים מסתפקות במראה הטבעי, אנשים מקפידים על ידידותיות וגם "קהילתיות". בדבר הזה נתקלים עכשיו גם בקהילות של המעמד הבינוני כאן: הורים המשקיעים בחיי החברה של ילדיהם, מתכננים מערכות מסובכות של מפגשים, עוסקים ברצינות רבה במערכות של תגמולים וטיפוח הגננת/המורה של הילדים, נושאי השיחה הם על הילדים וחבריהם וכו' והורים אחרים זוכים להערכה או לגינוי על פי הכרותם את כללי המשחק והפוליטיקה הקהילתית. זה עלוב ומעצבן כמו שזה נשמע.

באופן כללי ספר הכתוב כאוסף של מיילים, פתקים, פקסים והערות של המספרת הוא חמוד, קריא מאד, שנון ומשעשע. הוא לא ירגיז אף אחד - הסיפור מספיק מוקצן כדי שאפשר יהיה לומר "זה לא אני". תכונות המקובלות כחיוביות כמו שיתוף פעולה אדיבות ונחמדות זוכות בו להערכה. אחת הדמויות "הרעות" בו מגיעה בסוף אל האור והופכת לחיובית - מה שמספק את הקטרזיס הנדרש. נהניתי לקרוא אותו, התבדרתי לפעמים. אבל הייתי מתבדרת הרבה יותר לו התופעות עליהן הוא מספר היו קיימות רק שם, הרחק מעבר לים.

ההתחלה של הספר היתה לא ברורה, שלא לומר מוזרה. תכתובת באימיילים ופתקים, ולא ממש הבנתי מה ומי. התחלות כאלו מתישות אותי, דבר שגורם לי להתעייף מהספר מהר מאוד. אני אוהבת שספר שואב אותי למין ההתחלה, ולא ספר שמאתגר אותי. מספיק החיים מלאים בכאלו, לא?
אבל בסביבות עמוד מס' 100, הסיפור כמו הופך להיות כדור משמישהו בעט בו, הוא מתגלגל במדרון, ואתה אחריו. רץ, רץ, ורץ אחריו. אז אני שמחה שהגעתי עד הלום כי מנקודה זו הוא הופך למשהו אחר לגמרי.

ברנדט ואלגין, מתגוררים בסיאטל, הורים לבת יחידה- בי שמה- מתכננים טיול לאנטארטיקה. זה בגדול סיפור המסגרת, אלא שבדרך משהו משתבש, וברנדט נעלמת. אז באמת איפה את ברנדט? את זה תגלו לבד.

הספר עוסק בחלום האמריקני ושברו. נראה שמריה סמפל כתבה את הספר עם קריצה גדולה, לכל אורכו של הסיפור אנחנו ערים לחוש ההומור שלה, אבל גם לא מעט חיצי ביקורת שלא חסכה מאיתנו על אורח החיים האמריקני. אבל במחשבה שניה לא רק. אולי אורח החיים המודרני, שאם נרצה או לא- כולנו חלק ממנו: המחיר שאנחנו משלמים בעבור משרת החלומות (אלגין נושא במשרה חלומית במיקרוסופט), ההישגיות, השאפתנות, לעיתים של ההורים יותר מאשר של הילדים, דרך חיי הקהילה, מעורבות ההורים, ועוד מטעמים.

הספר כתוב בצורה קולחת (כאמור מעמוד 100 בערך), והיתה לי הרגשה שאני צופה באיזו תוכנית טלויזיה קומית, ולא קוראת בספר.הכתיבה לא ספרותית,אלא שבמקרה הזה זה עומד לזכות הספר.
ובאמת, כשעשיתי גוגל על הסופרת למדתי שהיא תסריטאית שעושה טלויזיה, וזה הסתדר לי בול.

פחות אהבתי את ריבוי המושגים הנושאים בצידם כוכבית, ובתחתית הדף הסבר קצר. הספר עמוס לכל אורכו בכוכביות האלו, דבר שמתחיל להעיק בשלב מסויים. אתרים, מסעדות, רשתות שיווק... אז אנחנו לא חייבים לדעת הכל. טוב, יש כאלו שאוהבים את עודף המידע הזה כנראה.

הספר הוא דוגמה מצוינת לספר "בין לבין". כשרוצים משהו קליל וקולח הנקרא בשוט אחרי משהו מעמיק יותר- זה הספר בשבילכם.

יש את הימים האלה, שבהם מתחשק לבקש שיעצרו את הרכבת, ולרדת. ויש ימים אחרים, קצת פחות מעצבנים. רק הדברים הקטנים, כמו הדדליין בעבודה, השעות הנוספות שאת יודעת שלא יתגמלו אותך עליהם, הקורס המעצבן, המטלה הסופר מעצבנת לקורס המעצבן, הפקק בחזרה מהקורס, וזה שגילית אותו רק אחרי שכבר העלית טרמפיסטים, כך שלא נעים לעשות סיבוב פרסה וללכת להורים לכוס קפה במקום זה. וכאב הגב, שהתחיל עוד בקורס, והישיבה הארוכה ליד ההגה לא עושה לא טוב. והבנות, שחזרת אליהם הביתה הרבה יותר מאוחר מהרגיל, ועכשיו יש להן הרבה חוויות לספר, אבל לך אין כוח לשמוע. ולא לדבר על יום העבודה שמחכה מחר, כולל השיעורים שתכננת להכין בקורס, ולא הצלחת, והישיבה הפדגוגית שתאכל לך את הבוקר. יום כזה שכל מה שרוצים לעשות בו זה להיכנס עמוק מתחת לשמיכה, ולא לדבר עם אף אחד. ימים בשביל הספר הזה.

יש שני דברים שצריך לדעת כשלוקחים את הספר הזה לידיים. הראשון, שזה ספר שבנוי במתכונת פסיפסית של מכתבים ומסמכים אחרים. לא כולם יכולים לסבול את הפורמט הזה. אני, למשל, בדרך כלל מתעבת אותו. אבל היות שכבר היו ספרים שנכתבו ככה והתוצאה היתה מוצלחת (האחיות האנט) או גאונית (המלחמה בסלמנדרות), אני מוכנה לתת לו צ'אנס. הדבר השני שצריך לדעת זה שמדובר בספר פסיכי ברמות אחרות. וגם כאן - לפעמים פסיכי זה לא רע. במצבי רוח מסוימים פסיכי זה אפילו טוב מאוד. זה ספר שמתאים למצב כפית. או כמו שהבת שלי קוראת לזה - במצב של קרש גיהוץ בפנסיה.

על הכריכה האחורית כתובים סופרלטיבים, ושום מילה על העלילה עצמה. אבל זה נכון. אין שום סיבה לספר על העלילה עצמה. אנשים הזויים, שקורים להם דברים הזויים. ובראש ובראשונה ברנדט פוקס אישה מסתורית, בעלת חרדה חברתית אדירה, שמנהלת את החיים שלה בצורה וירטואלית ושלחלוטין לא מסתדרת בעיירה האפרורית סיאטל כרעיה של איש הייטק, ו-SAHM (כלומר stay-at-home-mom) לילדה מחוננת בת ארבע עשרה.

זהו. מי שרוצה אמינות, שיילך לקרוא ביוגרפיות או לצפות בספרים תיעודיים. סיפור הזוי ומופרע על אנשים הזויים ומופרעים, שקורים להם דברים שהם מופרעים בריבוע. אבל זה מה שעושה את הספר הזה כל כך טוב. שכחתי, אז אני מוסיפה אחרי עריכה. התרגום ועריכת התרגום של הספר הזה לא עשו לו טוב. ריבוי הערות השוליים מתחיל להזכיר את ההערות המתנשאות והעילאיות שזורע עמנואל לוטם בספרים שבתרגומו ובעריכתו. הקורא לא יודע מה זה TED? שיילך לבדוק. או שיחכה בסבלנות להמשך הספר, ולהסבר. כך גם לעשרים או יותר מונחים אחרים. או שנבין מי זה מייקל אייזנר, ומה הקשר שלו לטקסט, או שלא. ריבוי ההערות טרחני ומעצבן. אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שהיה מעצבן בספר, בכפוף לאותו מצב כפית שהזכרתי קודם. אנשים במצב כפית שקוראים ספרים פסיכיים לא מחפשים להחכים. זה לא הולך יחד. בטח לא שיחנכו אותם.

התחפרתי במיטה, קראתי קצת, הלכתי לישון, השתקתי את השעון המעורר, קראתי עוד קצת, לקחתי את הילדה לבית ספר, קראתי עוד קצת, שכחתי להביא לה אוכל, איחרתי לישיבה הפדגוגית, הגעתי לשיעורים לא מוכנה. חזרתי הביתה וקראתי עוד, עשיתי אמבטיה חמה (נו, הגב). המטלה הסופר מעצבנת של הקורס חזרה עם משוב חיובי. הבוס דיווח שהחוזה נחתם, כל כדורי הג'גלינג נחתו ברכות בבסיסם, ואפשר לחזור לחיים שפויים, ולספר "כלכלה בגרוש".

ולסיום: נחמד וכדאי (במצב הרוח המתאים).

(שוב הערה קטנה שלי- אני לא מוצאת עט בשום מקום, אז אני כותבת את הביקורת בוורד. מעולם לא הרגשתי יותר עקומה.)

זה לא סוד, אני מניחה.
יש לי תעודה מושלמת ככל שהיא יכולה להיות. אני רוצה תאומים, או לפחות ילדה אחת (גם ילד זה בסדר, כמובן. לא אכפת לי.) בשם בי, כדי להזכיר לעצמי כל יום שהדבורים נעלמות. אני רוצה לגור איתה באנטארטיקה. אני אוהבת את הביטלס. היום ביליתי כמה שעות טובות בשמיעת Abbey Road בלולאות מהמחשב, כי הרמקול של הטלפון שלי כבר לא עובד והתעצלתי להעביר אלבום. לאחרונה התערבתי עם ילד מהכיתה שלי על איך Come Together מתחיל (הם לא אומרים "Shoot me' , נכון? עדכון לשאלה שהטרידה רבים מכם, ללא ספק: הם כן אומרים "Shoot me". הפסדתי בהתערבות ואני חייבת לו כובע. הזדמנות מצוינת להיפטר מכל שאירות הצמר שיש לי בבית, אבל הפסד זה הפסד. הוא עוד יצטער על זה.). אני אוהבת לדלג, למרות שאני לא מצליחה לדלג עם הסקסופון שלי, אפילו עם רצועת צוואר, כי הוא כבד. אני אוהבת מדי פעם לזרוק הערה מעליבה או פשוט מוזרה, ולהמשיך לדלג לי. גם אני סורגת, בכל מקום. גם אני הייתי אמורה להיוולד מתה. כבר חקרתי על אנטארטיקה, ואני רוצה לגור שם. השיח האהוב עלי בחצר של סבא וסבתא שלי הוא שיח פטל שחור, כי הם תמיד בשלים כשאני מגיעה לשם, וזה רק לקטוף ולאכול, או להכין מזה ריבה, עוד לא החלטתי מה עדיף. בנוסף, מצאתי עליו פעם חיפושית שחורה עם נקודות אדומות, אבל זה לא קשור. גם אני קראתי פעם לאנשים שלא אהבתי "יתושים", ואמרתי לעצמי שהם לא שווים את זמני.
וזה עוד לא הכל. יש יותר. הרבה יותר. אני רק מסוגלת לזכור כמות מוגבלת של דברים, וחוץ מזה, רק את התחושה המדהימה כשגיליתי כמה שהספר ואני מתואמים.

מי שקרא את הספר, אולי יבין למה אני מתכוונת. איזה קליק מדהים נוצר ביננו. זה התחיל בתעודה המושלמת שהייתה הדבר הראשון שראיתי, המשיך בזה שלדמות הראשית קראו בי, ושהיא רוצה לצאת לטיול משפחתי לאנטארטיקה. הרגשתי כאילו שמישהו פשוט לקח לי את תכולת המוח ורוקן אותה על נייר, מתעצל להסוות את מה שכתוב בתור משהו לא שלי. הרגשתי כאילו שהספר מרגיש מה אני חושבת, וגרם לזה להופיע.
נייר על חושי הייתה יכולה להיות המסקנה המיידית שלי, אם לא הייתי חולה לגמרי ובקושי מסוגלת לחשוב על משהו מלבד הספר וכאב הראש לי.


אני קוראת ספרים כדי שהם יגררו אותי אל העולם שלהם. עולם שמישהם השקיעו בו ועשו הכל כדי שהוא יהיה שונה מהעולם שלי. והספר הזה? לקח אותי, עשה סיבוב של שני פאי רדיאנים ודחף אותי החוצה, חזרה לעולם שלי, אבל לא לגמרי. הוטא דחף אותי בחזרה לחלק החופף ביננו, שעדיין גדול מדי, לטעמי.
אף פעם לא קראתי ספר שפשוט בא והציג את המחשבות שלי בתור עצמו. מי יודע, אולי יש עוד מיליוני ספרים כאלה ביקום, מאוגדים בספריה אחת עצומה, אבל אני לא חושבת שאתקל בהם.

זו חוויה מעניינת, אתם מבינים. להרגיש מוצגת לראווה לכל עובר ושב שקורא את הספר. אבל מתחת לסחרחורת שהספר השאיר לי (אולי זה היה כאב הראש שגרם לה, אני לא מבדילה כרגע.), מתחת לעניין, מתחת להתאמה ביננו, "איפה את, ברנט" הוא ספר טוב. לא יותר.

משוה בו היה חסר. משהו היה נמהר מדי. משהו יותר מדי אני, כמו שכבר התרגלתי. משהו היה יותר מדי. משהו היה מטופש ומיותר. המשהואים האלה הפכו אותו לספר טוב. הוא מקסים, הוא חביב לעיתים, הוא מצחיק בכמה מקומות, טיפה מפתיע במקומות אחרים (צפיתי את הרוב, למען האמת.), ובנקודה אחת הוא הרגיש לי, כמו שאמרתי, מטופש ומיותר.
היה בספר משהו. הבטחה שלא מומשה. הוא לא יכול היות אמצע. או שהוא לגמרי אני או שהוא לא. "איפה את, ברנדט", ספר האמצע הראשון שפגשתי.
הספר שהבטיח להיות אני, ואיכזב אותי.

נשארו לי עוד 5 עמודים. אני מפסיקה את הקריאה. מעיינת שוב בעמודים שקראתי. קוראת שוב
את הכריכה האחורית. מהנהנת בראשי. אכן כל מה שהובטח לי , קויים.
לא רוצה שהספר ייגמר. משהה לעוד כמה רגעים את קריאת הסיום של הספר. המערכה האחרונה.

יש לי וידוי, לא הרגשתי כך כשהתחלתי לקרוא את הספר. עיינתי בו וראיתי שהוא כתוב בצורת מכתבים, מכתבים ומכתבים.
התבאסתי, לא התחשק לי פורמט מוזר. עם הרגשה זו התחלתי את הקריאה בספר. ככל שהתקדמתי בקריאה נהניתי מאוד
מבחירתה של סמפל בתצורה של מכתבים. למדתי על סיטואציה אחת מזוויות שונות. פשוט גאוני.

זהו ספר שנון ומרגש על האופן שבו אנו חיים כיום. מריה סמפל שוחטת את כל הפרות הקדושות בחברה האמריקאית.
היא יורדת על המשפחה האמריקאית המושלמת, הקהילה האמריקאית בשכונה, ההיי טק, קבוצות התמיכה הרבות והתרבות החומרית.
הספר מרגש, מצחיק ומעורר מחשבה.

אני מאוד נהניתי. ספר נהדר.

הסופרת תותחית. אין מילים.
הרגשתי כאילו אני עולה על רכבת הרים עם עליה אין סופית,כאשר פתאום משום מקום מגיעה הנפילה והסיבובים המהירים.

עלי להתוודות,הפרק הראשון הרגשתי כאילו שמו מראה מול הפרצוף. החברים והשכנים, הצביעות, הרדיפה אחרי החוגים הכי טובים, בתי הספר הכי יוקרתיים. כאשר הפרק מוצג מנקודות מבט שונות. פעם של ברנדט, פעם של בי בתה וגם מנקודת מבט של השכנים והחברים לעבודה. המשפט הגמל אינו רואה את דבשתו מתאים מאוד לפרק זה. פרק קשה ומשעמם.
עד כאן זו העלייה ברכבת ההרים.

בפרק השני ואילך, אנחנו למדים להכיר את ברנדט, מעלותיה וחסרונותיה. את חוסר התקשורת בינה לבין בעלה, עקב שעות העבודה הרבות שלו.

מכאן ואילך הספר נהיה מותח. הזדהיתי עם ברנדט, וריחמתי עליה על תלאותיה במסע החיים. קיימים הרבה טוויסטים בספר ממש כפי שרשום בהיקרת. הנאה צרופה.

הטלטלה העזה לאחר קריאת הספר,ליוותה אותי עוד זמן מה.

נהניתי מאוד מהספר. ממליצה בחום.